בין לונדון לפריז: ירידי אמנות בימים סוערים

יריד האמנות Frieze, שהתקיים בלונדון באמצע אוקטובר, הקדים בשבוע בלבד את המתחרה העיקרי שלו, ארט באזל פריז (Paris) – שניהם מירידי האמנות החשובים והמרכזיים בסצנת האמנות הבינלאומית. בעוד שהיריד הפריזאי נאלץ לסגור את שעריו מוקדם מהמתוכנן בשל גל המחאות והמהומות בעיר, בלונדון סיכמו את האירוע כהצלחה – עם כ־95 אלף מבקרים ומכירות בעשרות מיליוני פאונד. גם ביריד הפָּריזאי המכירות בימי ה־VIP היו מוצלחות ביותר, והסגירה המוקדמת השפיעה בעיקר על הקהל הרחב של רוכשי כרטיסים, ולא על הקונים והמוכרים אמנות.

היריד הלונדוני מתקיים במתחמי תצוגה זמניים שמוקמים בכל פעם מחדש בריג׳נטס פארק, והשנה השתתפו בו כ־300 גלריות. הוא התחלק לשלושה אזורים: פְריז לונדון, המוקדש לאמנות עכשווית, פְריז מאסטרס, המציג יצירות מתקופות היסטוריות שונות, וכן תערוכת פסלים במרחב הפתוח של הפארק. המכירה הכי משמעותית הגיעה ממתחם המאסטרס: ציור של יאן ברויגל האב שנמכר ב־5 מיליון פאונד.

 

בחלק העכשווי, אחת האמניות הבולטות השנה הייתה סטניסלבה פינצ׳וק האוקראינית, המיוצגת על ידי גלריית איימס יאבוז (שפועלת בלונדון, סינגפור וסידני). פינצ׳וק הציגה עבודות מתוך הסדרה ״כל התגלות מחפשת עין״ ובה דיוקנאות מצולמים של מאה חיילים שפניהם מוסתרות. את הסדרה יצרה בזמן שתיעדה אימוני לחימה של הצבא האוקראיני. במעבר מתיעוד לעבודות האמנות פינצ׳וק נדרשה להסתיר את תווי פניהם של החיילים, כדי למנוע את זיהויים באמצעות תוכנות לזיהוי פנים ועשתה זאת באמצעות טשטוש ידני של הנגטיבים.

הצילומים העדינים, בעלי איכות חלומית, מוצגים בגודל של תמונות פספורט וממוסגרים בלוחות פלדה. מעין רומנטיזציה צבאית המתאפשרת מתוך מבט קרוב המושג דרך הגישה שקיבלה האמנית, אל מול האכזריות שקשורה בייצוג הצבאי. סדרת העבודות של פינצ׳וק זכתה בפרס של ספיריט נאו לונדון ונרכשה במסגרתו לאוסף מוזיאון ויקטוריה ואלברט.

זוכה נוספת של פרס ספיריט נאו היא האמנית הצרפתייה הוותיקה אנט מסאז׳ה, עם עבודתה ״משאלותיי (בהתפרצות)״, שהוצגה בגלריית אלבראן בורדואה (ממדריד ומנורקה). העבודה היא מעין מובייל צמוד קיר, המורכב משמונה תצלומים בשחור לבן של חלקי גוף (שפתיים, עורף, לשון) ושלושה טקסטים ממוסגרים, כולם תלויים יחד. באמצעות פירוק הגוף לחלקים וסידורם מחדש, מסאז׳ה עוסקת בזהות ובאופן תפיסת הגוף האנושי.

האמן היווני תיאו טריאנטפילידיס, שהציג עם הגלריה ברידר (מאתונה) זכה בפרס האמן מטעם היריד, עם עבודתו ״מרחב־מטא פראי (עכביש)״ – מיצב בדמות עכביש ענק, שניתן לטפס עליו, שמשלב משחק וירטואלי מרובה משתתפים. כך הוא יוצר מערכת פרפורמטיבית משתפת קהל, שמעצבת מחדש מרחב פיזי ומרחב דיגיטלי משותף.

מטבעו, היריד גדוש בעבודות, בקולות ובנקודות מבט מגוונות, ודרך אלה ניתן לזהות בו שלל נושאים ומגמות. אחת המטרות העיקריות שהציבה לעצמה אווה לנגרט, מנהלת היריד, היא שהוא ישקף את המגוון התרבותי של לונדון. ואילו האוצרת, קרול יינגחואה לו, מדגישה שאמנות צריכה לחרוג מסגנונות מקובלים ולהיתפס כעשייה רחבה יותר.

