״הקומקום החשמלי יפרק את הקיבוץ״: מהמהפכה הניאוליתית לתנועה הקיבוצית

יובל: הי עידית, מה שלומך? רגע לפני תערוכה חדשה במוזיאון הארכיאולוגי בקיבוץ עין דור

עידית: הי יובל, מתרגשת. זו הרפתקה חדשה, ואני ממש סקרנית לראות איך יצא ואיך תהיה הפגישה שלה עם הקהל

יובל: מבין לגמרי. בואי נתחיל בשם התערוכה שאני ממש אוהב: הקומקום החשמלי יפרק את הקיבוץ. תגידי עליו כמה מילים?

עידית: המשפט לקוח באמת מאספות סוערות שהיו בתנועה הקיבוצית בשנות ה־60, בחשש שהקומקומים החשמליים שנכנסו לדירות החברים בקיבוץ יגרמו להתפרקות הקולקטיב (מה שבמידה מסוימת אכן קרה), אבל בעצם זה לא היה רק הקומקום החשמלי – הרבה טכנולוגיות חדשות נכנסו לקיבוץ עם השנים – גם מכשירי מטבח ביתיים כמו מקרר, תנור אפייה וכדומה, וגם מכשירי תקשורת כמו רדיו, טלפון, טלוויזיה.

כל אחד מהמכשירים האלה נכנס בהתחלה לשימוש ציבורי – בחדר האוכל, במועדון לחבר או בחדר ייעודי אחר, אבל עם הזמן הלך ונכנס יותר ויותר אל דירות החברים. כל כניסה כזו הפחיתה את התלות של החבר בקולקטיב.

מה שמעניין הוא שזיהינו מהפכה דומה בתקופה הניאוליתית שבה היה מעבר הדרגתי של פעולות החיים היומיומיות ממוסדות הציבור אל הבית הפרטי. מאחר והמוזיאון הוא מוזיאון ארכיאולוגי, חיפשנו את הקשר: בשני המקרים ההופעה של אובייקט טכנולוגי חדש (בתקופה הקדומה זה היה סיר החרס) סימנה שלב בתהליך שינוי של מבנה קהילתי רחב לטובת התכנסות אל התא המשפחתי

עידית: עוד מעניין שבשני המקרים היה לנשים תפקיד משמעותי: בעולם הקדום השליטה הטכנולוגית בתהליכי ייצור כלי החרס העניקה להן כוח בניהול משאבי המשפחה והובילה להתבססותו של משק הבית סביב מוקד הבישול; בקיבוץ של שנות ה־70, הנשים ביקשו להשיב לעצמן כוח שנלקח מהן במסגרת חלוקת העבודה המקובלת בקיבוץ, תוך ערעור על המבנה שהותיר אותן בתפקיד של עקרות בית קולקטיביות

יובל: טוב, זה מרתק. מתי/איך את שמעת על זה? אולי תגידי גם כמה מילים על עצמך באותה הזדמנות.

עידית: אז אני מגיעה לזה מהעמדה של חוקרת תרבות שעסקה הרבה בקיבוצים, בדיוק בשלב הזה של השינוי. אני אדריכלית במקצועי, עשיתי תואר שני בלימודי תרבות ותואר שלישי בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. רוב המחקרים שלי עסקו במרחב הקיבוצי מהנקודה הבינתחומית של החיבור בין מרחב פיזי לבין חברה, תרבות ואידאולוגיה.

תמיד עניין אותי הרגע הזה שהאידאולוגיה כבר מפסיקה להיות רלוונטית אבל המרחב עוד לא השתנה והוא כמעט כולא אותך בתוכו ומחייב אותך לחיות לפי אותם עקרונות שכבר לא בתוקף. הדוקטורט שלי, שפורסם בספר ״הנה ימים באים״ בהוצאת הקיבוץ המאוחד, עסק בדיוק בזה – איך מרחב משתנה בהקשר של שינויים אידאולוגיים.

תמר, מנהלת המוזיאון, שמעה אותי וקישרה את השינוי שהתרחש בקיבוצים לתהליכים שהיא הכירה מהתקופה הניאוליתית. הרעיון של התערוכה עלה אצלה בהקשר של 40 שנה להקמת המוזיאון – המוזיאון שהוקם בשנות ה־80 הוא חלק מתופעה רחבה בקיבוצים של הקמת מוזיאונים, ואנחנו רואות את התופעה כחלק מהתהליך שעליו אנחנו מדברות – מעין ניסיון לתגובת נגד: דווקא לחזק את הקולקטיב על ידי יצירת נרטיב שקושר להיסטוריה ולמקום

אני לא חושבת שהשינוי הטכנולוגי הניע או יצר את התהליך, אבל הוא שותף ומשפיע עליו. מה שמעניין במיוחד כאן זה ההקבלה במעבר מהציבורי לפרטי, והעובדה שבשני המקרים האלה התהליך הובל על ידי נשים

יובל: יפה. אז יש רעיון ורוצות תערוכה. מה עכשיו? איך מתקדמות מפה?

עידית: קודם כל קיבלנו החלטה שהתערוכה תכלול גם עבודות אמנות, גם קטעי ארכיון מקיבוץ עין דור, וגם מוצגים ארכיאולוגיים רלוונטיים.

בהקשר של עבודות האמנות, ההחלטה שלי הייתה להציג רק נשים אמניות, שיש להן קשר לקיבוץ – נולדו או גרות בו. מאחר והגדרנו את התהליך ככזה שהובל על ידי נשים, חיפשנו את נקודת המבט הנשית: איך נשים חוו או חוות את הקיבוץ, ואיך הן הרגישו בתוך הדבר הייחודי הזה שנקרא ״הבית הקיבוצי״.

לא חיפשנו הצהרות גדולות, העבודות מאוד מאוד אישיות, נקודות המבט שלהן והנושאים שבהם הן עוסקות מאוד שונות אחת מהשנייה, אבל אפשר להבין מהן המון על הדבר הזה שנקרא ״בית קיבוצי״ עבור נשים, שברור לחלוטין שהחוויה היא שונה עבור הגברים בקיבוץ.

צילומי הארכיון שישולבו בתערוכה מציגים את הכניסה של הטכנולוגיה – למשל, איך זה נראה כשהקולקטיב כולו צופה יחד בטלוויזיה ואיך זה נראה כשמשפחה צופה בביתה. זה מאוד ממחיש את השינוי. והמוצגים הארכיאולוגיים יספרו את הסיפור של המהפכה הקרמית.

בנוסף, יהיה חדר שלם שיעסוק בהיסטוריה של הקמת המוזיאון בקיבוץ, ולשם כך התגייסה לעזרתי נטע ניסים שעושה את עבודת המאסטר שלה על מוזיאונים ארכיאולוגיים בקיבוצים. בחלק הזה נציג את המאמץ לחבר את הקהילה למקום באמצעות המוזיאון, ואת השינויים שהמוזיאון עבר שגם הם קשורים לשינויים אידאולוגיים

יובל: זה השלב שבו צריכים 2-3 דוגמאות של עבודות האמנות (לא כולן).

עידית: שחר יהלום מדברת על ההיפוך בין פנים וחוץ בקיבוץ, כך שהחוץ נחווה לעיתים כיותר אינטימי ויותר מאפשר פרטיות מהחדרים המשותפים של בית הילדים למשל. היא מכניסה תבנית של טווס בגודל אמיתי לתוך חלל הגלריה, כמעין הפוך על הפוך בין פנים וחוץ, שמעיד גם על הקשר לטבע בהליכה בין שבילי הקיבוץ עם הפחד שזה עלול לעורר.

בכיוון אחר, תמר הורביץ ליבנה מקשרת בין קבוצת הכדורעף הנשית שאליה השתייכה בנעוריה, לבין נעלי ה״קיפי״ שאיתן נהגו להסתובב בשבילי הקיבוץ. גם כאן נעלי הבית הן בחוץ, אבל דרך העבודות היא מתארת גם את הכוח שהקבוצה והספורט העניקו לקבוצת הנערות, בחברה שבה לנשים לא היה הרבה כוח.

נעם אדרי עם קבוצת ה״פועלות״ שלה יצרה מופע תיאטרון מחול במיוחד לתערוכה, שבו הן עוברות בין החללים, מתחילות עם פעולה חזרתית ומונוטונית של קילוף תפוחי אדמה במטבח הקיבוצי, ובהדרגה הפעולה הקולקטיבית הזו מתפתחת למקומות הרבה יותר אישיים ורגשיים, שבהם יש מקום לנטייה ולתשוקות אישיות.

אני יכולה לתת עוד דוגמאות כמובן

יובל: ברור, אז אני מנסה לחשוב אם מה שאת או התערוכה אומרת שבעצם לא המצאנו שום דבר ותמיד טכנולוגיה הייתה זרז לשינויים חברתיים? ומה בכל זאת יוצא דופן ברגע הזה בזמן?

עידית: זה שם זרקור על תהליכים. אני חושבת שתמיד יש קשר בין תקופה של שינויים טכנולוגיים מסיביים לבין שינויים חברתיים. אני לא חושבת שהשינוי הטכנולוגי הניע או יצר את התהליך, אבל הוא שותף ומשפיע עליו.

מה שמעניין במיוחד כאן זה ההקבלה במעבר מהציבורי לפרטי, והעובדה שבשני המקרים הספציפיים האלה התהליך הובל על ידי נשים. אבל דרך העבודות אפשר לראות שהמניע לא היה הרצון של הנשים לחזור לתפקידיהן ה״טבעיים״, כמו שהסבירו בשנות ה־70 וה־80, אלא העובדה שבחברה מאוד קולקטיבית לנשים היה פחות כוח, והדרך שלהן להשיג משאבים וכוח הייתה דרך המרחב הפרטי.

אנחנו גם עכשיו בתקופה של שינוי טכנולוגי מאוד מסיבי ואולי מוקדם מדי לבחון אותו בהקשר חברתי, תרבותי ואידאולוגי, אבל מעניין יהיה לנסות

יובל: ומה העמדה שלך באופן אישי? את אופטימית? חרדה? יום ככה יום ככה?

עידית: אני לא אופטימית ולא חרדה. נקודת המוצא שלי היא תמיד סקרנות. מעניין אותי להבין תהליכים לאורך זמן. תמיד משהו שנראה נקודתי הוא גם חלק מאיזשהו זרם גדול יותר שרק בדיעבד אפשר לזהות אותו.

בהקשר הזה אני חושבת שהתערוכה הנוכחית היא הזדמנות לחבר קצוות שונים, בתחומים שונים, במדיות שונות והראייה של כולם יחד מובילה לתובנות מרתקות

---

הקומקום החשמלי יפרק את הקיבוץ
אוצרת: עידית שכנאי רן
מוזיאון עין דור
אמניות: אורית עריף, ורדה יתום, זיווה ילין, יובל הראל, נעם אדרי, רני ששון, שחר יהלום, תמר הורביץ ליבנה
פתיחה: 6.11; נעילה: 1.5.27