״בראשית ברא אלוהים, את האורנמנט״ ו״תל״ בבית בנימיני

בְּרֵאשִׁית בָּרְא אֱלֹהִים, אֵת הָָאוֹרְנְמֵנְט​

אוצרת: שלומית באומן

משמעות המילה אורנמנט היא ״קישוט״ (מלטינית: Ornamentum). קישוט – במקור תוספת דו או תל ממדית שמטרתה הענקת אופי, יופי, ייחודיות וזהות לחפץ או למבנה. אורנמנט מבוסס לעיתים על דגם חוזר (Pattern), ונוכחותו מפיחה חיים בחפץ: תוך כדי התהוות, כמעשה בריאה, מעניק האורנמנט לחפץ זהות חזותית, דו או תלת ממדית.

במהלך ההיסטוריה של האמנות האורנמנט זכה ואף ממשיך לזכות ליחס אמביוולנטי וחשדני, אבל גם לבעל כוח כסוכן תרבות, כנשא של ידע, כסיפור תרבותי, כפיסת זהות, כזיכרון היסטורי וכמייצג מעמד חברתי.

במאמרו המכונן של גדעון עפרת ״קישוט וקׄשֶט״ הוא משרטט מתח בין מעמדו המעורער של המושג ״קישוט״ במודרניזם של המאה ה־20, לבין הפירוש של המילה ״קׄשֶט״ בספרות היהודית – אמת או יושר. בראשית המאה ה־20, אדריכלים, ציירים ופסלים, הן בזירה הבינלאומית (באוהאוס) והן בזו המקומית (לדוגמה, קבוצת אופקים חדשים), התייחסו לאורנמנטיקה כמנוונת מוסרית, ותבעו לסלק את האורנמנט מהמרחב הציבורי והיצירתי.

אבל הצורך האנושי בקישוט ממשיך להתקיים, לקבל משמעות מורכבת (קישוט ויופי מול אמת ויושר) והעובדה שהאורנמנט לא נעלם מהעולם, מחדדים את ההבנה שקישוט הוא שפה חיה, שיש לה תחביר, מבנה, מסורת, המצאתיות ואף ביקורתיות וחתרנות.

התערוכה בודקת את הנחיצות, הרלוונטיות, ההשתנות והמשמעות של מחוות קישוטיות בימינו, מתוך הבנת כוחן ונחיצותן. הניסיון של המודרניזם למיגור האורנמנט לא צלח: אורנמנטים עדיין חיים, בועטים ומתעדכנים.

מה המשמעות של חפץ ללא קישוט? האם קישוט מפיח בחפץ חיים? או שדווקא החפץ או החלל מאפשרים לקישוט להתקיים? המהפכה התעשייתית והאלגוריתם הדיגיטלי יצרו שפה חדשה של קישוטים: הייצור ההמוני יצר ריבוי מוצרים כשדה של אורנמנטים, ואילו האלגוריתם (3D, תכנון פרמטרי) התקבל מתוך הבנה תוצריו הם לא תופעה אסתטית בלבד, אלא פוליטית וחברתית – כלי שמבטא סובייקטיביות, מעמד וזהות בעידן של ייצור המוני.

התערוכה היא רב־דורית ובינתחומית, מבקשת ליצור קריאה חדשה של המשמעות והפרשנויות השונות של האורנמנט, ובוחנת את מעמדו החברתי והפוליטי במציאות המקומית המורכבת. ההתייחסות לקישוט עכשווי באה לידי ביטוי ברבדים רבים: זהות מקומית קונפליקטואלית, מגדר, גוף, תעשייה, שפת הקדרות, האובייקט כקישוט, בריאה, מבנה של משמעות, דו ממד או תלת ממד, קצב וחיים.

בהשתתפות: חנאן אבו חוסיין, איתמר אבן, שרה אוסלנדר, אניסה אשקר, ציבי גבע, דיויד גוס, יהונתן הופ, נבט יצחק, אליה לוי יונגר, עינת לידר, טליה מוקמל, ליאב מזרחי, דורון נעמה גלפר, אמנון עמוס.

---

סיון שפנר // תל

אוצרות: רעות רבוח ושלי שביט

בכלי חרס ארכיאולוגיים טמונים לא רק סיפורה של תרבות קדומה, אלא גם עקבותיו של האדם שיצר אותם. עבור האמנית סיון שפנר, המפגש עם הכלי הוא גם מפגש עם מסורת קרמית רבת־שנים ועם עולם חומרי שנוצר מתוך תנאים ואפשרויות חומריות שונים מאלה של ימינו.

