איריס ניצני אביבי: קשה להתרגל להרס, גם כשיודעים מראש שייבנה ממנו משהו חדש

חגית: הי איריס, מה שלומך? מגיעות לך ברכות מכמה כיוונים: גם ציון דרך של חמש שנים לתוכנית לפיתוח מקצועי של מרכז אדמונד רוטשילד, וגם תערוכה ראשונה שאת אוצרת, ״גלגול עקבות״, שתיפתח ביום חמישי

איריס: היי חגית, אני בסדר גמור. תודה על הברכות, בהחלט ימים של דברים מרגשים

חגית: בתפקידך כמנהלת מרכז אדמונד דה רוטשילד וממונה על תחום האמנות בקרן רוטשילד, את נמצאת בדרך כלל בעמדת ההיגוי. הפעם החלטת לחבוש את כובע האוצרת. איך זה קרה?

איריס: אז קודם כל, אני אוצרת את התערוכה יחד עם סופיה פקס, מנהלת התפעול של מרכז אדמונד דה רוטשילד. זה היה אחד השיקולים המרכזיים בהחלטה ללכת על זה 😊 אנחנו עובדות יחד הרבה שנים ונראה לי שזה הרגע המתאים והנכון לצאת להרפתקה הזו יחד. עד כה, במהלך חמש שנים, עבדתי מול כל האוצרות והאוצרים שהציגו פה במרכז, וגם במסגרת שיתופי פעולה שהיו לנו עם מוזיאונים וגלריות ברחבי הארץ. ראיתי, הקשבתי ולמדתי לא מעט מתוך ההתבוננות והשותפות. זה סיקרן אותי והרגשתי שאני מוכנה לעשות את זה בעצמי. סופיה בעצמה אצרה שתי תערוכות בעבר, כך שבאנו לגמרי מוכנות :).

חגית: ולא הסתפקתן בקפיצה למים, החלטתן ללכת בכיוון אקספרימנטלי – ולאתגר את מושג התערוכה הישן והטוב…

איריס: כן. בחרנו לא להציג ״תוצאה״ אלא תהליך. זה אומר לוותר על הביטחון של תערוכה סגורה וברורה ולתת למבקרים להיכנס לתוך משהו שעדיין נע. הסיכון מודע, והוא חלק מהטענה המושגית של התערוכה עצמה – פועל יוצא של התמה הראשית של הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במוזיאון ארץ ישראל (אוצרות גלית גאון ואנריאטה אליעזר ברונר), שמדברת על מושג ה״עבודה״ על שלל פניו ומשמעויותיו

חגית: התערוכה ״גלגול עקבות״ היא הלוויין החיצוני הראשון של הביאנלה. ספרי על המיקוד שלכן?

איריס: אנחנו בחרנו להתמקד ביצירה, קהילה ושותפות, בהשראת שירו של הֵסְיוֹדוֹס, שממנו נלקחה כותרת הביאנלה השנה ״מעשים וימים״. בפואמה של הסיודוס הקהילה ושיתוף הפעולה בין בני אדם תופסים מקום מרכזי. אם לצטט מתוך הקול קורא שיצא לקראת הביאנלה: פרויקטים משותפים או יצירות שנוצרו על ידי קולקטיבים, מדגישים את הכוח שבשיתוף פעולה. סינרגיה, למידה משותפת ויצירה עשירה בנקודות מבט, חומרים, טכנולוגיות ומיומנויות רב־תחומיות.

הדבר הראשון שחיבר אותנו לתמה היה נושא הקהילה. יש לנו במרכז קהילה של מעל 200 יוצרים ויוצרות, שעברו כאן את התוכנית לפיתוח מקצועי, והם כולם חלק מרשת אדמונד דה רוטשילד. נראה מתבקש שנתחיל את העבודה על התערוכה עם האנשים האלה, והיה לנו ברור שזה יהיה תהליך משותף. ואכן, לאחר שנבחרו שבעה היוצרים והיוצרות המוכשרים כל־כך שמשתתפים בתערוכה, התחלנו תהליך מרתק של קרוב לשמונה חודשים, שבהם העבודות עברו גלגולים מיד ליד

הידיעה שהעבודה עתידה להיהרס הייתה נוכחת מהרגע הראשון — לא כאירוע חיצוני שקורה לעבודה, אלא כתנאי שמלווה את יצירתה. כך הפך ההרס מרגע של אובדן למנגנון של המשך

חגית: אז מה בעצם נראה בתערוכה מבחינת האמניות.ים שהשתתפו בתהליך הזה – ביטוי של סיום התהליך, או שיוצג גם התיעוד של כל השלבים?

איריס: אני אלך רגע שמונה חודשים אחורה כדי לענות על שאלתך. בשלב הראשון, כל אחת ואחד מהמשתתפים עבד באופן עצמאי על עבודה משלו, במדיום ובפורמט שבחר, במשך חודש. הידיעה שהעבודה עתידה להיהרס הייתה נוכחת מהרגע הראשון — לא כאירוע חיצוני שקורה לעבודה, אלא כתנאי שמלווה את יצירתה.

