נעמה יראון // איך לתקן לב שבור (ולחזור לאהוב)

כשנמרוד פרידברג פנה אליי לאייר את ספרו, איך לתקן לב שבור (ולחזור לאהוב), התרגשתי מאוד. הרעיון של סיפור ילדים למבוגרים, שעוסק בפרידה ובחיפוש אהבה דרך איורים, חרוזים והומור, נגע בי מיד. הרגשתי שזה ספר שאני חייבת לאייר.

באותה תקופה הייתי בתהליך הוצאה לאור של ספר משלי, הרומן הגרפי ״מסע לאיבוד״, שעוסק בצורה הומוריסטית בחוויות של סטודנטית רווקה שגרה בדירת שותפות ומחפשת זוגיות. במקרה, באותו זמן בחיי שנמרוד פנה אליי, בן זוגי ואני היינו בהכנות לחתונה שלנו. אבל החיפוש המעייף, הדפדוף באפליקציות, האכזבות, שברונות הלב והרגעים שבהם קשה היה להאמין שמשהו ישתנה – כל אלה עדיין היו קרובים מאוד.

יכולתי להזדהות עם הכאב שבמילים של נמרוד, וגם עם התקווה שבהן. שמחתי להיות שותפה ביצירת ספר שיכול לתת למי שעובר פרידה או מחפש אהבה כוחות להמשיך. זאת היתה אפילו סגירת מעגל בשבילי, לאייר את הספר הזה רגע לפני החתונה שלי. ידעתי שזה אפשרי למצוא אהבה, כי הייתי בעצמי במקומות הכי ציניים ובלי אמונה בגברים ובאנשים באופן כללי, והמציאות הוכיחה לי אחרת.

היה משהו מרגש בלעבוד על הספר דווקא מהמקום שבו הייתי אז בחיים. הבאתי איתי את הזיכרון של החיפוש, לצד הידיעה שאפשר להגיע גם למקום אחר. רציתי שהאיורים ייתנו מקום לשניהם – לקושי ולבדידות, אבל גם להומור ולתקווה.

הרעיון לספר מאויר למבוגרים הדליק אותי, במיוחד כמי שיוצרת בעצמה קומיקס לקהל מבוגר. יש משהו אמיץ ביצירת ספר למבוגרים שכתוב בחרוזים ומלווה באיורים

הרעיון לספר מאויר למבוגרים הדליק אותי, במיוחד כמי שיוצרת בעצמה קומיקס לקהל מבוגר. אהבתי את הבחירה לספר על פרידה ואהבה דרך מעשייה על חתול רחוב. יש משהו אמיץ ביצירת ספר למבוגרים שכתוב בחרוזים ומלווה באיורים.

צריך לדייק במילים ובציורים כדי לעסוק בנושא כזה כואב בלי להפוך אותו למתוק מדי. הכתיבה החדה וההומוריסטית של נמרוד אפשרה את המשחק הזה: צורה תמימה לכאורה, ותוכן שמדבר אל מבוגרים על חוויות שהם מכירים היטב.

העבודה על הספר הייתה משותפת – שיחה מתמשכת בינינו. נמרוד שיתף אותי בחשיבה ובכתיבה, ולפעמים סקיצות שציירתי נתנו לו רעיונות חדשים. הסיפור השתנה ונבנה תוך כדי העבודה על האיורים. בכל פעם שאחד מאיתנו הוסיף משהו, השני מצא בו אפשרות להמשיך לכיוון חדש.

הדמות הראשית היא חתול רחוב עם אוזן חתוכה: חמוד ועזוב, בודד וגם ״דוש תל אביבי״. רציתי שיהיה בו משהו שיגרום לקורא לצחוק, להתרגש ולזהות בו קצת מעצמו. על הפרווה שלו חיים שני פשפשים שמלווים את הספר. הם מתבוננים במתרחש מבחוץ, ומוסיפים לסיפור נקודת מבט חיצונית ומצחיקה, צינית ולעיתים מגוחכת.

ההומור היה אחד הדברים שהכי חיברו אותי לפרויקט. אני מאמינה בהומור כאמצעי מרפא – לקחת חוויות כואבות ומבאסות, להתבונן בהן דרך פרודיה וצחוק, וככה לקבל פרספקטיבה. לפעמים המרחק הזה מאפשר לראות את הדברים בפרופורציה, ולפעמים עצם היכולת לצחוק עליהם כבר מקלה.

בהתחלה רציתי לצייר בעיפרון על נייר. בעיניי, יש בעבודה ידנית דרך מיוחדת להעביר רגש, והיה לי חשוב לתת לה מקום, בעיקר בגלל כניסת ה־AI לתחום האיור. אפילו ציירתי כמה ניסיונות. בסופו של דבר החלטנו שאאייר דיגיטלית, בלוח גרפי, וזו היתה בחירה מצוינת כי יכולתי לתקן, להוסיף ולשנות בקלות – דבר שהיה משמעותי במיוחד בספר שבו הסיפור והאיורים התפתחו יחד.

בחרתי לצייר את האיורים בשחור לבן, עם נגיעות צבע מדי פעם. זה בגלל שרציתי להתרחק מהמראה החמוד והצבעוני המזוהה עם ספרי ילדים, וזה היה אתגר עבורי. האיורים שלי נטו להיות חמודים מדי, והייתי צריכה לחספס אותם ולמצוא את האיזון בין רוך להומור, ובין המתיקות של החתול לחספוס של חתול רחוב.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו