סימון אדג׳יאשווילי: מה שלא רואים בחדרים הריקים

לכאורה, דבר לא מתרחש בציוריו של סימון אדג׳יאשווילי: חדרים ריקים, פתחים, גרמי מדרגות וקרני אור החודרות לחללים שקטים. ובכל זאת, משהו בהם לא מניח למבט. נדמה שמשהו קרה שם לפני רגע או שמשהו עומד להתרחש.

בתערוכה מוצגות עבודות חדשות שיצר אדג׳יאשווילי בשנה האחרונה. החללים השקטים והמוכרים שלו נטענים במשמעות חדשה מתוך המפגש בין החוויה האישית למציאות העכשווית: השהייה בחדר המדרגות בזמן האזעקות פוגשת דימויים מתולדות האמנות, וזיכרונות הילדות נשזרים בחיפוש המתמשך אחר בית.

למה החדרים שלך כמעט תמיד ריקים מאנשים?

״כשמופיעה דמות בציור, אתה מיד מסתכל עליה. אתה הופך לצופה במשהו שקורה למישהו אחר. אבל כשהחדר ריק, קורה דבר אחר. אתה יכול להרגיש שאתה עצמך נמצא שם, שאתה יכול להיכנס פנימה. מבחינתי, חדר ריק לא אומר שאין בו חיים. להפך, יש בו מקום גם למי שמסתכל.

״חשוב לי ליצור תחושה של נוכחות בתוך המרחב. אני מנסה לעשות את זה באמצעות האור והצל והיחסים ביניהם. לפעמים די בשינוי קטן כדי לעורר מתח. אני אוהב להשאיר את הרגע הזה פתוח. במציאות הזמן ממשיך להתקדם, אבל בציור אפשר להישאר בתוך רגע אחד. גם מה שלא קורה בו יכול להיות משמעותי״.

איך המציאות העכשווית בישראל והמלחמה השפיעו על השקט בציורים שלך?

״אני מרגיש שאנחנו חיים על הסף. מצד אחד, המלחמה מלווה אותנו כבר שנים. מצד שני, אי אפשר לחיות כל הזמן במצב של מלחמה. אנחנו זקוקים גם לשקט, לאפשרות להתבודד קצת ולחזור לעצמנו. אולי זה מה שאנחנו מחפשים במקלט, ואולי אפשר פשוט לקרוא לזה בית. אני לא חושב שציור חייב לתאר את האירועים עצמם כדי שהמציאות תהיה נוכחת בו. היא נכנסת אליו בדרכים אחרות, לפעמים בלי שהתכוונתי לכך.

״חדר המדרגות שהפך בזמן האזעקות לחלק משמעותי בחיים, נכנס גם לציור שלי. בזמן השהייה בו נזכרתי בדימויים מוכרים מתולדות האמנות, כמו היצירות של קספר דוד פרידריך, מרסל דושאן וגרהרד ריכטר. אנחנו מסתכלים על העולם דרך כל מה שחווינו ולמדנו. וגם כשאני מצייר משהו שנמצא ממש מולי, נכנסים לתוכו מקומות אחרים, זיכרונות ודברים שעולים בדמיון.

״גדלתי על תולדות האמנות ועל יצירותיהם של המאסטרים הגדולים, אבל עם השנים הבנתי שגם הידע הזה יכול להגביל אותי. לפעמים אני צריך להשתחרר ממה שאני כבר יודע כדי לראות את הדברים מחדש. בשבילי הציור הוא המקום שבו מה שאני רואה נפגש עם מה שאני זוכר״.

לפעמים אני צריך להשתחרר ממה שאני כבר יודע כדי לראות את הדברים מחדש. בשבילי הציור הוא המקום שבו מה שאני רואה נפגש עם מה שאני זוכר

עד כמה הילדות בטביליסי נוכחת בציורים שלך?

״הזיכרונות מטביליסי טמועים בי עמוק, והם צפים דווקא ברגעים לא צפויים. לפעמים אני מסתכל על משהו פשוט, אפילו בנאלי, כמו פרח או קרן אור שנופלת על קיר, ופתאום עולה בי תחושה מוכרת מהילדות. לא תמיד זו תמונה ברורה, לפעמים רק אווירה שקשה לתאר, אבל היא נשארת איתי גם אחרי שנים רבות. זה קצת כמו מוזיקה. אתה שומע כמה צלילים ופתאום משהו מתעורר בך, בלי שתוכל להסביר למה. אני חושב שלציור יש היכולת הזאת, לעורר תחושה או זיכרון בלי שנוכל תמיד לתת להם שם. לא הכול צריך להסביר במילים.

״חוויית ההגירה לארץ הייתה עבורי ארוכה ומורכבת. אני חושב שבאופן אינטואיטיבי כולנו מנסים לבנות לעצמנו מעין בית אידיאלי, אבל תחושת שייכות לא נוצרת ביום אחד, היא מצטברת ומתגבשת במשך שנים. ההגירה מלמדת אותך שיעורים לא פשוטים, אבל היא גם מחשלת אותך ועם הזמן אתה מתחיל להרגיש השתרשות בחיים שסביבך, ויש בזה משהו מיטיב מאוד. היום אני מרגיש שייך מאוד לחיים שלי כאן, אבל הזיכרונות מהמקום שממנו באתי לא נעלמים.

״אני חושב שמה שמשתנה הוא לא הזיכרון עצמו, אלא היחס שלנו אליו. העבר הוא לא משהו שאפשר להשאיר מאחור. אנחנו נושאים אותו איתנו, לפעמים בלי להיות מודעים לכך. אי אפשר לשנות את מה שהיה, אבל אפשר לראות אותו אחרת. זה מעסיק אותי גם בחיים וגם בציור. אני לא מנסה לשחזר את הזיכרון עצמו, אלא את מה שהוא משאיר בי״.

במשך שנים ציירת מופשט. מה נשאר מהתקופה הזאת בעבודות שלך היום?

״הרבה מאוד. התקופה הזאת הותירה בי חותם עמוק ולימדה אותי להסתכל על הציור עצמו, על היחסים בין צורה, צבע ומרחב. כשהרגשתי שהגיע הזמן לחזור למה שמכונה ריאליזם, הבאתי איתי את כל הניסיון הזה. מבחינתי זו לא הייתה חזרה לנקודת ההתחלה, אלא המשך של הדרך שעברתי״.

אתה חוזר שוב ושוב לחדרים, לחלונות ולגרמי מדרגות ריקים. מה מושך אותך אליהם?

״אני חושב שבעולם המואץ שלנו אדם זקוק לאפשרות לעצור מדי פעם ולהיות לבדו עם עצמו. אנחנו לא יכולים לחיות רק בתוך הרעש והתנועה הבלתי פוסקת. לפעמים צריך פשוט להסתכל, בלי למהר לדבר הבא. אני יכול לחזור לאותו חדר שוב ושוב, ובכל פעם לגלות בו משהו אחר. מרחב ואור יכולים לחולל פלאים. אלה דברים פשוטים לכאורה, אבל האפשרויות שהם פותחים הן כמעט אינסופיות. בתערוכה הזאת, אפילו נדמה לי שהמבט שלי מעט אופטימי יותר״.

מה עומד מאחורי שם התערוכה ״רגע של התוודעות״?

״השם המקורי באנגלית הוא Moment of Recognition. זה הרגע שבו משהו מוכר מתגלה לנו פתאום אחרת. אנחנו רגילים לחשוב על הזמן כעל משהו שתמיד זורם קדימה, אבל לפעמים העבר חוזר והופך לחלק מההווה. אנחנו לא רק נזכרים בו, אלא חווים אותו מחדש. מדענים מכנים זאת ׳מסע אנכי׳. והבמאי אנדריי טרקובסקי אמר: ׳ישנו רק מסע אפשרי אחד: המסע פנימה׳״.

---

סימון אדג׳יאשווילי | רגע של התוודעות
גלריה רוטשילד אמנות, משה מאור 2, תל אביב
נעילה: 14.11