מפעל הקרנבל: אחת מיצירות האמנות הציבוריות הגדולות בעולם

יום אחרי שהקרנבל מסתיים, מתחיל הקרנבל הבא. לריו דה ז׳ניירו הגעתי הפעם כחוקרת, כדי להשתתף בכנס AIMAC – כנס בינלאומי לחקר ניהול אמנות ותרבות. הכנס מפגיש חוקרות, חוקרים ואנשי מקצוע מרחבי העולם, ובתוכניתו נכלל ביקור מקצועי מיוחד ב״מפעלי הקרנבל״, בליווי חוקרים המלווים את בית הספר לסמבה ״מנגיירה״ לאורך השנה.

הקרנבל של ריו הוא אחת הדוגמאות הגדולות בעולם של מפעל ייצור תרבותי. זהו מקרה מבחן מרתק שבו עיר בונה, שנה אחר שנה, יצירה ציבורית בקנה מידה עצום – מודל שאפשר ללמוד ממנו הרבה מעבר לגבולות ברזיל. לראשונה יכולנו, כאנשי מקצוע וניהול בתחום אמנות ותרבות, להיחשף מקרוב למה שנשאר בדרך כלל מאחורי הקלעים: מחקר הנושא, פיתוח השפה החזותית, בניית הפלטפורמות שישמשו את הרוקדים בתהלוכות, ייצור התלבושות, שימור הידע המקצועי וארגונם של אלפי משתתפים.

אנחנו רגילים לחשוב על הקרנבל כאירוע שנמשך כמה ימים בפברואר, אבל עבור האנשים שיוצרים אותו, הוא כמעט אינו נגמר. במשך שנה שלמה בתי הספר לסמבה המשתתפים בקרנבל בוחרים נושאים, עורכים מחקר, מפתחים סקיצות ואבות־טיפוס, בונים פלטפורמות, תופרים אלפי תלבושות ומקיימים חזרות.

כל בית ספר לסמבה בוחר מדי שנה נושא חדש, ומכאן נפתח תהליך של מחקר ואוצרות. הנושא מתפרק לתת־נושאים, נבנה נרטיב ונאספים ספרים, מסמכים, מקורות חזותיים, סיפורים ודימויים. רק לאחר שמתגבש גוף ידע מתחיל המעבר לשפה חזותית.

לאורך כל שנת ההכנות נשמרת העבודה בסודיות כמעט מוחלטת. הנושא, הפרשנות שניתנה לו, הסקיצות, הצבעים, החומרים, עיצוב התלבושות והפתרונות ההנדסיים מוסתרים מעיני הציבור ומבתי הספר המתחרים. ההאנגרים פועלים כמרחבי ייצור סגורים, והכניסה אליהם מוגבלת למעורבים בעשייה.

הסיבה לכך נעוצה באופיו התחרותי של האירוע. הקרנבל הוא לא רק אירוע תיירותי וחגיגה עממית סוערת. זוהי גם תחרות יוקרתית בין בתי הספר לסמבה, וכל אחד מהם שואף להציג עולם אמנותי שלם, שייחשף לראשונה ברגע היציאה ל״סמבודרומו״. שמירת הסוד לאורך שנה שלמה מגבירה את עוצמת הרגע שבו נגלית הקומפוזיציה כולה, ומשפיעה על האופן שבו נתפסת שלמותו של הרעיון.

לאחר שמתגבש גוף הידע, היצירה עצמה עדיין לפנינו. השלב הבא הוא תרגומו של הרעיון והמחקר למציאות חומרית. צוותי העיצוב בודקים אילו חומרים זמינים באותה שנה, אילו מפעלים יכולים לייצר אותם, מה העלויות ומהם גבולות האפשר. הדמיון, החומר, הטכנולוגיה והכלכלה מכתיבים יחד את התוצאה, וכך היסטוריה מתורגמת אל תוך חומר.

השלב הבא מתמקד בפיתוח. צוות מצומצם של בעלי מקצוע בונה את אבות־הטיפוס של התלבושות. כל פרט נבחן: המבנה, המשקל, האופן שבו הבגד נע עם הגוף, החיבורים, האבנים, הפאייטים והעיטורים. רק לאחר שהדגם מאושר, ניתן להתחיל בייצור ההמוני.

בבית ספר אחד בלבד מיוצרות מדי שנה כ־1,500 תלבושות. מהאב־טיפוס עוברים לייצור בידיהם של מאות עובדים, המשכפלים את הדגם לאלפי יחידות. כל אחת מהתלבושות היא אובייקט אמנותי וגם תוצר של קו ייצור מדויק להפליא.

אותו היגיון פועל גם בפלטפורמות הענק. הפסלים העצומים מתחילים את חייהם כלוחות קלקר. בתוך כל דמות מסתתר שלד מתכת, ומנגנונים מכניים מאפשרים את התנועה במהלך המצעד. כל חלק מיוצר בנפרד, עובר הרכבה, מצופה בחומרים המגינים עליו מפני גשם ולחות, ורק בסוף התהליך מחובר למכלול אחד. התוצאה הסופית היא מפגש בין פיסול, הנדסה, מכניקה, תיאטרון, עיצוב תעשייתי ולוגיסטיקה.

הייצור כולו מתרחש במתחם ייעודי באזור הנמל של ריו – עיר הסמבה. ההאנגרים הענקיים מחולקים בין בתי הספר, וכל אחד מהם פועל כמעט כמפעל עצמאי. כאן מפתחים רעיונות, בונים פלטפורמות, מייצרים תלבושות, יוצקים בתבניות אלפי פריטי קישוט, מאחסנים חלקים ומכינים את המחזור הבא.

בחודש אוקטובר, כארבעה חודשים לפני הקרנבל, מתחילות החזרות האינטנסיביות לקראת המצעד. במשך חודשים ארוכים לומדים אלפי המשתתפים לנוע יחד, בקצב אחיד. הכוריאוגרפיה מוטמעת גם בתלבושות: הן מתוכננות כך שיעצימו את הנראות של התנועה המיוחדת, והגוף לומד לנוע בתוכן.

גם כאן לכל משתתף תפקיד מוגדר. הפלטפורמות בנויות מכמה מפלסים, ובחלקן העליון – הבולט ביותר לעין הקהל – יככבו לעיתים משתתפים שרכשו את הזכות להצטרף למצעד באמצעות תרומה או רכישת תלבושת; תפקידם חזותי, להיות חלק מן הדימוי הכולל. את העבודה הכוריאוגרפית המורכבת מבצעים הרקדנים שעל הקרקע, והם אלה שנבחנים על ידי השופטים.

קנה המידה כמעט בלתי נתפס. בית ספר אחד מעלה אל המסלול בין ארבע לשש פלטפורמות, ואחראי להשתתפותם במצעד של כ־6,000 בני אדם. התקציב השנתי של בית ספר מוביל עשוי להגיע לכ־4 מיליון דולר

המצעד נשפט על פי תשעה מרכיבים רשמיים: הבטריה (bateria), תזמורת כלי ההקשה; שיר הנושא (samba-enredo); ההרמוניה בין השירה, הנגינה והצועדים (harmonia); התפתחות התהלוכה ותנועתה לאורך המסלול (evolução); העלילה שדרכה הנושא הופך לסיפור (enredo); הפלטפורמות, הפסלים והאביזרים (alegorias e adereços); הרעיונות שמאחורי התלבושות (fantasias); קבוצת הפתיחה הכוריאוגרפית (comissão de frente); וצמד המאסטרה־סאלה ונושאת הדגל (mestre-sala e porta-bandeira). כל מרכיב נבחן בנפרד, וכולם יחד אמורים להתלכד ליצירה אחת קוהרנטית.

התלבושות, כאמור, נבחנות בקפידה, ועליהן לעבוד בשני היבטים בו־זמנית: בפרטים הקטנים נמדדים איכות הביצוע והגימור, ובקומפוזיציה הכוללת הן הופכות לכתם צבע, לקו תנועה ולדימוי הנקרא ממאות מטרים. כל תלבושת היא אובייקט עצמאי וגם חלק מיצירה קולקטיבית עצומה.

קנה המידה כמעט בלתי נתפס. בית ספר אחד מעלה אל המסלול בין ארבע לשש פלטפורמות, ואחראי להשתתפותם במצעד של כ־6,000 בני אדם. התקציב השנתי של בית ספר מוביל עשוי להגיע לכ־4 מיליון דולר. המימון מגיע ממכירת תלבושות למשתתפים, מחסויות, מתרומות, ממכירת כרטיסים וממקורות הכנסה נוספים. בהיקף פעילותו, בית ספר לסמבה הוא מוסד תרבות ענק.

וכל הארגון האדיר הזה קם ופועל בכל שנה לקראת נקודת שיא של תשעים דקות בלבד – משך הזמן העומד לרשות כל בית ספר לעבור בסמבודרומו. שנה שלמה של מחקר, תכנון, ייצור, חזרות ריקוד ותיאום, מתכנסת לחלון קצר להפליא. קשה לחשוב על יצירת אמנות אחרת שמחייבת השקעה כה עצומה עבור הופעה כה קצרה.

הקרנבל של ריו הוא גם הצומת הגדול ביותר בכלכלה ארצית מבוזרת של ייצור תרבותי. הוא מניע רשת ייצור וכלכלה המתפרשׂת ברחבי המדינה דרך עבודה, חומרים, אובייקטים, שירותים, הכשרה, שימוש חוזר והעברת ידע

אחת ההפתעות חיכתה לנו בסוף הסיור. הקרנבל, כך התברר, מתעד את עצמו. עם כל אחד מבתי הספר עובדים חוקרים העוסקים בשימור המורשת. הם מתעדים את שרשרת הייצור כולה: טכניקות העבודה, החומרים, שיטות הבנייה, תהליכי התכנון, ארגון העבודה והידע המקצועי שעובר בין בעלי המלאכה. עבורם החגיגה החולפת היא מורשת חיה שיש לשמר.

