אבל אתה מוכרח באמת להתבונן: מחווה לדיוויד הוקני בפסטיבל אאוטליין

לאורך שבעה עשורים של יצירה, בחן האמן דיוויד הוקני, שמת בחודש יוני האחרון, דרכים שונות להתבונן במציאות. הוא סירב בעקביות לפרספקטיבה החד־נקודתית המקובעת של המצלמה, ובמקומה הציע מבט חי ונושם, מתוך הבנה שהעולם עשיר ומורכב בהרבה ממה שהעין החפוזה מסוגלת לקלוט.

תערוכה חדשה שנפתחה בקמפוס בצלאל בירושלים, במסגרת פסטיבל אאוטליין, מפגישה עבודות של 16 מאיירות ומאיירים, מרצים ומרצות במחלקה לתקשורת חזותית, לצד בוגרי המחלקה מדורות שונים, המנהלים שיחה פתוחה עם שפתו החזותית של הוקני, שאלות היסוד שהעסיקו אותו, הנושאים העומדים בבסיס יצירתו והחיפוש האינסופי אחר דרכים חדשות להתבונן במציאות שלפנינו.

״העבודות מציעות פרשנות עכשווית למפגש שבין סקרנות חוקרת, משחק צורני, מבט ישיר וראייה כנה״, אומר אוצר התערוכה, ניב תשבי. ״הן תובעות מכולנו לעצור לרגע את שטף הדימויים המהיר, להשהות את המבט – ולחזור להתבונן. ״עם פטירתו השנה, נוכחנו לראות ביתר שאת כמה דורות של יוצרים, אמנים, מעצבים ומאיירים התחנכו והושפעו עמוקות מהמשחק החזותי שלו, כשהוא מותיר אחריו מורשת של התבוננות וישירות חזותית מפעימה״.

״את העבודות מלווים טקסטים קצרים, יפים ואינטימיים שכתבו המציגים. ״יש בהם וידויים על זיכרון ראשון מהוקני, על התאהבות בציור, על שיחות שהם מנהלים איתו בראשם. הם מספרים איך מלבד הציורים, הם שבים וחוזרים למילים המחכימות שלו על אמנות. הם מספרים על דברים שהוקני לימד אותם: על נקודות מבט, פירוק של המציאות ועל האפשרות להרכיב אותה מחדש, הקפאה של תנועה, וסדרתיות. איך הציור שלו העניק להם קרקע בטוחה להיות מי שהם ולהרגיש יותר בנוח בעולם.

ניב תשבי: הם מספרים על דברים שהוקני לימד אותם: על נקודות מבט, פירוק של המציאות ועל האפשרות להרכיב אותה מחדש, הקפאה של תנועה, וסדרתיות. איך הציור שלו העניק להם קרקע בטוחה להיות מי שהם ולהרגיש יותר בנוח בעולם

״מבין המילים שלהם חוזרים שוב ושוב ערכים כמו חופש, חירות, אפשרויות, אפשרות לביטוי, תקווה, והיכולת, הדחופה כל כך בימים האלה, לראות צבע בתוך האפור. כמו הוקני, הם מבקשים להראות לנו משהו. להזמין אותנו להתבונן באמת, לראות שהמציאות אינה חד־נקודתית, שהפרספקטיבה תמיד יכולה לזוז, ושהעולם המורכב והכואב הזה יכול להיות יפהפה״. שישה מהם מספרים על עבודתם.

---

נדב וייסמן

להוקני התוודעתי בקורס טיפוגרפיה בשנה א׳ בבצלאל. התבקשנו לבחור אמן שאותו נחקור עיצובית במשך השיעורים הבאים. זאת גם הייתה השנה שבה הרגשתי בנוח לצאת מהארון: המרחק מהבית ותחושת העצמאות והחופש בעיר אחרת עשו את שלהם. הוקני השתלב בתקופה הזאת נהדר. נמשכתי מאוד לדימויי הבחורים העירומים, סצנות אינטימיות מחיי היום־יום, אבל עם גברים – כמה מרענן.

תפיסת החלל, הצבעים, הקומפוזיציה היו מופלאים בעיני, ומצאתי את עצמי רוכש ספרי אמנות יד שניה של הוקני בכל הזדמנות שיכולתי כדי להקיף את עצמי ביופי הזה. אולי משהו מהעולם הויזואלי שהוא יצר ידבק בי. לתערוכה בחרתי להציג כמה עבודות מהשנים האחרונות: דימויים בגואש, מגזרות נייר וצבעי עיפרון של גוף גברי על נייר.

