סמיון אלקסנדרובסקי // מכתבי אהבה

אני סמיון אלקסנדרובסקי, במאי תיאטרון. בשנים האחרונות אני חושב יותר ויותר על תיאטרון שלא צריך בשבילו אולם, במה, כיסאות או שעה מדויקת שבה כולם נכנסים ומתיישבים. עניין אותי לקחת את המנגנון התיאטרוני ולפזר אותו בתוך העיר. כך נולד ״מכתבי אהבה״.

הגרסה הראשונה של הפרויקט נוצרה בסנט פטרבורג ועלתה בשנת 2021. נקודת המוצא הייתה פשוטה: למצוא מכתבי אהבה אמיתיים ולחבר כל מכתב לכתובת שבה הוא נכתב, התקבל או נקרא. כשאדם מתקרב אל המקום, הוא יכול לשמוע את המכתב באפליקציה, בקולו של שחקן או אמן עכשווי.

הבניין נשאר אותו בניין, הרחוב ממשיך לתפקד כרגיל, אבל לרגע נפתח בו רובד נוסף. מאחורי חלון מסוים מישהו חיכה לתשובה. בחדר שכבר לא קיים, מישהו ניסה להסביר למה הוא עוזב. כתובת שאנחנו עוברים לידה בלי לשים לב חוזרת להיות מקום שבו משהו קרה בין שני אנשים.

אחרי שחזרתי לישראל בשנת 2022, היה לי ברור שאני רוצה ליצור גרסה תל אביבית. הכרתי את העיר, אבל לא הכרתי באמת את הסיפורים הפרטיים שנשמרו בתוכה. התחלתי לחפש מכתבים בארכיונים, בספרים, בעיתונים, אצל בני משפחה ובאוספים פרטיים.

בהקלטות ניסיתי להתרחק מהקראה ספרותית חגיגית. ביקשתי מהמשתתפים לא ״לבצע טקסט״ אלא לדבר אל אדם מסוים. המאזין לא אמור להרגיש שהוא שומע שחקן שמציג בפני קהל, אלא שהוא נמצא קרוב מדי להודעה אישית שלא נועדה לו

ככל שהחיפוש התקדם, התברר לי שלא מדובר רק באוסף של סיפורי אהבה. דרך המכתבים נפתחה היסטוריה אחרת של תל אביב. לא היסטוריה של הכרזות, מלחמות, ראשי עיר ואדריכלות, אלא היסטוריה שנכתבה בתוך דירות שכורות, בתי קפה, חדרי מלון, מחנות צבאיים ומשרדים.

בפרויקט נפגשים אנשים מוכרים לצד אנשים שכמעט לא נשאר מהם זכר ציבורי. משוררים, שחקנים, פוליטיקאים ואנשי תרבות מופיעים בו – לא כאנדרטאות אלא כאנשים שמחכים, מקנאים, מתבלבלים, מבקשים סליחה או לא יודעים איך לסיים קשר.

לצידם נמצאים אנשים פרטיים שהמכתבים שלהם נשמרו במקרה אצל הילדים או הנכדים. מבחינתי, אין היררכיה ביניהם. מכתב טוב לא נעשה חשוב בגלל שכתב אותו אדם מפורסם, אלא כי הוא מצליח לעבור את הזמן ולהגיע אל אדם אחר.

עבודת התחקיר הייתה ארוכה בהרבה ממה שדמיינתי. צריך היה לא רק למצוא מכתב, אלא לזהות את הכותבים, לבדוק תאריכים, לאתר כתובות שהשתנו, להבין מה עמד באותו מקום ולבקש אישורים מבעלי הזכויות ומהמשפחות. לפעמים כתובת אחת הובילה לסיפור שלם, ולפעמים אחרי שבועות של חיפוש התברר שאי אפשר להשתמש במכתב.

הפרויקט דרש שיתוף פעולה עם ארכיונים, חוקרים, בני משפחה, שחקנים ומפתחים. קיבלתי תמיכה ממפעל הפיס, אבל חלק גדול מהעבודה נעשה באופן עצמאי, מתוך אמונה שהחומרים האלה צריכים לחזור אל העיר ולא להישאר רק בתוך תיקי ארכיון.

גם בהקלטות ניסיתי להתרחק מהקראה ספרותית חגיגית. ביקשתי מהמשתתפים לא ״לבצע טקסט״ אלא לדבר אל אדם מסוים. המאזין לא אמור להרגיש שהוא שומע שחקן שמציג בפני קהל, אלא שהוא נמצא קרוב מדי להודעה אישית שלא נועדה לו. הטלפון והאוזניות יוצרים חלל אינטימי מאוד, דווקא באמצע הרחוב.

אין באפליקציה מסלול קבוע ואין סדר נכון שבו צריך לשמוע את המכתבים. אפשר להתחיל בכל מקום, לעצור מתי שרוצים ולחזור ביום אחר. ההליכה של כל משתמש יוצרת עריכה אחרת של העיר ושל הסיפורים. מי שלא נמצא בתל אביב, יכול להאזין למכתבים גם ישירות מתוך האפליקציה, בלי להגיע לכתובות עצמן. זו חוויה אחרת, אבל היה לי חשוב שהמרחק הגיאוגרפי לא יהפוך למחסום.

אני לא חושב על מכתבי אהבה כמדריך עירוני וגם לא כארכיון דיגיטלי. עבורי זו יצירה תיאטרונית שהעיר היא הבמה שלה, הבניינים הם התפאורה, והקהל נע בתוכה לבד. אין מסך שמפריד בין היצירה לבין המציאות.

בזמן שמכתב מלפני 50 או 100 שנה נשמע באוזניות, ליד המאזין עוברים אוטובוס, שליח על אופניים ואנשים שממהרים הביתה. החיבור בין הקול הפרטי לבין העיר העכשווית הוא התוצר הסופי של העבודה. האפליקציה רק מאפשרת למפגש הזה להתרחש.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו