אנדרו לויד וובר סופרטאר: חלק שני

קאטס: חתולים אנושיים יותר

קיץ 2026 בלונדון היה שייך ל״קאטס״ ו״ישו כוכב עליון״ – שני מחזות זמר של אנדרו לויד וובר שהביאו לשיא את ההתעניינות המחודשת ביצירה רחבת ההקף שלו. הלכתי לראות את ״קאטס״ (״חתולים״) בתיאטרון הפתוח בריג׳נט פארק בלונדון.

המתחם הזה מתעורר לחיים כל קיץ מחדש החל מחודש מאי ועד אמצע ספטמבר, בכפוף לתנאי מזג האוויר הבריטי ההפכפך ומדיניות ״שמיים בהירים״. הוא ממוקם בלב הפארק ומספק חוויה שונה ונהדרת מכל תיאטרון אחר. יש בו מתחם אוכל ואלכוהול, ואפשר גם להזמין סלסלת פיקניק עם מפה משובצת ולהשתרע על הדשא לפני ההצגה.

אחרי כמה ימי שמש נהדרים, ביום ההצגה קדרו השמיים וגשם החל לרדת במהלך הבוקר. מזג האוויר איים על קיומו של המופע בערב, או בגרסה האופטימית יותר – הבטיח להקת חתולים אומללים, מיואשים ורטובים. אבל בדיוק כמו שחזה החזאי (בכל זאת, לונדון – שבה ״הייאוש נעשה יותר נוח״ ) – בשעה ארבע וחצי פסקו הגשמים ושמש מנחמת הפציעה מעל הפארק.

קאטס עלה לראשונה בשנת 1981, ורץ על הבמות במשך 21 שנים בלונדון ו־18 שנים בברודווי. את ההפקה ראיתי בתחילת שנות ה־90, ומודה שהיה לי קשה להתחבר אליה בזמנו. המחזמר מבוסס על ספר שירים לילדים שנכתב על ידי המשורר טי.אס אליוט, על שבט חתולים בשם Jellicles המתכנס פעם בשנה למשך לילה אחד כדי לבחור חתול אחד שייעלה לשמיים וייוולד מחדש.

הבחירה להציג את קאטס בפארק ריג׳נט הייתה לא פחות מקסומה. הסיפור מתרחש באישון לילה אחד על במה קטנה ואינטימית הממוקמת בין שיחים, כרי דשא ועצים, שמהם מגיחים ונמלטים החתולים לתפאורה הכי טבעית בעולם

זו הכלאה בין מחזמר שיש לו רצף של סיפור עלילתי, למופע ריביו שיש בו רצף של שירים וקטעי ריקוד ומחול. במסגרת חגיגות 40 שנה למחזמר, ״קאטס״ עלה השנה באוסטרליה, בסידני ובמלבורן.

הוא עלה בקיץ הנוכחי גם בניו יורק בגרסה אחרת  – CATS: The Jellicle Ball, המעבירה את מרכז ההתרחשות של הסיפור ממגרש הגרוטאות של החצר האחורית לתרבות הנשפים המחתרתיים וחיי הלילה של הקהילה הלהט״בית בניו יורק – תת־תרבות מחתרתית שנולדה בהארלם בשנות ה־60 והגיעה לשיאה בשנות ה־80 (ראו ערך הסרט ״פריז בוערת״).

הבחירה להציג את קאטס בפארק ריג׳נט הייתה לא פחות מקסומה. הסיפור מתרחש באישון לילה אחד על במה קטנה ואינטימית הממוקמת בין שיחים, כרי דשא ועצים, שמהם מגיחים ונמלטים החתולים לתפאורה הכי טבעית בעולם. אבל הקסם המקורי של המחזמר היה תמיד, בין היתר בעבודת התלבושות, השיער והאיפור, תוך הקפדה על שמירה של הממד האנושי של השחקנים.

אנדרו לויד וובר סופרסטאר: חלק ראשון

בהפקה הנוכחית הממד התחפושתי צומצם. החתולים פחות פרוותיים ומקורזלים, האיפור הכבד והצבעוני צויר ביד עדינה ומרומזת יותר, מה שהפך את חתולים 2026 לאנושיים וגמישים יותר במשחק ובתנועה של עבודת הצוות של הלהקה. אנושיים, כמו שאומר בשיר זקן השבט: You’ve learned enough to see that Cats are much like you and me.

ישו כוכב עליון: ברוח מופעי הרוק הגדולים של שנות ה־70

את הביקור שלי בלונדון סיימתי בצפייה במחזמר ״ישו כוכב עליון״, שנולד כאלבום קונספט מוזיקלי בשנת 1970. הוא עלה לבמות בלונדון לראשונה בשנת 1972 והגדיר את הז׳אנר של ״אופרת רוק״ שמושרת, בדומה לאופרה, ברצף ללא דיאלוגים מדוברים, ומשלבת בין רוקנ׳רול בועט לבלדות מרגשות.

לפני הנסיעה צפיתי בגרסה הקולנועית שצולמה בשנת 1973 בישראל, באזור מדבר יהודה, בית גוברין ובית שאן. המחזמר מספר את קורות השבוע האחרון בחייו של ישו מנקודת מבטו של יהודה איש קריות, הכוללת את הבגידה, המשפט והצליבה.

את ההצגה ראיתי בערב האחרון שלה בתיאטרון הפלדיום, מה שהעלה את רף ההתרגשות של השחקנים והיוצרים לשיא. אבל אל דאגה, בשל ההצלחה של ההפקה הזו הקיץ, היא עומדת לעלות בעוד חודש בתיאטרון רויאל דרורי ליין – התיאטרון העתיק ביותר הפועל בלונדון מאז 1663. את התיאטרון הזה, כמו את תיאטרון הפלדיום, רכש אנדרו לויד וובר.

