תערוכות סתיו בגלריה העירונית ראשון לציון

אתי גדיש דה לנגה // פיסות מדבר

אתי גדיש דה לנגה אוספת פיסות המהדהדות את בית ילדותה בערד ומפיחה בהן חיים חדשים באמצעות איחוי, שזירה ועטיפה יחד של עץ וגובלן. הגובלן, זכר למלאכת היד שבה עסקה אמה, מאפשר מפגש בין־דורי בין אם לבת, אך עובר בידיה של האמנית פירוק וניכוס מחדש.

הגופים, המזכירים צמחים, קונכיות או תרמילי פירות, מערסלים בתוכם את הרקמה, כמו רכיכה מוגנת בתוך שריון. הניגוד בין המונוכרומטיות של צבעו הטבעי של העץ לבין הצבעוניות העזה של רקמת הצלב מספר על הפער שבין השקט והמרחב המדברי לבין החיים שהתנהלו בתוך הבית. גדיש דה לנגה לא מסתירה את הדימוי הרומנטי והמתקתק של הגובלן, אלא מפרקת אותו לחומר ולצבע.

כך הופך הנוף הפסטורלי מאיקונה ביתית לתא, לפיקסל, לפיסה שניתן לחבר מחדש למשהו שכבר אינו נוף. דרכי העבודה שפיתחה לוקחות את העץ מן הגושני אל הקליפה ואת הגובלן מן המשטח אל המקטע. פיסות החומר הופכות ליחידות הזיכרון הבסיסיות של התערוכה: דבר לא חוזר בשלמותו, והגעגוע לא נשען על שחזור או חיקוי, אלא משתנה ונבנה מחדש באמצעות פירוק והרכבה.

---

דורון פישביין // יאנג סטריט פינת רחוב אלי כהן

תחת שמיים אחרים, סבוכים וכבדים, שותל דורון פישביין סימנים של נוף ישראלי בתוך נוף קנדי זר. אל מילון הדימויים המזוהה שלו, המקלט, הצבר, המבנים והירח, נוספים איילים, עצים חשופי עלים, ציפורים זרות ואגמים קפואים.

המעבר המשפחתי לקנדה הוביל אותו אל רחוב יאנג, הנמתח על פני עשרות קילומטרים וחוצה מרחב עירוני של מגדלים, קניונים ומבנים משוכפלים, לצד אוכלוסיות של מהגרים ומקומיים. עבור פישביין, ההגירה היא לא תנועה ממקום למקום אלא מצב של הימצאות מתמדת ״בפינה״, בין הנוף הישראלי שנודד איתו לנוף הקנדי שלא הופך לבית.

פישביין מערב אלמנטים מכאן ומשם, וגם הדימויים עצמם הופכים למהגרים, סימנים וסמלים שהוצאו מהקשרם. העבודות נעות בין עולם גלוי לעולם תת־קרקעי, בין תנועה אינסופית לקיפאון ובין טבע פראי לתרבות אנושית.

בתערוכה נפגש רחוב יאנג עם רחוב אלי כהן משכונת ילדותו בבת ים. ההצטלבות הבלתי אפשרית של שני הרחובות יכולה להתרחש רק בתוך הציור ולייצר מרחב שלישי, הנוצר מתוך המתח ביניהם. הציור נשאר המקום היחיד שבו שני העולמות יכולים להתקיים זה לצד זה, ואולי הוא מולדתו האמיתית של הצייר.

---

---

שלמה הר פז // השכונות שמתחת לדשא

מתחת למדשאות קו החוף של יפו מסתתרות שכונות: רחובות שהובילו אל הנמל, סמטאות שירדו אל המים ובתים שפנו אל האופק ונמחקו מהעין. בתערוכה חוזר שלמה הר פז אל עיר הולדתו, אל יפו שלפני 1948 ואל שכונות החוף שעיצבו את ילדותו.

רישומי עט וציורי אקריליק, המבוססים בחלקם על תצלומי ארכיון בשחור־לבן, משיבים קנה מידה, צבע ונוכחות למרחב שנדחק אל מתחת לפני השטח. הציור לא מבקש לשחזר את העבר ההיסטורי, אלא מחבר בין זיכרון, חוויה ורגש ובורא עבר מדומיין, שבו האמן הבוגר פוגש מחדש את הילד שראה את העיר לפני שנעלמה.

הציורים נעים בין ריאליזם, המתבטא בירידה לפרטי פרטים, בנבירה בארכיונים ובשחזור מתוך זיכרונות, לבין הפנטסטי והחלומי, שבו דגי ענק מרחפים מעל קו הרקיע וגולגולות נסתרות תחת יסודות הבתים. שלמה משתמש בציור ככלי חפירה והופך אותו לאתר ארכיאולוגי, לא כזה שחושף את מה שהיה, אלא כזה שמאפשר לדמיין כיצד היה. בזאת הופך את הציור לפעולה של התנגדות לשכחה.

---

הגלריה העירונית לאמנות ראשון לציון
אוצרת: קרן ויסהויז
בית גורדון־לונדון, אחד העם 8, ראשון לציון
פתיחה: 17.10, 20:00; נעילה: 31.12