למרות חייו הקצרים, לאחר שהמצעד מסתיים שרשרת הייצור אינה נעצרת בגבולות ריו. קרנבלים נוספים מתקיימים לאורך השנה ברחבי ברזיל הענקית, בערים ובמדינות שונות ובעונות מתחלפות. חלק מן התלבושות, האביזרים והאלמנטים החזותיים שנוצרו בריו נמכרים או מועברים לבתי ספר ולמוקדי חגיגות אחרים. גם בעלי המקצועות הנדירים ביותר – מומחים לפיסול בקלקר, למנגנונים מכניים, לבניית פלטפורמות ולעיטור – נעים בין המוקדים ועובדים בכמה מחזורי הפקה בשנה, ויחד איתם נודדים הידע והניסיון.

כך מתברר, שלצד המופע החזותי והאטרקציה התיירותית המפורסמת בעולם ומושכת מיליונים, הקרנבל של ריו הוא גם הצומת הגדול והבולט ביותר בכלכלה ארצית מבוזרת של ייצור תרבותי. אדוות ההשפעה שלו ממשיכות לנוע ולהתפשט הרבה אחרי שהמוזיקה בסמבודרומו נדמה. רשת ייצור וכלכלה המתפרשׂת ברחבי המדינה דרך עבודה, חומרים, אובייקטים, שירותים, הכשרה, שימוש חוזר והעברת ידע.

מעבר למידע הטכני, הביקור במפעלי הקרנבל פתח בפניי דרך אחרת להביט בתרבות. הקרנבל מתקיים בו־זמנית כיצירת אמנות, כמורשת, כענף כלכלי, כשוק עבודה, כמותג עירוני, כמשאב תיירותי וככלי לדיפלומטיית תרבות.

לפי עיריית ריו, הוא מזרים לכלכלת העיר הכנסות של כ־5.9 מיליארד ריאל (כ־1.16 מיליארד דולר) – מספר שמאחוריו מתחוללים תיירות, מלונאות, מסעדנות, תחבורה, מסחר ותעסוקה, לצד השקעה מתמשכת בעשייה עצמה.

וכאן טמונה נקודה שקל לפספס: בשדה התרבות עובדים לא רק היוצרים והמציגים. אנשי מקצוע שהתמחותם היא כלכלה, ניהול, משפטים, מדיניות ציבורית, שיווק, תיירות, יחסים בין־לאומיים וניתוח נתונים – מנהלים מוסדות, בונים מודלים של מימון, מפתחים קהלים, מודדים אפקטיביות ומתווים אסטרטגיה ארגונית. וגם אנשי מקצוע אלה לקחו חלק בכנס.

מכאן מובן מדוע הביקור במפעלי הקרנבל נכלל בתוכנית הכנס. עמד לפנינו מערך מקצועי שלם, שבו העשייה האמנותית שלובה בכלכלה, בעבודה, בניהול ובמדיניות עירונית.

במבט חזרה אל ישראל מתגלה הבדל בגישה. אצלנו האחריות לקיומם של תערוכות, פסטיבלים ופרויקטים תרבותיים רבים נופלת פעמים רבות קודם כל על האמנים, האוצרים והמפיקים עצמם. הם אלה שנאבקים שוב ושוב על מימון, על מרחב, על קהל ועל עצם האפשרות להמשיך לעבוד. רק לעיתים נדירות נתפס השדה כמנגנון מקצועי בר קיימא. כזה שיכלול ניהול, כלכלה, משפט, הכשרת כוח אדם, מחקר ותיעוד, שימור ידע, פיתוח ארוך טווח והערכה של השפעה ציבורית.

וזה, אולי, השיעור המרכזי שהבאתי איתי מריו, והוא נוגע לאופן שבו אנחנו חושבים על תרבות. אירועים גדולים קמים על יסודות ארוכי טווח: ניהול מקצועי, מימון יציב, הצטברות ידע ושימורו, שיתוף פעולה בין בעלי מקצוע מתחומים רבים ועבודה מתמדת על פיתוח המכלול.

הקרנבל של ריו ממחיש זאת מדי שנה מחדש. בפברואר רואים את המצעד; בשאר החודשים הוא נבנה, נחקר, מתוכנן, נתפר, מרותך, מפוסל, מתורגל ומתועד. יצירת אמנות מתחילה הרבה לפני שהקהל פוגש אותה, במקום שבו רעיון פוגש מחקר, חומר, עבודה משותפת ובסיס שמאפשר לו להיעשות ממשי.

ויום אחרי שהקרנבל מסתיים, מתחיל הקרנבל הבא.

---

ורה גייליס היא אוצרת וחוקרת תרבות