---

איה שור

כשאני חושבת על הוקני אני חושבת על ציורי היערות. הגזעים הסגולים מפתיעים אותי בחיות ובנועזות של הצבע, מי שמצייר ככה בטח נהנה לחיות. אני רוצה לבלוע משהו מהאומץ להתייחס כך לצבע.

אני צוללת ליצירות נוספות של הוקני ומגלה את הפורטרטים. איך המבט שלו מחבר בין ישירות, הומור ותשוקה. אני משתהה מול הפורטרטים של אמו. אמא של הוקני מצויירת מביטה ונוכחת, ערה, ובו־זמנית קטנה, שבירה וזקנה. הוקני מתבונן עם כבוד, מצייר את אמו כסובייקט ולא כאובייקט, מצייר קשר.

אני מציירת בעקבותיו סדרת דיוקנאות, אמא שלי מביטה בי מביטה בה. בפסטל שמן יש משהו גס, לא מושלם, מלכלך, גופני. המדיום מאפשר עבודת שכבות, לטעות ולתקן, זה חומר שסולח.

הלב של הסדרה הוא בשוני בין דיוקן לדיוקן. המושא אותו מושא, אבל המבט משתנה בין הימים. הסדרתיות חושפת את ההבדלים, מאפשרת תיעוד של משהו חומק וארעי, של שינוי במבט, שינוי ביחסים. מה אני רואה כשאני מתבוננת באמא שלי, מתי אני רואה אותה ומתי אני רואה אותי? מתי אני מציירת את ההווה ומתי מציירת רוחות רפאים?

---

עמית טריינין

הפעם הראשונה שהתאהבתי בחיי הייתה בציור. לא בבן או בבת, אלא בציור של דיוויד הוקני. Interior with Plant קוראים לו, וזה קרה קצת לפני יום הולדתי ה־14, כשפגשתי על המדרכה בקיבוץ את אמירה, שהייתה לי כמו אמא שנייה.

״יש לי מתנת יום הולדת מוקדמת בשבילך״, אמרה. ״נראה לי שתאהב, בוא אליי״. אמירה, בעלת טעם משובח וקפדני, לא הכזיבה ונתנה לי ביד ספר ציורים גדול וכבד של צייר בריטי שלא הכרתי. פתחתי את הספר ובום הלב צנח לרצפה.

הציור היה סוער וצבעוני באופן שלא הכרתי קודם. במרכזו עמד צמח בעל עלים ירוקים וכחולים שצוירו במשיכות מכחול עזים על רקע של סלון או תפאורה אדמדמים, המצוירים במשיכות מכחול מלאות עוצמה ורגש, שלא ידעתי שמותר בכלל לצייר ככה. שמתי את הספר מתחת למיטה וכל פעם בלילה הייתי מוציא אותו ומגלה בו משהו חדש: הנה האח הבוערת, העצים שענפיהם מצוירים לפני העלים, הבית הפרוס.

זה היה כמו בפעם הראשונה שטעמתי כוסברה, ידעתי שהעולם כבר לא יהיה אותו דבר, חיי נחצו לשניים ללפני ואחרי. מאז אני מנסה לחקות את הוקני שאהב וצייר את החיים בשלוותם: בית, אגרטל, מעיל, נוף, חברים, תיאטרון. הרגע ההוא עיצב בי את מה שנקרא טעם – הדבר הזה שאי אפשר ממש להסביר.

מאז השבעה באוקטובר אני לא מצליח לייצר עבודה שאינה קשורה במלחמה (אלא אם כן זו עבודה מוזמנת). גם כשנגשתי לעשות מחווה לדיוויד הוקני, האמן הכה רומנטי ואופטימי, זה היה חזק ממני. חזרתי לשם. הבתים ההרוסים ברח׳ יהודה הלוי בתל אביב, שאותם אני פוגש כל יום בטיול עם שוקי הכלב, הם הנכחה כל כך חזקה של המציאות ושל הטראומה שבה אנחנו חיים, שפשוט שום דבר אחר לא מצליח לגבור עליה.

באמת שניסיתי לצייר את הבריכה של גינת קרית ספר עם השלדג והשושנות מים הנפלאות, אבל זה לא צלח. הבתים ההרוסים והטלפון מהבן שלי שטיל פגע בשכונה גברו.

---

ולי מינצי

יש רגעים שאני נזכרת בצבעים ובמילים של הוקני – הרגעים שאני בוחרת את הנוף. הרגעים שאני בוחרת אבן, או במקום ישיבה, שיהיה בצל, במשך שעתיים או קצת יותר (לרוב בשעות הבוקר כשנפגשת עם פחות זבובים).

