״בנה ביתך״ של תמר שפר: הבית שאיבד את ביטחונו

הציווי ״בנה ביתך״ נשען על הבטחה כמעט תמימה: שאם רק נבנה את הבית כראוי, הוא יעמוד; שאפשר לייצר באמצעות קירות, רהיטים וחפצים מרחב יציב, מוגן ושייך. בתוך ההיסטוריה הישראלית זהו גם צירוף טעון הרבה יותר: שמה של מדיניות ממשלתית להקצאת קרקעות לבנייה פרטית. ביטוי המגלם בעלות, התבססות והשתרשות במקום. אלא שבתערוכת היחיד של תמר שפר, המוצגת במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, הציווי הזה נשמע כאילו הגיע מאוחר מדי. הבית כבר נבנה, אבל משהו יסודי בהבטחה שלו קרס.

המיצב ״עקורים״ בכניסה לחלל התערוכה נראה כשלושה גופים דמויי שיניים שנשלפו יחד עם שורשיהן. שכבות החומר הדבוקות אליהם מעניקות להם מראה של ממצא ארכיאולוגי שזה עתה נחשף בחפירה. הדימוי מחבר בין כמה סוגים של עקירה: שן שנעקרה מן הגוף, צמח שנתלש מן האדמה ואדם שנאלץ לעזוב את ביתו. השורש, שאמור להעיד על אחיזה ועל שייכות, נעשה דווקא לעדות האלימה לכך שהאחיזה נקטעה.

שפר אינה מציגה בית שלם. היא יוצרת קומפוזיציות של ארוניות, תאי תצוגה וויטרינות חתומות בזכוכית, שבתוכם מעין פרגמנטים של חדרים: שולחן, כיסא, מאוורר, מנורה, סכיני מטבח, צרור מפתחות ועוד. אל המכלולים הגיאומטריים הללו מצורפים לעיתים חלקי קירות, מגירות ריקות ופריטים נוספים ידית מנירוסטה, אריחי אמבטיה תכולים, שטיח, כלי מטבח, מיטת בובות, חפצים מוכרים, יומיומיים, כמעט בנאליים.

בכל אחד מתאי התצוגה או הוויטרינות מוצגת סיטואציה ביתית מוכרת, ששלמותה הופרה. באחת מהן נראית תכולתו של ארון בגדים: חולצות גברים מכופתרות התלויות זו לצד זו. אך אלה אינן חולצות שלמות; הן נחתכו לאורכן, וחצאיהן נדחסו אל ויטרינה קצרה מכדי להכילן במלואן. הן נותרו כלואות בקופסת התצוגה, כמעט ללא אוויר.

בארונית אחרת תלוי מערך של סכיני מטבח, ותחתיו ברז נירוסטה שממנו זורמים מים ללא הרף אל תוך כיור קטן. במרחב חתוך נוסף נראים חלקים משולחן הסבה ומכיסא, כשרק מקטע מכל אחד מהם נותר נוכח. החיתוך חד ומדויק, כאילו בוצע בסכין כירורגית. אנו יכולים להציץ פנימה, אך לא להיכנס; לזהות את הבית, אך לא לשהות בו. הצופה נותר תמיד על הסף.

תחביר מודולרי של בית מעידן איקאה

המיצבים המודולריים מעוררים אסוציאציה לאופן שבו למדנו לדמיין ולחוות את הבית בעידן איקאה: לא עוד כמרחב שנבנה ומצטבר לאורך זמן, אלא כרצף של יחידות פונקציונליות, דגימות של חדרים ותרחישים ביתיים מוכנים מראש. אולמות התצוגה של איקאה מציגים מטבח, חדר שינה או סלון כעולמות שלמים בזעיר אנפין, שהצופה־הצרכן נע ביניהם במסלול מוכתב ולומד כיצד בית אמור להיראות.

אצל שפר אותו תחביר מודולרי עובר שיבוש חריף: החדרים נחתכים, החפצים מאבדים את שימושיותם, והזכוכית הופכת את התרחיש הביתי מתצוגה מפתה למעין תא ראיות. אם איקאה מבטיחה שאפשר להרכיב בית, שפר מראה שגם בית שהורכב בקפידה עלול להתפרק.

שפר אינה רק מפרקת את הבית כאובייקט; היא מערערת את האפשרות להכירו כשלם. הידע של הצופה נבנה באמצעות תנועה בחלל: הצצה, התקרבות, התרחקות והקפה. כל עמדה חושפת פרט אחד ומסתירה אחר, ואין נקודת מבט ריבונית שממנה ניתן לאחד את החלקים לכדי בית יציב וקוהרנטי. המיצב מנסח אפוא אפיסטמולוגיה של המבט החלקי: הפירוק האדריכלי נעשה גם לפירוק של הידיעה. כשם שהבית איבד את ביטחונו, גם המבט איבד את ודאותו.

התערוכה כולה נראית במבט ראשון מאופקת מאוד, ואפילו סטרילית. לדברי האמנית והאוצרת, שרי גולן, העבודה על התערוכה החלה לפני כשש שנים ונמשכה אל תוך התקופה שלאחר טבח 7 באוקטובר ואל המלחמה מול איראן. אין כאן הדמיה של בית שנפגע בפיצוץ, ואף לא ערמות הריסות, אבק ותוהו ובוהו. להפך: כל פרט ממוקם בקפידה. אלא שהסטריליות אינה מנוגדת לטראומה; היא אחת מצורותיה.

גולן מכנה את עבותה של שפר ״שפה ויזואלית של טראומה״. ואכן, הפצע מופיע כאן לא כהתפרצות אקספרסיבית אלא כפעולת בידוד: חיתוך, מסגור, תלייה, עטיפה והצבה מאחורי זכוכית. אם המציאות עצמה נעשתה חסרת שליטה, שפר משיבה לה בפעולה מדודה, כמעט מעבדתית. היא אינה משחזרת את האסון אלא עורכת לו נתיחה.

השטיח המגולגל, דימוי המלווה את עבודתה של שפר זה שנים, תלוי ומגולגל כגוף כבד מתחת לאחת מארוניות התצוגה, במצב ביניים שבין נשיאה לנפילה. בעבודה קודמת, ״הגלגול הבא״, כרכה שפר את תכולת הבית בתוך שכבות של שטיחים, אדמה ודשא סינתטי, כצרור של מי שנדרש להיות מוכן לעזיבה. השטיח היה אז בית נייד: ניסיון לגלגל לא רק את החפצים אלא גם את הקרקע, ולקחת אותה איתנו. בתערוכה הנוכחית נדמה שגם אפשרות הנדודים נעצרה. הוא נותר תלוי ומגולגל בחלל, כמשקלו המצטבר של הבית.

הבית הישראלי של השנים האחרונות אינו רק מרחב פרטי ובטוח; הוא גם מקלט, ממ״ד, זירת חירום, עמדת תצפית ולעיתים מטרה. שפר ממזגת את כל אלה למבנים שאינם יכולים עוד להכריע אם הם רהיט, ארכיטקטורה או מכשיר הישרדות

במרכז התערוכה ניצב מבנה פתוח, מעין חדר רחצה, שבו ידית אחיזה שנועדה לתמוך בגוף פגיע. ברווזונים לבנים וזעירים, דמויי צעצועי אמבטיה, מסודרים בשורה; זוג נעלי עבודה שחורות מונח בנפרד על במה נמוכה. מעל כל אלה מתנשא אל על כיסא שרגליו ומשענתו הוארכו לגובה בלתי אפשרי, ועל משענתו משתלשלת משקפת. הכיסא אינו יכול עוד להכיל גוף. הוא נעשה מגדל תצפית, מזבח או מתקן שמירה. המשקפת מכניסה אל הבית דריכות מתמדת: גם בתוך המרחב האינטימי ביותר מישהו נדרש לצפות, לזהות סכנה, לעמוד על המשמר.

הבית הישראלי של השנים האחרונות אינו עוד רק מרחב פרטי ובטוח; הוא גם מקלט, ממ״ד, זירת חירום, עמדת תצפית ולעיתים מטרה. שפר ממזגת את כל אלה למבנים שאינם יכולים עוד להכריע אם הם רהיט, ארכיטקטורה או מכשיר הישרדות.

ה״ישראליות״ של התערוכה אינה איקונוגרפית אלא מבנית: היא מצויה במתח שבין האידיאל הגלובלי של הבית המודולרי, המעוצב והצרכני, לבין הבית הישראלי שנדרש להיות בכל רגע גם מקלט, עמדה מבוצרת ומכשיר הישרדות.

במיצב אחר מוצגים שני אובייקטים טקסטיליים הנראים כשרידי כריות, שסביבם נכרכו שוב ושוב חוטים עד שאיבדו את רכותם והפכו למעין בובות־טוטם אניגמטיות. הכריות, שאמורות לקבל את משקל הראש ולאפשר מנוחה, נעשות בעצמן למשא. החומר הרך נקשר, נדחס ומוקשה עד שהוא נראה בעת ובעונה אחת כגולם, קמע וגופה חבושה. זהו אחד המהלכים החזקים בתערוכה: שפר אינה מחליפה את חפצי הבית בחפצים מאיימים; היא גורמת לאיום לבקוע מתוך הדבר הביתי עצמו.

