״המבקשים לצאת״: קרן מור ומנשה נוי משחקים זוג ״שמתחיל כאילו מאפס״

יובל: הי צבי, מה קורה? מה שלומך בימים אלו רגע לפני בכורה מסקרנת?

צבי: ‏שלום שלום, אני נרגש ומרוגש 🙂 ‏יש עכשיו מקצה שיפורים ודיוקים

יובל: אנחנו מדברים על ״המבקשים לצאת״, מחזה חדש של אנסמבל עיתים בתיאטרון הקאמרי, שכתבה מאיה ערד יסעור בכיכובם של קרן מור ומנשה נוי. ממה שראיתי יש למה לצפות

צבי: ‏חד משמעית. יש פה ריכוז של כוחות יצירתיים מרתקים, ואני חושב שיצאה לנו אחת ההפקות הרב־ממדיות שעשינו, שילוב של הטקסט, הקונטקסט, והויזואלי, הסאונד וכן הלאה

יובל: אז אני רוצה לפני שנדבר על המחזה עצמו להתמקד רגע בשתי מילים האלו שאמרת, רב־ממדיות. נדמה לי שזה אחד הדברים שמאפיינים את האנסמבל, שזה לא תיאטרון ״רגיל״ (לא שאני יודע מה זה רגיל). איך אתה מגדיר את מה שהאנסמבל עושה?

צבי: ‏זו בדיוק השאלה שהכי קשה להסביר במילים, מכיוון שבתפיסה שלנו מילים וטקסט הם רק חלק מהכלים שאיתם אנחנו מספרים סיפור. הדימוי החזותי מספר סיפור, הסאונד, וכשאנחנו עובדים על פרויקט כל אחד מהרכיבים מקבל את אותו משקל. אף אחד הוא לא רקע עבור השני, הם משלימים ומייצרים מבנה תלת־ממדי שפועל במקביל וסינרגיה

יובל: תן דוגמה איך זה בא לידי ביטוי, למה הכוונה

צבי: ‏אם לצורך העניין יש דמות שהיא חלשה בתוך סיטואציה מסוימת, אבל מנסה להעמיד פנים שהיא חזקה, אז בעבודת טקסט אנחנו נפריד בין ‏משפט למשפט, או בין טקסט לסבטקסט. כשאנחנו עובדים עם מצלמה במעגל סגור, אנחנו יכולים לייצר במקביל גם את הדימוי החלש וגם את הדימוי החזק בו זמנית, אחד על הבמה ואחד על המסך. אתה יכול להיות גדול וקטן בו זמנית, קרוב ורחוק, אטום או חשוף.

כשאנחנו עובדים עם מצלמה במעגל סגור, אנחנו יכולים לייצר גם את הדימוי החלש וגם את הדימוי החזק בו זמנית, אחד על הבמה ואחד על המסך. אתה יכול להיות גדול וקטן בו זמנית, קרוב ורחוק, אטום או חשוף

‏לצורך העניין ב״מבקשים לצאת״, אנחנו מצלמים מודל מיניאטורי של בית שעיצב שאול כהן, ומקרינים אותו בקנה מידה ריאליסטי על הקיר האחורי של הבמה. הדמויות יכולות להתייחס אל הבית בו זמנית כאילו הן נמצאות בתוכו, להסתכל על תמונה או לעמוד ליד הדלת, או שהן יכולות להזיז בתוך המודל אלמנטים כאילו הן משחקות שח־מט. הן בו זמנית שולטות בו וכלואות בו

יובל: ״בהן״ אתה מתכוון במקרה הזה לקרן מור ומנשה נוי, נכון?

צבי: ‏ כמובן. יש רגע יפה שמנשה המציא, שהוא מדבר על הכורסה שהוא יושב עליה, ואז הוא חוזר על אותו משפט פעמיים כי הדמות מתייחסת פעם אחת לכורסה מוקרנת ואז לכורסה מיניאטורית. ומה שיפה זה שבשני המקרים זו לא כורסה שהוא יכול לשבת עליה

יובל: אהבתי. ויש לי שאלה שאפשר לפרק אותה לכמה הבטים שכולם משלימים וקשורים אחד לשני, אפרופו ״המציא״ – כשמאיה כתבה את הטקסט היא יודעת שהוא בסיס לפירוק כזה? כמה הפרשנות שהקהל רואה היא שלך וכמה של השחקנים? לא מדבר באחוזים כמובן…

צבי: ‏הגדולה של מאיה היא שהיא לא רק מאפשרת בכתיבה שלה פירוק כזה אלא מזמינה אותו, והגדולה של קרן ומנשה זה שהם אמנים שיודעים לקחת טקסטים ולשחק איתם באופן מפתיע. הם שלושתם מתעניינים ויוצרים מתוך הרחבה ועושר.

‏ואז כמובן מגיע קהל, שהוא־הוא זה שנותן את המילה האחרונה, וזה תמיד הדבר הכי מרתק. אנחנו מנסים לייצר עבור הקהל מופע שיהיה גם מופשט וגם קונקרטי כך שהוא יוכל לשלב את עצמו

יובל: אז בוא נדבר רגע על המחזה: על מה הוא? מה קורה בו?

צבי: ‏ על הבמה יש זוג שמתחיל כאילו מאפס: הם לא יודעים איפה הם נמצאים, לא יודעים מה היחסים ביניהם ואפילו לא יודעים מי הם בעצמם. וכמו בחדר בריחה, הם מחפשים את הדרך לצאת אבל לא יודעים איפה המפתח. 

מתוך ההבנה שהם אלו שנעלו את עצמם מבפנים, ‏הם מבינים שאם הם יידעו מי הם, ‏אז הם יידעו איפה המפתח. ‏הם בונים את הסיפור, בפעולות שנמצאות על הקו העדין של ממציאים/נזכרים/משערים, עד שהם בונים את עצמם, ההיסטוריה שלהם, הסיפור שלהם.

במקביל על הבמה קורה תהליך הפוך: החלל מתחיל ברור – יש חדר מפורט עם סגנון ספציפי, אבל אז הוא עובר תהליך של הפשטה עד שהוא הופך לכלום. לריק. כלומר כיוון הפוך מהכיוון של הטקסט

הייתי רוצה לחשוב שהקהל מתבונן על המופע כמו על נוף חדש. בפנטזיה שלי, נצליח לייצר על הבמה את הזוהר הצפוני ואז זה לא משנה איך עושים את זה פיזיקלית־כימית, אלא עצם העובדה שזה הזוהר הצפוני על הבמה

יובל: כמה חשוב לך שהצופים יבינו את כל מה שתיארת עד עכשיו? שזה יהיה להם ברור? או שחלק מהעניין הוא שגם הם בסוג של לימבו

צבי: ‏אני תמיד מפחד לומר משהו על הקהל, אבל אם אני חושב על עצמי כקהל של דברים אחרים – אז חשוב שהקהל ירגיש, לא יבין. ‏כל מה שאנחנו מדברים עליו לא באמת רלוונטי לקהל כי אלה אחורי הקלעים של התהליך היצירתי. 

הייתי רוצה לחשוב שהקהל מתבונן על המופע כמו על נוף חדש שהוא ראה. בפנטזיה שלי, נצליח לייצר על הבמה את הזוהר הצפוני 🙂 ואז זה לא משנה איך עושים את זה פיזיקלית־כימית, אלא עצם העובדה שזה הזוהר הצפוני על הבמה

יובל איזו מטאפורה יפה 😇 תגיד, באיזה שלב נכנסו לתמונה קרן מור ומנשה נוי? מהתחלה היה ברור לך (ולמאיה?) שזה תפקיד שנכתב בשבילם? עם כל המטען שהם מביאים איתם, שאנחנו מכירים אותם, שאנחנו יודעים שהם זוג ובכלל

צבי: ‏די מהר היה ברור שהם אלה שצריכים להשתתף, אבל זה לא התחיל עם המטען הזה אלא כי הם שייכים לסוג הנדיר של השחקנים שיכולים להכיל בו זמנית פיוט, אבסורד, קומיות ודרמה, ולעבור מאחד לשני ברגע. המטען הזה שאתה מדבר עליו, העובדה שהם זוג ״ציבורי״ נאמר, הצטרף באמת מייד אחר כך והקצין עוד את הסיטואציה הכתובה במחזה. וההזרה הזו, ההרחקה הזו, מבליטה את הצד האבסורדי של המחזה

יובל: אז עוד שאלה באופן כללי על האנסמבל וההצגות שאתם בוחרים להעלות, אבל רגע לפני כי זה קשור – כמה זמן אתה כבר באנסמבל מהרגע שהצטרפת אי אז ועד היום?

צבי: ‏אני מנהל אמנותית את האנסמבל מ־2018, אבל אני באנסמבל מהרגע שיצאתי מבית הספר למשחק. אז הייתי שחקן ותלמיד של רנה ירושלמי בשתי הפקות, עד שיצאתי לחפש את השפה הבימתית שלי

יובל: אז השאלה שלי קשורה גם לטכנולוגיה וגם בכלל: מה הטכנולוגיה של הקרנה ומסכים ובכלל מאפשרת לכם שלא היה אפשר לעשות פעם? או שפעם היה יותר מסובך? מה בשפה נשאר אותו דבר נאמן לרנה ירושלמי ומה התפתח או השתנה מאז? אני יודע שזו שאלה גדולה כזו אבל תענה מה שעולה לך לראש?

צבי: ‏אכן שאלה גדולה אבל ננסה 🙂

‏בחזון שרנה ניסחה כשהיא הקימה את האנסמבל אי אז בתחילת שנות ה־90 היא מדברת על שילוב של טכנולוגיות. אז היה מדובר במטול שקפים, או מה שנקרא ״בת שבע״ שזה פנס תאורה שבמבי התאורן עיצב. היום אנחנו עובדים עם מצלמות ומסכים, אבל יכול להיות שיהיו עוד דברים בקרוב. 

הטכנולוגיות נותנות לנו עוד כלים לספר את הסיפור. תחשוב שהיום התיאטרון הוא קופסה שחורה, והכי קל לייצר חושך, אבל זה רק מאז שיש פנסים או לפידים.

‏ הנאמנות היא לא לסגנון של רנה, אלא לחזון שלה. לחפש צורות חדשות בכתיבה, בעיצוב, בסגנון המשחק והביטוי, במוזיקה. מעבדה. אבל לא מעבדה לשם מעבדה, אלא מעבדה שלא מתפשרת על הרצון להיות קומוניקטיבי

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף שאתה רוצה להגיד שלא אמרת לפני שניפרד?

צבי: ‏פתאום מתחשק לי לדבר עוד מלא, אבל תכלס ‏שבאמת הדרך הכי טובה להבין את זה, זה לבוא ולראות