דרך המחוות שנותרו בחומר היא מזהה את ההיכרות העמוקה איתו, את הידע והבחירות הגלומים בו, ומתוך כך גם את האדם שיצר אותו. המתח שבין הקרבה של שפנר לקדרות לבין המרחק ההיסטורי והתרבותי הוא נקודת המוצא לתערוכה תל, המבקשת להתבונן במלאכת הקדרות כרצף של שכבות חומריות ותרבותיות הנבנות זו על גבי זו לאורך הדורות.

נקודת המבט הזאת צומחת מתוך עבודתה כקדרית וכמשמרת כלי חרס ארכיאולוגיים. עבודת הרפאות מתקיימת באותו נוף חומרי שבו נוצרו, נקברו ונחשפו הכלים שאליהם היא מתייחסת. המפגש היומיומי עם כלי החרס מאפשר לה לקרוא בהם לא רק מידע ארכיאולוגי, אלא גם את עקבות המעשה – את ההחלטות החומריות, את מחוות העבודה ואת הקשר הישיר שבין היד לחומר.

שפנר מתכתבת עם ״טיפוסי כלי״ – מונח ארכיאולוגי לסיווג כלי חרס על פי מאפיינים משותפים, ועם כלי קיבול המוכרים מהארכיאולוגיה המקומית – צפחת, קדרה ופכית. היא מאמצת את הפרופורציות, את דרכי הייצור ואת הידע החומרי הגלום בהם. ההתערבות שלה מתמקדת בידיות הכלים – נקודת המפגש בין ידו של הקדר לידו של המשתמש.

בכלים אלה הידיות מתארכות מעבר לממדיהן המקוריים, נכרכות סביב גוף הכלי או נפתחות לצִידיו כאילו יצאו משליטה. מבלי לשנות את טיפוס הכלי עצמו, היא מותחת את פעולת הידית אל מעבר לתפקידה השימושי. באמצעות ההתערבות בידית היא בוחנת מה עשוי להתגלות כשפעולת החליבה, אחת מפעולות היסוד של מלאכת הקדרות, שבה נמשכת בידיים רטובות רצועת חומר מתוך גוש חימר והופכת לידית, משתחררת מהתכלית שלשמה נוצרה.

חקירה זו נמשכת גם בסדרת עבודות המבוססות על בידוד פעולת החליבה. אצל שפנר פעולת החליבה לא נעצרת עם השלמת הידית. הידיות המשוכות נותרות מחוברות לגושי החומר שמהם נמשכו, כאילו הפעולה מוסיפה להתרחש גם לאחר שהייתה אמורה להסתיים. החומר ממשיך להימתח ולהיערם תחת כוח הכבידה. פעולה שבדרך כלל נטמעת באובייקט המוגמר נחשפת והופכת לנושא העבודה.

גם החבלים הקושרים את העבודות נוצרים בתהליך ידני מלא. שפנר אוספת את עלי התמר הצעירים (לולבים), חומר שמקורו באותו מרחב שבו התפתחו צורות הכלים, וקולעת מהם את החבלים בעצמה, ובכך מרחיבה את מארג המלאכות שאליו מתייחסת התערוכה. כחבלי נשיאה, הם מצטרפים אל הידיות כפעולות המחברות בין היד, הכלי והגוף.

הצפחת, הקדרה והפכית נוצרו בעולם שבו צורת הכלי הוכתבה על ידי ייעודו – לשאת מים, לאחסן, לבשל ולהגיש. שפנר חוזרת אל אותן פעולות יסוד מתוך מציאות חומרית ותרבותית אחרת, שבה הכלי לא מחויב עוד לייעודו המקורי.

כמו בתל, שבו שכבות של תרבויות נבנות זו על גבי זו, גם פעולתה נשענת על שכבות של ידע, מחוות וטכנולוגיות שעברו דרך החומר במשך אלפי שנים. מתוך הרצף הזה היא מותחת את פעולת הקדר אל מעבר לגבולותיה המקוריים ובוחנת אילו אפשרויות חדשות נפתחות כשהיא משתחררת מן הצורך.

בתערוכה, הארכיאולוגיה לא משמשת לה יעד של מחקר או שחזור, אלא חומר גלם לחשיבה מחודשת על מלאכת הקדרות, על גבולותיה ועל האפשרויות שהיא ממשיכה להציע גם היום.

---

בית בנימיני
העמל 17 תל אביב
שיח גלריה: 28.8, 11:30; נעילה: 19.9