בסוף כל חודש הועברה כל עבודה למשתתף אחר בקבוצה, שתפקידם היה להרוס אותה ולייצר על בסיסה עבודה חדשה. כך הפך ההרס מרגע של אובדן למנגנון של המשך: כל עבודה נושאת בתוכה את עקבות העבודה שקדמה לה, וגם את הידיעה שהיא עצמה עתידה לעבור את אותו תהליך.

בסופו של דבר – יש לנו שבע עבודות שעברו שבעה גלגולים, ולאורך התקופה נוצרו, נהרסו ונוצרו מחדש 49 עבודות. בתערוכה מוצגות עבודות הגלגול האחרון בשרשרת. שבע עבודות שיש בכל אחת מהן עקבות של שבעה יוצרים ויוצרות. לשאלתך – כן, לצדן מוצג תיעוד של העבודות שאינן קיימות עוד

חגית: אז למעשה יש נוכחות לכל אחד מהיוצרים, בכל שלבי הגלגול ועם עבודה אחת שהיא האחרונה בשרשרת?

איריס: כן. כל יוצר.ת נוכח בתערוכה דרך העבודה האחרונה בשרשרת הגלגולים שלו, אבל גם בשלבי התהליך של כל אחת מהעבודות האחרות. כלומר הנוכחות היא לא של ״מחבר״ יחיד לעבודה, אלא של שכבה מצטברת של יוצרים בתוך חפץ עבודה אחת

חגית: אלה אנשים שעבדו יחד בעבר, במסגרת הקהילה של מרכז אדמונד דה רוטשילד, או שעבור חלקם זה היה מפגש ראשון?

איריס: היוצרים לא הכירו אחד את השני לפני כן. הם לקחו חלק במחזורים שונים של התוכנית, ואולי נתקלו זה בזה באחד מאירועי הרשת של המרכז, אבל לא הייתה שם היכרות קרובה ולא עבודה משותפת. זאת אומרת שהקשר ביניהם נוצר רק דרך התהליך עצמו

חגית: איך בחרתן בהרכב המנצח? איזה קווים מנחים הובילו את הבחירה?

איריס: סופיה ואני החלטנו להוציא קול קורא ולפתוח את ההשתתפות בתערוכה לכל חברי וחברות הרשת, בוגרי התוכנית לדורותיה. בקול קורא ביקשנו לבחור יצירה קיימת ולהציע בכתב הצעה היפותטית להרס ולהחייאה מחדש שלה. ההצעה הזו שימשה לנו קו מנחה, היא אפשרה לנו לזהות מי מסוגל ללכת עם התהליך בלי היסוס, ומי מבינים את הפוטנציאל הגלום בהרס כתחילתה של יצירה חדשה, ולא כסוף

חגית: באיזה חומריות בחרו האמניות.ים? מה הפתיע אותך במיוחד בתהליך/בתוצאה?

איריס: החומריות בתערוכה מגוונת ומשתנה מעבודה לעבודה. כל אחת ואחד מהמשתתפים מגיע מעולם יצירה אחר: עיצוב גרפי, עיצוב אופנה, עיצוב תעשייתי, אמנות פלסטית, אמנויות המסך. הגיוון הזה נוכח בכל שרשרת גלגול, כשכל שכבה בעבודה נושאת בתוכה שפה חומרית שונה מזו שקדמה לה.

מה שהפתיע אותי במיוחד הוא שקשה להתרגל להרס גם כשיודעים מראש שייבנה ממנו משהו חדש. וגם לא מתרגלים לתובנה שמתוך ההרס עצמו נוצר לעיתים משהו נפלא כל כך.

אתאר קצת את העבודות – נתחיל מזה שהקרדיט לכל עבודה הוא סדר הגלגולים שהיא עברה בין האמנים, והשם האחרון ברשימה הוא של היוצר.ת האחרונ.ה, שמציגים כעת בתערוכה את הגלגול האחרון.

מיכל קרניאלי – רון שחר – דוד מוטהדה – רותם פינקלשטיין – נדב פיינר – שלי פיחה – רוני בן פורת: שם העבודה ״ואולי לא היו דברים מעולם״ היא רצף של זיכרונות וסימנים. במצבה האחרון היא מתפצלת לחמש עבודות, שנושאות עקבות של כיתוב וסימני מים, ומצויות על סף היעלמות. המילים נוכחות ונמחקות בו־זמנית, כזיכרון שהמים הותירו בו סימן.

שלי פיחה – דוד מוטהדה – רותם פינקלשטיין – נדב פיינר – מיכל קרניאלי – רוני בן פורת – רון שחר: ״לא רציתי להדאיג – בין מבט פנימה לבין ציווי של יציאה״. בגלגול האחרון הופך האובייקט למרחב מעבר, שמתאפיין באי־ודאות והתרחקות מן המוכר. חשיפות כפולות צוברות עקבות של גלגולים קודמים, עד שנוצר דימוי שקשה לפענח עד הסוף.