שאלות ממשיכות להתרוצץ בראש: מה המרחב שמושך אותי? איזו פיסת טבע תיכנס לתוך שטח הנייר? להתחיל מעץ? צל? שמיים? קו רכס? איזה צבע מונח ראשון? מה עושים כשהטבע הרבה יותר גדול מהנייר? איך בוחרים מה לצייר מתוך האין־סוף? מה מאפיין עץ? מה צבע של הצל?

אני מציירת נגיעה של אור על גזע עץ. ציפור או דמות שמבקרים לרגע יוצרים קנה מידה לנוף הרחב. באיזה מצב לקבע את צורת העננים? איזה אור ישאר רשום על הדף? להוסיף עוד דף, כדי לתפוס כמה שיותר מהאינסוף?

הצבעים השטוחים מגיבים זה לזה, יוצרים את הרטט שהאוויר יוצר בטבע, שכבה אחרי שכבה, יוצרים את המרחב. מתבוננת ומציירת. המחשבות לאט מרפות ונותנות לצבעים לדבר.

---

אורית ברגמן

בתחילת הלימודים שלי בבצלאל נתקלתי בעבודות הצילום של הוקני – תמונות ענק הבנויות מאין־ספור צילומים מזוויות שונות, המכניסות לצילום הקפוא ממד קוביסטי של ריבוי נקודות מבט, חלל תלת־ממדי וזמן. הוקסמתי. ההנאה הגלויה של הוקני מהיצירה, המשחקיות והאומץ לשוטט בין מדיומים שונים מהווים השראה לעבודה שלי מאז עד היום.

בעבודת השחייניות אני משחקת בהקפאת תנועה, בחזרתיות ובסדרתיות של תנועות הספורט. בהיפוך משמח, התנועה של הצופים בתערוכה משנה את נקודת המבט על השחייניות הקפואות באוויר וחושפת חלקים שונים של התנועות שלהן ושל המערך שלהן האחת ביחס לשנייה.

---

ענת ורשבסקי 

גלויה שקניתי לפני 23 שנה בלונדון, בחנות של הטייט מודרן, חזרה איתי לארץ ומאז לא נפרדנו. בציור My Parents משנת 1977 נראים גבר ואישה מבוגרים, יושבים על כיסאות עץ מתקפלים, על שטיח סגלגל וברקע קיר ירקרק. ביניהם שידה ירוקה בוהקת, מראה ואגרטל עם צבעונים.

אז, בגיל 15, לא היה לי מושג מי זה דיוויד הוקני, ובטח לא ידעתי שהאנשים בציור הם הוריו המזדקנים. פשוט לא יכולתי להשאיר את הגלויה בחנות. כשחזרתי לארץ, אמא שלי שאלה למה בחרתי דווקא בה, ולא ממש ידעתי לענות. היום אני מבינה קצת יותר, ואולי יש לי כמה מושגים והגדרות שלמדתי, אבל מה שאני ממש אוהבת, זה את מה שאי אפשר להסביר במילים.

יצרתי במיוחד עבור התערוכה קולאז׳ בדים עם רישומים במכונת תפירה, המתייחס לאותה גלויה של הוקני, אך גם למאפיינים נוספים בעבודותיו שמהדהדים אצלי הכי חזק: הצבעוניות העזה והבוהקת ופירוק הפרספקטיבה החד־נקודתית. תפרתי יריעות בד צבעוניות ולבנות זו לזו, ויצרתי מצע טלאים שמייצר ריבוי מישורים וקומפוזיציות קטנות בתוך העבודה הגדולה. עליו תפרתי אלמנטים פיגורטיביים ומופשטים ורשמתי קווים עדינים במכונת התפירה, המשמשים כטקסטורה וכקווי מתאר.

חלק מהדימויים מהדהדים את עבודותיו של הוקני, וחלק נובעים מעולם הדימויים שלי. הבחירה בבדים ובתפירה נבעה מחיבתי לחומרים ידניים ומהחיבור הטבעי בין ריבוי נקודות המבט בעבודותיו ליצירה של שמיכת טלאים. המוגבלות שהטכניקה מכתיבה מייצרת תחושה רכה ועוטפת, ומדגישה את הצבע העז אל מול הלובן והקו העדין.

---

אבל אתה מוכרח באמת להתבונן: מחווה לדיוויד הוקני
אוצר: ניב תשבי
בצלאל, רחוב זמורה 1, ירושלים
בהשתתפות: ג׳ודית אשר, שמרית אלקנתי, מיכל בוננו, אורית ברגמן, נורית גרוס, טל גרנות, חן וינר, נדב וייסמן, ענת ורשבסקי, עמית טריינין, נעה כוגן, נעה כץ, ולי מינצי, נעה מישקין, רון שבתאי, איה שור