ענת דרימר נותנת מקום אמיתי לאבל (אבל גם תוהה מה היא בלעדיו)

בימים אלה אני עובדת על יצירה בימתית בשם The Grief Show, שמתמקדת בחוויות שלי ביחס למוות ואובדן. זו לא הפעם הראשונה שאני עוסקת במוות ביצירות שאני יוצרת, וכשהצוות שלי ואני החלטנו על השם של המופע – כבר הייתי נבוכה ועצבנית. תהיתי אם הצטמצמתי לסך האובדנים שחוויתי, עד כדי כך שלא נשאר בי שום דבר אחר.

היצירה עולה בחודש אוקטובר, שזה גם החודש שבו כל המדינה נמצאת בסוג של גריף שואו, אלפי אובדנים פרטיים שמשובצים זה אחר זה בפיד באינסטגרם בדמות צילומי מסך מהתכתבויות אחרונות, סרטוני אימה, הקלטות פרידה. זה שובר לב, זה בלתי נתפס, זה מה שזה.

במופע, שיעלה בבכורה במסגרת ״פסטיבל הקומדיה הישראלי 2026״ בירושלים, הקהל ואני מלווים את מסע הגסיסה של אדם שיקר לנו מאוד. זהו ניסיון לשחזר את חוויות ה״ליווי לקראת מוות״ שחוויתי בחיי הפרטיים, תוך שימוש בשקר שהתיאטרון מציע, כדי לנסות ללכוד את הפער בין הדימוי שיש לנו על גסיסה ובין המציאות. לחגוג מצד אחד את הפאר שבמעמד הזה, את הזכות להיות עם מישהו ברגעים האחרונים שלו, ומצד שני לחשוף משהו בבדידות ובחוסר היכולת לתפוס או להכיל באמת את הסיטואציה. חוויה שהיא כמעט סתומה, כמעט חסרת פשר.

אבל המופע לא נגמר כשהאדם נפרד מאיתנו וכביכול מת, כי כשזה קורה, בעצם מתחיל מופע חדש – מופע האבל. החלום שלי היה לעשות דראג של אבל, רציתי לבדוק מה היה קורה אם כל הפנטזיות והדימויים שהבהבו לי בתודעה בתקופות שבהן איבדתי מישהו קרוב – יקומו לחיים. רציתי שהחוויה הפנימית שלי ביחס לאובדן תתגלם סוף סוף גם בחוץ, בהשראת הקסם האקסטרווגנטי וגם השברירי והפגום של הדראג.

אחרי שדודה שלי מתה, ניסיתי למצוא דרך לדמיין את עצמי עוברת את זה – מצליחה לצאת מהאבל הזה אדם חדש; מצליחה לצאת מהכהות, מאובדן המשמעות, מהתחושה ששום דבר – כולל אני – כבר לא יהיה עז, זוהר או חי כמו שהוא היה לפני שאיבדתי אותה.

אז דמיינתי שיש נהר שחוצה את אלנבי, במקום כביש. דמיינתי שאני נכנסת לנהר, ועוברת מסע בתוך המצולות. שאני הופכת ליצור מיתולוגי, שד או מלאך, משהו על־טבעי, שהעור שלי מתקלף ומבעדו מתגלה חלודה בצבע טורקיז, שאני מתעלה מעל דרגת האדם שלי והופכת להיות משהו כמעט אלמותי, כמעט מפחיד, אבל כן סקסי.

הקירבה למוות היא התחושה הכי מחייה והכי ממיתה שהרגשתי. אלו חוויות שחקוקות עמוק בגוף שלי. האבל הוא גם תירוץ מוצדק ומוצלח להיעדר בעצמך מהחיים שלך, לקחת את כל מה שקורה בעירבון מוגבל

דמיינתי שרק אחרי שאני אשנה לגמרי את עורי, אני אוכל לצאת מהגדה השנייה ולחזור לחיות. כמו גנדלף האפור שנפל לתהום וחזר לבן, שמת ונולד מחדש מבלי באמת למות. ככה רציתי. זה נשמע פואטי או ילדותי, אבל זה באמת מה שקיוויתי וכמהתי לו מבלי לספר לאף אחד.

לתת לאבל מקום אמיתי

בספר ״מוטל בן פייסי החזן״ של שלום עליכם, הגיבור הוא ילד שהתייתם מאביו, ולאורך הסיפור חוזר שוב ושוב על המשפט: ״טוב לי – אני יתום״. כל כך הזדהיתי עם המשפט הזה כשקראתי אותו. הזדהיתי עם הכמיהה להפוך את הנכות, את החסר – לסגולה. ככל שהמשפט חוזר על עצמו יותר לאורך הספר, הוא צובר עוד ועוד מטענים ומשמעויות. בהתחלה הוא נדמה לי סרקסטי, מריר מתוק; הוא משתמש באובדן שלו כדי לצאת מצרות, לפרוש ממחויבויות – וזה עובד לו.

בהמשך נדמה לי שהוא גם באמת חופשי יותר עכשיו כשהוא יתום. במקום ללכת ללמוד או להתפלל הוא יכול ללכת לטבול בנהר, לקטוף פירות. המוות כמו הסיר איזה מחסום תרבותי או חברתי שעמד בינו ובין העולם, ועכשיו הוא יכול לנוע במציאות שלו כאדם חופשי.

אבל אני יודעת מהחיים שלי, שיש משהו בחוויה של אבל שמקרבת אותך לחיים, אבל בו זמנית מנדה ומרחיקה אותך מהם. הקירבה למוות היא התחושה הכי מחייה והכי ממיתה שהרגשתי. הבדידות שבלשאת את כאב האובדן, ההיעדר שאין איפה להניח אותו, התחושה הזו של אחרות, שראית בעיניים שלך את החיים כפי שהם באמת, אפלים וחסרי פשר, וכל השאר עיוורים, בינתיים, לא מבינים – ולכן גם שום דבר לא מגביל אותם להתקדם בחיים האלה כמו שהם רוצים. אלו חוויות שחקוקות עמוק בגוף שלי. האבל הוא גם תירוץ מוצדק ומוצלח להיעדר בעצמך מהחיים שלך. לקחת את כל מה שקורה בעירבון מוגבל.

אני שואלת את עצמי ביצירה הזאת מה זה אומר לתת לאבל מקום אמיתי, אם הייתי חיה בחברה אוטופית, שבה לאבל אין צורה אחת. שאפשר ללכת יום אחד באלנבי כמו שד כחול, ויום אחר לשאת הספד בג׳יבריש, שאפשר לבכות באמצע השיעור בכי תמרורים בלי שום טריגר מובהק, שמותר לנסות לדבר עם ההורים המתים שלך דרך כתם בקיר, או ציפור לבנה, ולבוז לעצמך אחר כך, ושוב להשאיר להם הודעה בווטסאפ שכבר נמחק.

ובמקביל, מבלי לוותר על כל אלו – לתהות מה את בלעדיו, בלי האבל. מה אני בלי החסר. ומתי החסר הופך להיות מהות הכל, משתלט על כל חלקה טובה. איך לפנות מקום לחיים שבאים אחרי. לילדה שיש לי ולילדה שיש לי בבטן, איך לאפשר לאבל להעניק מכל השפע שיש בו; איך לתת מקום וביטוי לכל השבר בעולם, לכל הסדקים המכוערים והזוהרים שהאבל פוער במציאות, ובמקביל גם לתת לו ללכת.

---

פסטיבל הקומדיה הישראלי 2026
18-22.10
ברחבי ירושלים