בוגרי.ות שנקר 2026 נוגעים בעצבים החשופים של ישראל

שש עבודות, שש מחלקות. אף אחת מהן לא מכריזה על עצמה כתגובה לאקטואליה, ובכל זאת כולן נוגעות בעצבים החשופים של ישראל 2026: השפה שקרסה תחת המשקל, הגוף ויחסי הכוחות שלו, הזהות שעוברת בירושה, המרחב הציבורי שכולנו חולקים, והשאלה למי הוא באמת נגיש.

---

קו 142 // נועה תורן, המחלקה לעיצוב טקסטיל

הנחיה: שירה שובל וגלי כנעני
האוטובוס הוא מהמרחבים האחרונים שבהם כולם יושבים יחד, ודווקא בו הטקסטיל נשאר שקוף. את דוגמאות הריפוד ההן כולנו מכירים בלי שהבטנו בהן באמת אף פעם. תורן, דור רביעי למשפחת אגד, מציעה סדרת עיצובים לבדי ריפוד ייעודיים לתחבורה הציבורית בישראל, זירה טקסטילית שכמעט אינה מטופלת.

הסדרה נולדה מאגרנות חומרית שמפגישה את המורשת המשפחתית עם קולה של המעצבת, ומחליפה את הדוגמאות הגנריות בשפה חזותית שמאפשרת ביקורת חברתית ומבט ציני על המציאות הישראלית. דימויים מקומיים בסריגת ג׳קארד ומשחקי טקסטורה ונפח שוברים את הניכור של המושב הציבורי ומזמינים את הנוסע להתקרב ולפענח את הסיפור שבתוך הסריג. המושב, מסתבר, יכול להיות מסמך.

---

דפוסים של כאב // רן פיצ׳ון, בית הספר לתקשורת חזותית

הנחיה: שרי גבאי וקובי פרנקו
יש מילים שנשחקו בשנתיים האחרונות עד שאיבדו את היכולת לומר משהו, ויש רגעים שבהם גם המילים המדויקות ביותר לא מספיקות. הפרויקט של פיצ׳ון נולד בדיוק בנקודה הזאת. המציאות המקומית טענה את השפה העברית במשקל כבד, ומפגשים עם טקסטים אישיים, שנכתבו בנקודות קיצון של טראומה קולקטיבית, הותירו אותו ללא מילים.

במקום לנסח את הכאב מחדש, הוא בחר לפרק אותו: מתוך הטקסטים נבנית מערכת קווים מופשטת, ביטוי חזותי לרגשות ולמתח שבין מה שנאמר לבין מה שנותר להרגיש. בתקופה שבה אנחנו מסוחררים בפיד אינסופי של עדויות, פיצ׳ון מציע פעולה כמעט הפוכה. להאט, להתבונן בשפה עצמה, ולתת צורה למה שנשאר אחרי שהמילים נגמרות.

---

WATCHDOG_TIMEOUT // אוריין פינקו, בית הספר לאמנות רב תחומית
הנחיה: נירה פרג 

בפרפורמנס ובווידאו נאבקת פינקו עם כלב על חבל משיכה. מה שנראה כמשחק תמים הופך לזירה שבה נבחנים שליטה וציפיות תרבותיות. ביומיום האדם, כבעלים, הוא שמחליט מתי נגמר המשחק, בעוד הכלב רק מגיב. אבל החבל אצל פינקו הוא לא נשק, אלא מקור לתשוקה שמפעילה את שניהם במידה שווה.

העבודה מערערת את יחסי הכוחות ומציעה, בעקבות דלז וגואטרי, גוף ״ללא איברים״ שלא מנצח אלא מגיב, נאבק ומשתנה. בחברה שעסוקה כבר שנתיים בשאלה מי מחזיק בחבל ומתי מותר לעזוב אותו, ושבה המילה ניצחון נשחקה עד דק – ההצעה הזאת – גוף שמוותר על הניצחון לטובת התגובה וההשתנות, נשמעת כמעט חתרנית.