יש משהו מטריד במיוחד במראה הארכיאולוגי של העבודות. הן נדמות כשרידיה של תרבות כה מוכרת וקרובה, אף שהחומרים והחפצים שייכים להווה המיידי ביותר. כאילו החורבן של ההווה כבר התקשה לכדי ממצא; כאילו אנו מתבוננים בחיינו מתוך העתיד, לאחר שמישהו חפר ומצא את מה שנותר מהם.

הדימוי המצמרר מכולם בעיניי הוא דמות קטנה, ספק בובת משחק, ספק בובת וודו, העשויה ממה שנראה כרגבי אדמה. עיני הפלסטיק הענקיות שלה משוות לה מראה של שרץ או של עובר שנפלט והצטמק. היא מונחת על מיטת בובות פרחונית, והרוך הילדי של המיטה רק מחריף את מראה הגוף המיובש המונח עליה. שוב, המצע שנועד להחזיק, להרדים ולהגן נעשה לזירת הפקרה. הגוף האנושי חוזר אל התערוכה לא כאדם חי אלא כשריד, כתחליף או כגוש חומר שהאדמה כבר תובעת לעצמה.

אולי יש לקרוא כאן גם מחשבה ביקורתית על פולחן האדמה. מול הלאומנות היהודית המיליטנטית, הימנית והמשיחית, המקדשת את הקרקע לעיתים עד כדי העדפתה על פני חיי אדם, שפר מציגה אדמה שחוללה, יובשה והופרדה ממחזור החיים. זו אינה ״אדמת קודש״, מולדת פורייה או הבטחה גאולית; זו אדמה שאיבדה בעצמה את ביתה. האדמה שקודשה מעל לחיים נעשתה כאן עקרה.

ולמרות הכל, ״בנה ביתך״ אינה תערוכה נטולת הומור. יש בה רגעים של משחקיות. הפרופורציות המשובשות והמפגשים האבסורדיים בין החפצים מוסיפים ממד של שעשוע מוזר. ההומור אומרת גולן, הוא הדרך של שפר להתקרב אל מה שקשה לגעת בו ישירות. הוא אינו מבטל את האימה, אלא מווסת אותה. הוא מאפשר להתקרב אל הפצע בלי להפוך אותו למחזה ראווה ובלי להיכנע לפאתוס. הפרטים החמודים והמשונים מחזיקים את הזוועה במרחק שאפשר עדיין להביט ממנו.

לצד החלל המרכזי נפתחת כניסה לחדר נפרד, מעין סלון. בפינה ניצב עמוד עץ צר, מהוקצע ביד, המתנשא אל על ובראשו צלמית של אדם קטוע זרועות, כמו משקיפה מלמעלה על המתרחש. היא מצויה לכאורה בעמדת כוח, גבוהה, צופה, אולי מפקחת, אך איבריה החסרים שוללים ממנה כל יכולת לפעול. זו כמעט הדמות האנושית היחידה בתערוכה.

ככל שהחללים נעשים מוכרים וביתיים יותר, כך מורגש יותר היעדרו של האדם: הבית מלא בעדויות לחיים, אך האדם עצמו נותר בו נוכח־נפקד. וכאשר דמותו בכל זאת מופיעה, היא קטועת איברים כשם שהבית עצמו, על חלליו וחדריו, מופיע כגוף שאיבריו נקטעו. גם מקומם של בעלי החיים, שהם חלק מן הנוף הביתי, מצטמצם לרמז: כמו דלת קטנה לכלב, בתחתית אחד הקירות.

האמנות מציעה כאן נחמה, אך לא מפני שהיא מתקנת את הבית. הנחמה מצויה בעצם האפשרות להעניק צורה למה שאין לו עדיין שפה: להפוך חרדה לשפה חזותית חידתית, ובה בעת מוכרת כל כך, גם אם מפורקת. היצירה אינה מחזירה את תחושת הביטחון שאבדה; היא מאפשרת לנו להתבונן באובדן הזה בלי להסיט את המבט.

---

תמר שפר | בנה ביתך
אוצרת: שרי גולן
מוזיאון רמת גן, רחוב אבא הלל 146
נעילה: 12.12

ורה פלפול היא אוצרת עצמאית.