״שדות זרים״ במוזיאון וילפריד: הפועלים התאילנדים כציונים החדשים

דמות החלוץ, עובד האדמה העברי המזוהה עם ראשית הציונות, הפכה להיסטוריה רחוקה. מאז שנות ה־90 הועברה החקלאות הישראלית בהדרגה לידיהם של מאות אלפי עובדים זרים. במהלך מלחמת שבעה באוקטובר מספרם הוכפל. בשלוש השנים האחרונות נכנסו לארץ כ־250 אלף מהגרי עבודה, ו־100 אלף נוספים בדרכם לכאן. הם נקלטו במקצועות שבהם התרגלנו להכיר אותם – חקלאות, סיעוד ובנייה – ומעבר לכך, השתלבו במגוון רחב של ענפים חדשים, כמו מסחר, שירותים, ואפילו תחבורה ציבורית.

ולמרות זאת, עבור מרבית הציבור הישראלי הם נותרו שקופים. התערוכה ״שדות זרים״, שמוצגת בימים אלה במוזיאון וילפריד ישראל שבקיבוץ הזורע, מבקשת לבחון את יחסינו הטעונים עם קהילת מהגרי העבודה, ולבחון כיצד נוכחותם בשדות ובמטעים מסמלת את קץ חזון עבודת הכפיים העברית.

״עובדים מתאילנד מועסקים בארץ בחקלאות מזה 35 שנה. הם נוכחים־נפקדים בחברה הישראלית, החיים בפריפריה החקלאית, הרחק מהמרכזים העירוניים, בלתי נראים עבור רוב הציבור״ אומרת שלי ליבוביץ קלאורה, אוצרת התערוכה.

בעקבות טבח שבעה באוקטובר חדרו בני הקהילה, לראשונה, אל התודעה הקולקטיבית הישראלית. בטבח ביישובי עוטף עזה, ובהמשך גם בלחימה בצפון, נהרגו 48 עובדים תאילנדים. היו כאלה שנחטפו לעזה וחלקם נרצחו בשבי. ״האובדן צירף את הקהילה בעל כורחה לנרטיב השכול והטראומה הלאומי. קריסת המחיצות הציפה את המוּדעות לקשייהם, להיעדרות הממושכת מהבית, למשפחות הקרועות בין כאן לשם, ולמצוקת ההיקלעות למלחמה לא־להם״, היא מוסיפה.

התערוכה מציגה עבודות שנוצרו במהלך שלושה עשורים, מאז החל ייבוא העובדים לארץ. ״בחרתי לשלב אמנים שמישירים מבט לקהילה השקופה הזאת, ומתייחסים גם לעובדה שמעורבותם הכפויה בקונפליקט הישראלי־פלסטיני לא התחילה ב־7 באוקטובר. עצם הגעתם לכאן מלכתחילה נבעה מהרחקתם של העובדים הפלסטינים, בעקבות האינתיפאדה הראשונה והסגרים על השטחים, בתחילת שנות ה־90״.

התערוכה מבקשת להתריע מפני השלכות היחס שלנו כלפיהם?

״הבידוד של בני הקהילה – צעירים המגיעים לישראל במטרה לשפר את מצבם הכלכלי – לצד חוסר ההיכרות של הישראלים עם תרבותם, קשייהם, פחדיהם וחלומותיהם, כל אלה משמשים בתערוכה כפריזמה להבנת השינוי העמוק שעובר על ישראל. עולם התעסוקה הישראלי עומד לקלוט בשנים הקרובות עוד מאות אלפי מהגרי עבודה, במרחבים עירוניים וחקלאיים, ללא מחשבה רבה על מכלול ההיבטים וההשפעות הכרוכים בכך״.

הפועלים הללו אינם רק כוח עבודה זול שניתן להחליף בקלות, אומרת ליבוביץ קלאורה – ויש לנו נקודת עיוורון צורמת במיוחד ביחס לתנאי העסקתם. ״התערוכה יכולה לעורר מודעות לקשייו של עובד זר בתחילת שנות ה־20 של חייו, שעזב בבית אישה ולעיתים גם ילד למשך חמש שנים ומחוייב לפרנס את המשפחה המורחבת.

״הוא או היא צריכים לשרוד באזור הסובל ממתיחות ביטחונית, שגרת עבודה פיזית בתנאי אקלים לא קלים, לפעמים קיצוניים, וחוסר שליטה מוחלט בתנאי העסקתם או בבחירת המעסיקים. היצירות מעלות שאלות על חוויות החיים שלהם באזורי הסכסוך שבהם הם עובדים ועל השפעות ההגירה על היחסים הרומנטיים והזוגיים שלהם״.

בעקבות האינתיפאדה הראשונה, ממשלת ישראל חיפשה פתרון למחסור בידיים עובדות. המטרה הייתה להחליף, להחליש ולשלוט בכוח העבודה הפלסטיני מהשטחים.

כניסתם של מהגרי העבודה הראשונים מתאילנד לתוך תרבות, שפה וסכסוך הזר להם – זהו מהלך ניאו־ליברלי קלאסי: עבודה כסחורה, מנותקת מזכויות אזרחיות

״בעקבות האינתיפאדה הראשונה, ממשלת ישראל חיפשה פתרון למחסור בידיים עובדות. המטרה הייתה להחליף, להחליש ולשלוט בכוח העבודה הפלסטיני מהשטחים. הסרט הוא מסמך היסטורי המתעד ברגישות את רגע השינוי – הנתק שנכפה על החקלאים הישראלים והעובדים מכפרי הסביבה שאיבדו בין לילה את פרנסתם. במקביל לצער שמביעים חלק מבעלי המשקים על פרימת יחסי הקרבה ששררו בינם לעובדים הפלסטינים, מוצגת כניסתם של מהגרי העבודה הראשונים מתאילנד לתוך תרבות, שפה וסכסוך הזר להם.

״זהו מהלך ניאו־ליברלי קלאסי: עבודה כסחורה ללא אזרחות, ונתק בין עבודה לבין זכויות אזרחיות. הפועלים התאילנדים מובאים על תקן ׳ידיים עובדות׳ ללא שום מסלול להתאזרחות או להתערות בחברה. הם נמצאים כאן לפרק זמן מוגבל, והתחלופה שלהם פוטרת את המדינה מדאגה שמא הם ידרשו זכויות כלשהן״.

המיתוס החלוצי נותר מרוקן ממשמעות

אסף אלקלעי מתאר ביצירתו את דמותו של העובד התאילנדי של אביו, כאח גדול אהוב שעזב. אמנים אחרים בתערוכה מבקשים לבחון מה אירע לדמות אחרת שנזנחה – החלוץ העברי. ״פועל תאילנדי בערבה״, תצלום של מיכה קירשנר משנת 2005, היא עבודה נבואית כמעט. קירשנר התבונן במבט אירוני ומערער על המיתוסים של הישראליות.

״הפועל התאילנדי של קירשנר עומד על רקע נוף הערבה בעיניים עצומות, בגוף חשוף ומיוזע, פניו וידיו צרובי שמש, לראשו כובע טמבל כחול, נעלי עבודה לרגליו, והוא אוחז מעדר בידו השמאלית. ידו הימנית מחזיקה שובל אדום כדם הנובע מחזהו.

״בסרקסטיות אופיינית, קירשנר מציג את העובד הזר כגלגולו של החלוץ העברי בהכלאה עם דמות של קדוש מעונה. נדמה שדמות הפועל התאילנדי ניצבת בתערוכה כייצוג מוקדם של האסון העתיד להתרחש כשני עשורים מאוחר יותר, שרק בעטיו ייכללו התאילנדים לראשונה בקהל ׳עמישראלחי׳ – כשם המדור ב׳מעריב׳ שבו פורסמה היצירה לראשונה״.

גם שרון גלזברג בוחנת את הקשר בין העובדים התאילנדים לבני המקום ביצירה ״חקלאות: מחזה בשלוש מערכות״ (2015), שגיבוריה הם העובדים התאילנדים וילדי המושב.

כיצד השתבש החזון החלוצי ביצירה?

״גלזברג משלבת בעבודתה את עגלת חג הביכורים של העובדים התאילנדים במושב, עם צילומי ילדי המושב לבושים בלבן, רצים בשדות ושרים ׳סלינו על כתפינו, ראשינו עטורים׳, לצד צילומי תקריב של תאילנדים שותלים באדמה.

״שיאו של המחזה הסוריאליסטי היה בתהלוכת חג הביכורים, הטקס החקלאי של התרבות הציונית המסורתית. האמנית שילבה בו את העובדים התאילנדים, כשהם מובילים עגלה מקושטת משלהם, מנגנים ושרים בתאית שירי אדמה.

״כך, בטקס חילופי הזהויות, העניקה להם גלזברג זהות היברידית ישראלית‏־תאילנדית, בבחינת ׳הציונים החדשים׳. המיתוס החלוצי של החזרה לאדמת הארץ נותר מרוקן ממשמעות בהווה ומגלם באופן פואטי וסרקסטי כאחד את הניתוק הישראלי מהאדמה״.

כעשור לאחר שהציגה לראשונה את היצירה במוזיאון פתח־תקוה, חזרה גלזברג לשולחן העריכה. ״השדות הם אותם שדות, החקלאים התאילנדים ממשיכים לעבד את האדמה, ורק הילדים הזוללים אבטיחים במִקשה בגרו והפכו לחיילים. היקום הארעי שהיא בראה נותר כזיכרון עמום אל מול המציאות״.

הכנסת אורחים דרך פעולות הצילום

בתערוכה לא מוצגות עבודות של אמנים ממוצא תאילנדי, לאחר שצמד יוצרים מקהילת מהגרי העבודה, ששקלו להשתתף, העדיפו להימנע מהחשיפה. היוצרים הישראלים מביטים אפוא בקהילת המהגרים מבחוץ.

״העבודות של ליאורה קוריס הן ניסיון מתמשך להתקרב, להכיר, להתיידד ולהבין, למרות המרחק התרבותי והלשוני. ברקע עבודת הווידאו שלה נשמעת סערת העלים ברוח, המותירה לצופים מרחב דמיון שבו נוכחים הפערים, הקשיים, התסכול, התלות, האחריות, הפחדים והגעגועים של המהגרים.

״דווקא משום שלא היא העסיקה את הפועלים אלא בעלה, ניתנה לה היכולת להשקיף מבחוץ על הדינמיקה בין הישראלים לתאילנדים ולבחור בדרך של הכנסת אורחים דרך פעולות הצילום״.

״העבודות של שרון הן חלק מיומן מלחמה שהיא רקמה מאז 7 באוקטובר. חטיפתם של עובדים זרים נתפסה על ידי הישראלים כמזעזעת בחוסר ההיגיון שלה. קורבנות בסכסוך לא להם״

אלי אטיאס מתעד את בני הקהילה במשך 15 שנה. כיצד יחסי הקרבה שנרקמו עמם באים לידי ביטוי בעבודותיו?

״כשאטיאס מתבונן בעובדים מחבל איסאן בתאילנד, המטפחים במיומנות ובמסירות את השדות, הוא מודע לניכור ביניהם לבינינו – הצרכנים של פרי עבודתם, שלא מכירים את מקור המזון שאנו אוכלים. תצלומי העובדים במגוריהם בעמק חפר מתפקדים כאקט של הסרת כיסויי הפנים, המזוהים עם העובדים התאילנדים בשעות העבודה, וקריאה להכיר את מציאות חייהם.

״מולם בחרתי לתלות את דיוקן אלמנתו הדומעת של סדריק גרין ז״ל, בנם של מהגרי עבודה מהפיליפינים שנהרג כחייל ברצועת עזה. למרות שהמצולמת אינה תאילנדית, ביקשתי להביע באמצעות הדימוי את העצב והכאב הכרוכים באבדן חיים בנסיבות האלימות באזורנו״.

שרון רמר־ביאל מציגה בעבודתה את סיפור חטיפתו של נת׳פורן אונקאוו. העבודה עוסקת בו או בנו?

״העבודות של שרון הן חלק מיומן המלחמה ׳רקמלחמה׳, שהיא רקמה מאז 7 באוקטובר בתגובה לדימויים התקשורתיים של סיקור המלחמה. זהו יומן מצב רגשי של ישראלית הצופה ברצף האירועים האלים.

״חטיפתם של עובדים זרים נתפסה על ידי הישראלים כמזעזעת בחוסר ההיגיון שלה. החדירה לתודעה הישראלית נעשתה דווקא דרך אי־ההיגיון של החטיפה, כקורבנות בסכסוך לא להם״.

מהי לדעתך התוצאה של הקשר הלא־שוויוני שלנו עם מהגרי העבודה?

״עם התגברות הייבוא של עובדים זרים, נערכו בתקשורת ראיונות עם מעסיקים שביטאו את שביעות רצונם מעובדיהם התאילנדים – בהיותם חרוצים וצייתנים וא־פוליטיים, בהשוואה לעובדים ממדינות אחרות ולעובדים הפלסטינים.

״העובדים הזרים הם ה׳אחרים׳ של החברה הישראלית, המהדקת את ההגדרה העצמית שלה מול כל סובביה. אין לי ספק שהעסקתם הגוברת אינה מוסיפה לנו חמלה, פתיחות, התחשבות בזולת והקשבה למצוקותיו״.

---

שדות זרים: עובדים תאילנדים בישראל
אוצרת: שלי ליבוביץ קלאורה
מוזיאון וילפריד ישראל, קיבוץ הזורע. נעילה: 10.10

משתתפים: נורית אביב, אלי אטיאס, אסף אלקלעי, שרון גלזברג, ליאורה קוריס, מיכה קירשנר ושרון רמר ביאל