---

צעד תימני // עדי הלל, המחלקה לעיצוב תכשיטים

הנחיה: יעל אוליאל ואורינה פרנטה
נקודת המוצא של הפרויקט היא טקס החינה של הלל עצמה, שבו לבשה את הבגדים המסורתיים של יהדות חבאן, חוויה עמוקה של שייכות ושל לבישת זהות. משם היא יוצאת להתבונן בחייה של האישה היהודייה מחבאן, דרך מערכות הסמלים והקודים החזותיים המלווים אותה: צבעים, צורות וחומרים המופיעים בגופה, בלבושה ובתכשיטיה, בשלושה שלבי מעבר מרכזיים בחייה: הכניסה למעגל הפוריות עם קבלת הווסת הראשונה, טקסי החתונה והיציאה ממעגל הפוריות.

הלל שייכת לגל של דור שלישי ורביעי שחוזר אל המסורת המזרחית, מתוך מסע לשורשים המשמש כחומר חי לעבודה. התכשיט אצלה הוא ארכיון שנישא על הגוף, והמסורת לא מוצגת בוויטרינה, אלא היא בדיוק מה ששמה מבטיח: צעד.

---

---

מוצרי קוסמטיקה לשימוש ביד אחת // נעם איפרגן, המחלקה לעיצוב תעשייתי

הנחיה: גלעד דוידי
סדרת מוצרי איפור – מייק־אפ, פודרה בתפזורת וסומק, שמותאמים לפתיחה ולשימוש נוח ביד אחת. איפרגן נשענת על עקרונות של עיצוב מכליל ואמפתי, ומכוונת לאפשר חוויית איפור עצמאית ונגישה לנשים שמתמודדות עם מגבלות מוטוריות, לצד משתמשות שרק יד אחת פנויה להן בשגרה.

המוצרים עוצבו מתוך בחינה של פעולות שדורשות כוח, דיוק או שתי ידיים, וכוללים מנגנוני פתיחה אינטואיטיביים, אחיזה ארגונומית ושפה צורנית שמעודדת יציבות ושליטה. בשנים שבהן שיח הנגישות עבר מהשוליים למרכז, איפרגן מזכירה שאיפור הוא לא מותרות, אלא עצמאות וכבוד בשגרת היומיום. הנגישות כאן היא לא תוספת נחמדה למוצר קיים – היא חוויית המשתמש עצמה.

---

עיצוב על הרצף // עדי סבאג בן ארי, המחלקה לעיצוב פנים, מבנה וסביבה

הנחיה: עודד קוטוק
״המרחב הוא השפה הראשונה שלנו״ – כך נפתח תיאור הפרויקט, שנולד מתוך המפגש היומיומי של סבאג בן ארי עם ילדים בבית ספר משלב, ומתוך הקשבה לצרכים החושיים, הרגשיים והחברתיים של ילדים על הרצף האוטיסטי. הפרויקט בוחן איך תכנון רגיש יכול לייצר מרחב שמאפשר ביטחון לצד חופש, ויסות חושי בתוך סביבה עתירת גירויים, התכנסות לצד דינמיקה חברתית, ומעודד סקרנות ובחירה.

השילוב וההכלה במערכת החינוך הם מהסוגיות הטעונות של השנים האחרונות: האבחונים מתרבים, המסגרות המשלבות מתרחבות, והעיצוב הוא בדרך כלל האחרון שנשאל. סבאג בן ארי מציבה את התכנון בשורה הראשונה, ומזמינה כל ילד וילדה למצוא במרחב את הדרך, את הקצב ואת תחושת השייכות שלהם.

---

לסיכום: אף אחת משש העבודות הנ״ל לא מציעה נחמה פשוטה. מה שהן מציעות הוא קשב: לשפה, לגוף, למסורת שעוברת מסבתא לנכדה, למושב האוטובוס, לילד שמחפש פינה שקטה, ליד שמחזיקה. אולי זה הסימן של המחזור הזה, שלמד לעצב בזמן שהמציאות לא שקטה לרגע – היכולת להפוך קשב לצורה. ואלו, כאמור, העבודות שנשארות איתנו.