בתוך העומס ולמרות שמדובר ביריד מסחרי, ניתן לאתר קו אוצרותי המקשר בין העבודות, ונוגע במשברים גלובליים עכשוויים: מלחמות וסכסוכים, שאלות של זהות ושייכות, הגירה ועקירה, והניסיון למצוא מקום ונקודת אחיזה במציאות שהולכת ומשתנה

בתוך העומס ולמרות שמדובר ביריד מסחרי, ניתן לאתר קו אוצרותי המקשר בין העבודות, ונוגע במשברים גלובליים עכשוויים: מלחמות וסכסוכים, שאלות של זהות ושייכות, הגירה ועקירה, והניסיון למצוא מקום, בית ונקודת אחיזה במציאות שהולכת ומשתנה. חלק מהעבודות עוסקות בחוויות של אובדן, זיכרון וטראומה, ואחרות בוחנות כיצד יחידים וקהילות מבקשים לשמר את זהותם ולבנות לעצמם מרחב של קיום בתוך מציאות של חוסר ודאות. לצד אלה, ניכרת התייחסות למתח שבין הפרטי לציבורי, בין חוויה אישית לתהליכים פוליטיים וחברתיים רחבים, ובין הרצון להשתייך לבין תחושת הזרות המלווה לעיתים את החיים בעולם גלובלי.

גלריה ענת אבגי (מניו יורק ולוס אנג׳לס) הציגה ציורים של האמן הישראלי גידי רובין ועבודת וידאו של האמן האמריקאי ג׳יבייד־ח׳ליל האפמן. ציוריו של רובין מדמים אובדן פרטים הנקשר לזיכרון, כאשר פרטים נשמרים ונמחקים ומובילים לייצוגים של דמויות חסרות פנים וזהות. בדומה לכך, עבודת הווידאו של האפמן גם היא עוסקת באובדן פרטים ואובדן המשמעות המקורית, על ידי שימוש בחומרים ממקורות שונים: חיבור של טקסט, קטעי חדשות, ודימויים שנאספו מהאינטרנט.

החיבור בין העבודות מפתיע במבט ראשון, אך דווקא הניגוד ביניהן מאפשר לזהות את המשותף להן. בעוד רובין מצמצם את הדימוי עד שנותרים ממנו רק רמזים לדמות, האפמן מעמיס עליו שכבות של מידע והקשרים משתנים. בשני המקרים, הצופה נדרש להשלים פערים ולחפש משמעות בתוך חומר חלקי ומקוטע. יחד, העבודות יוצרות תמונה של חיפוש אחר נקודת אחיזה בעולם שבו הזיכרון, הזהות והמשמעות אינם קבועים, אלא מתעצבים מחדש מתוך מפגש עם דימויים ורגעים חולפים.

הגלריה הלונדונית אדל אסנטי הציגה מיצב מאת האמן הפולני מרצ׳ין דודק, שיצר מסגרת רעיונית ופיזית לעבודות של אמני הגלריה, הבוחנות מושגים של בית ושייכות. סדרת העבודות שהציג, ״חדר מדרגות״, מתייחסת לכניסות של בנייני דיור ציבורי בפולין. אלו הם מעין ציורים מתקפלים המשלבים דימויים המזוהים עם סביבת מגורים, בהם בולטת במיוחד עינית הצצה המכוונת אל עבר הצופה.

עוד עין ריקה המביטה אל הצופה ממוקמת בחלל של גלריה אמלין, גם היא מלונדון, שהציגה עבודות של האמן הטורקי אוזגור קאר. קאר הציב שתי מזוודות טכניות של ציוד אודיו, ובתוכן מסכים המציגים אנימציות של גולגולות מונפשות בשחור־לבן. קאר יוצר דמויות קריקטוריות וגרוטסקיות המתקיימות במסגרת זמן שאינה לינארית.

בשתי התצוגות, המבט והמסגרת הפיזית הופכים מרכזיים. אצל דודק, העינית מסמנת את המתח שבין הפרטי לציבורי ואת שאלת השייכות למרחב, ואצל קאר המסך והמזוודה כולאים את הדימוי ומגבילים את נוכחותו. בשני המקרים, המפגש עם העבודות מעורר תחושה של התבוננות הדדית.

היריד מגלם מתח מעניין: בעוד העבודות מתייחסות למציאות של משבר, פגיעות וחוסר יציבות, הן מוצגות בתוך מרחב המאופיין בשפע, בו האמנות נמכרת ונצרכת. זהו מאפיין מרכזי ועקבי של אירועי האמנות הגדולים בתקופה האחרונה. הפער הזה מעלה שאלות על מקומה של האמנות ביחס למציאות הפוליטית והחברתית שבתוכה היא נוצרת ומוצגת. השאלות הללו מתחדדות עוד יותר כשחושבים על סגירתו המוקדמת של היריד המתחרה, ארט באזל בפָּריז, על רקע המחאה החברתית שכללה בין השאר איומים להשתלט על הגראנד פאלה ו״לקחת בחזרה״ מהעשירים לעם.