ההפקה בנויה על שתי דמויות מרכזיות – ישו ויהודה – שיש ביניהן גם סיפור של חברות והערצה וגם יריבות עמוקה. את ישו מגלם סאם ריידר, כוכב מוזיקלי שכוכבו דרך בין לילה בטיקטוק בתקופת הקורונה, ומאוחר יותר ייצג את אנגליה בתחרות האירוויזיון, שם הגיע למקום השני. את יהודה מגלם טיירון האנטלי, זמר שחור בעל נוכחות קולית מרשימה, שחוזר לתפקיד האייקוני הזה כעשור אחרי שגילם אותו לראשונה.

רבות נכתב על המתח בין שתי הדמויות, והיו מבקרים שרמזו שטיירון גונב את ההצגה לסאם ריידר בתפקיד הראשי. אני הרגשתי שלמרות ההופעה החזקה של טיירון, דמותו של יהודה לא מתפתחת מספיק והיא מתבצרת בטווח שבין פגיעות, ייסורים וילדותיות.

ריידר הוא הטייפ־קאסט המושלם לתפקיד של ישו – עם השיער הבהיר, העיניים הכחולות והנוכחות הפיזית החסונה שלו על הבמה. הוא מתחיל את ההצגה כשהוא עולה לבמה עם גיטרה, כמו ילד פרחים שחזר זה עתה מטיול בהודו, ומסיים טרגית כמו קורט קוביין.

ריידר מגיע לשיאו במערכה השנייה כשהוא שר את הבלדה ״גת שמנים״. בביצוע ווקאלי ומנעד קולי יוצא דופן, הוא מטעין את השירה בכאב, פגיעות ותשוקה אמיתית של כוכב פופ שגורמת להופעה לעצור בנקודה זו, ולקהל לעמוד על רגליו (כולל אותי בשורה 6 באולם מול הבמה). האנגלים המציאו לתופעה הזו שם – Standing Ovation.

ישו הצלוב כרוך בחוטי המיקרופון כאילו נצלב או חושמל למוות כמו כל אותם כוכבים ממועדון ה־27 שהיו קורבן של סיפור חייהם – שחיו חיים קצרים, הפכו לאגדה, וחיו בעיקר כשהם שרו – ממש כמו ישו באופרת הרוק הזו

בכללותה, ההפקה מתנהלת כמו מופע פארק ברוח מופעי הרוק הגדולים של שנות ה־70. על הבמה החשופה ניצבים פיגומי מתכת קרים, חלק מהקהל שקנה כרטיסי עמידה נמצא על הבמה עצמה (בגולדן רינג), מעליהם הלהקה מנגנת בלייב לצד זמרי הליווי.

כל היופי הזה לא יכול היה להתקיים אלמלא עבודת התאורה שחורכת את הבמה וצובעת את הקור המתכתי שלה בצבעי זהוב וכתום בריק עז של זריחות ושקיעות מדבריות. נוסיף לזה את הסאונד שהיה לא פחות ממעולה, והרי לכם מופע פארק מושלם בתוך אולם עם מיזוג אוויר.

המוטיב המרכזי בעיצוב הבמה הוא מסלול הליכה שמגדיר אותה בצורת צלב ענקי, שעליו מתקיימת כל ההתרחשות הבימתית. זה כולל גם את שחזור התמונה של ״הסעודה האחרונה״ ברוח דה וינצ׳י, הזוכה למחיאות כפיים סוערות, ועד לנאמברים מוזיקליים סוערים כשהרקדנים לובשים אוברסייז בשכבות ונועלים נעלים כבדות כאילו היו חלק מתצוגת אופנה של ריק אוונס.

השיא של המופע בא לידי ביטוי בתמונת הצליבה הדרמתית, אז מורם הפודיום הענקי באלכסון דרמטי, והוא נחשף כדימוי האייקוני של הצלב. ברגע הזה, ישו הצלוב כרוך בחוטי המיקרופון כאילו נצלב או חושמל למוות כמו כל אותם כוכבים ממועדון ה־27 שהיו קורבן של סיפור חייהם (ג׳ניס ג׳ופלין, איימי ויינהאוס, ג׳ים מוריסו, קורט קוביין) שחיו חיים קצרים, הפכו לאגדה, וחיו בעיקר כשהם שרו – ממש כמו ישו באופרת הרוק הזו.

בצאתי מהתיאטרון חשבתי מה סוד הקסם של היצירה של אנדרו לויד וובר, שזוכה לתחייה מחודשת למעלה מ־40 שנה אחרי שנכתבה? אין לזה תשובה חד משמעית כנראה.

מעבר לאיכויות המוזיקליות של החומרים שאותם כתב וההפקות הגדולות מהחיים שאותן יצר, זו כנראה גם הרומנטיקה והאסקפיזם שיש בהן, ושהדור הצעיר כמה אליהם. ואולי מעל הכול, הסיבה היא גם מיעוט של חומרים מקוריים וחדשים. מעט מאוד מחזות זמר חדשים עולים ושורדים למרחקים ארוכים.

למעט הפקות בודדות כמו ״עלובי החיים״ של אלן בובליל וקלוד מישל שונברג שמוצג בכל העולם מזה למעלה מ־40, או ״מיס סייגון״ שהם כתבו והלחינו גם כן וצפוי לעלות בשנה הבאה בווסט אנד, מסתמן שתופעת הקאמבק בתיאטרון, שעיקרה היא הפרשנות העכשווית שבמאים ויוצרים צעירים מטעינים את אותן הפקות אלמותיות, היא היא היצירה המקורית החדשה.