רותם פינקלשטיין – נדב פיינר – רון שחר – מיכל קרניאלי – רוני בן פורת – דוד מוטהדה – שלי פיחה: ״חיים מחדש – המרחב הביתי״. במעבר האחרון, האובייקט עובר מן החומר אל הכתב. הרעיון של ריכוך ממשיך אל פונט (גופן) המזוהה עם מודעות אבל. הקווים הסדורים והנוקשים שלו מקבלים תנועה קליגרפית, ידנית וגמישה יותר. דרך פעולת הכתיבה משתנה גם המטען של האותיות – מן המוות אל אפשרות של חיים, מן הקבוע אל המתהווה.

רון שחר – רותם פינקלשטיין – שלי פיחה – רוני בן פורת – דוד מוטהדה – נדב פיינר – מיכל קרניאלי: ״בית / חפץ מעבר״. הבית נבנה לאורך הגלגולים. בתחילת התהליך הוא נכנס למזוודה; בסופו הוא נתפר מזיכרונות ונחמות שנאספו מבית אחר. חפץ המעבר מתרחב למרחב מעבר.

דוד מוטהדה – רוני בן פורת – מיכל קרניאלי – שלי פיחה – רון שחר – רותם פינקלשטיין – נדב פיינר: ״אחד־אפס / בראשית היה ריק״. מה שהחל בשאלה כיצד אפשר לפעול מתוך כלום, מגיע אל שארית ממשית: מעט דימוי, מעט חומר, אזורים חסרים ומה שעבר מפני שטח אחד לאחר. הריק כבר אינו מופיע כחלל נקי. הוא נמצא בתוך הדימוי, במקומות שמהם משהו נתלש

חגית: אקח את ההזדמנות לדבר גם על הספר שעומד לצאת, לרגל חמש שנים לתוכנית פיתוח מקצועי של המרכז. חמש שנים שבהן המושג המקום באמת שימש כמרחב מוגן ומצמיח, על רקע הכאוס, המכשולים והמלחמות שהתחוללו בשנים אלה. מי ערך ומי כתב בספר? על מה ובאיזה היקף? זה אלבום ניצחון או שזה סיכום מהורהר של התקופה?

איריס: מרכז אדמונד דה רוטשילד הוא פרויקט של קרן אדמונד דה רוטשילד, שקם בשנת 2020 מתוך החזון של הקרן, שרואה בתרבות מנוע לצמיחה חברתית וכלי לחיזוק חוסנה של החברה. השנים האחרונות העמידו את זה במבחן בכל צורה אפשרית. בתוך המציאות הכל־כך מורכבת, המרכז המשיך להיות מה שהוא נועד להיות: בית שמאפשר להמשיך וליצור, גם כשהמציאות מסביב לא מפסיקה להתערער.

בתוך השנים האלה עברו בתוך הבית הזה קרוב ל־1,000 יוצרים ויוצרות שלקחו חלק בתכניות השונות של המרכז ובתערוכות שהוצגו בו, וגם עשרות אוצרות ואוצרים. הספר מרכז מעל 50 תערוכות שהתקיימו כאן במרכז, וגם מחוצה לו – במוזאונים ובגלריות שונות ברחבי הארץ – שבהן היינו מעורבים. זה ספר שמסכם תקופה, לא פעילות. הוא ניסיון לתת ביטוי לחמש שנים של עשייה בתוך מציאות מורכבת

חגית: וכמה היית מעורבת אישית בהפקה שלו?

איריס: מעורבות מלאה, קצת חולת שליטה, אני מודה. אבל אני אף פעם לא לבד. יש איתי תמיד צוות שלם, מסופיה, שכבר ציינתי וטל שגיא, מנהלת הקרן, ואנשי ועדת ההיגוי של המרכז, אילנית קונופני ואיתי מאוטנר. כולם מעורבים לגמרי בהכל

חגית: גם לך הפעילות של המרכז מזמנת בכל פעם התמחויות חדשות 🙂 זה כיף? זה מאתגר? קורה שאת לא יודעת איך מתחילים עוד משהו חדש?

איריס: אני מאוד אוהבת את הגיוון, את זה שכל פרויקט מזמן משהו אחר. האתגר בעיניי הוא לא משהו שצריך להימנע ממנו, הוא בדיוק מה שמלמד ופותח את הראש לכיוונים חדשים. לגבי ״לא יודעת איך מתחילים״, קורה, כן. אבל זה חלק מהעניין, אם היה קל לדעת מאיפה מתחילים, כנראה שזה לא היה מספיק מעניין

חגית: אז נאחל בהצלחה, ושיהיה תמיד מעניין

---

גלגול עקבות
אוצרות: איריס ניצני אביבי וסופיה פקס
משתתפים.ות: דוד מוטהדה, נדב פיינר, מיכל קרניאלי, רון שחר, רוני בן פורת, רותם פינקלשטיין, שלי פיחה
מרכז אדמונד דה רוטשילד, רוטשילד 104, תל אביב. פתיחה: 27.8. נעילה: 13.11