קרוב של דרור בורשטיין

לפני הכל

המשימה: לכתוב כמה אהבתי את קרוב, הספר החדש של דרור בורשטיין, ולנסות להתעלם מזה שהוא שכן פה באתר. גם ככה עניינים כאלו הם מעט סבוכים, מה גם שזו לא הפעם הראשונה שאני עסוק בענייני שכנים: זה אני שעיצב את העטיפה הזאת והזאת, וכתבתי עליה, ואולי יש עוד כמה שאני שוכח.

[גילוי נאות: אני לא מכיר את דרור, או ליתר דיוק, לא באמת. לקחתי אצלו אמנם סמינר בבצלאל, אבל קשה לי להאמין שהוא זוכר (לדעתי קיבלתי 82 או 87). ברחוב אולי נגיד שלום אחד לשני וגם אז אני לא בטוח שהוא יידע מי אני].

אפשר להתחיל

כמו כל מעצב, נתחיל מהעטיפה. לוגו כתר, דרור בורשטיין, קרוב, ציור ילדותי בעפרון של מלאך. הימור שלי: לא של המעצבת, עדה רוטנברג, אלא ציור שנעשה על ידי ילד, אולי אפילו הילד של בורשטיין? אסוציאציה ראשונה שלי: מלאך ההיסטוריה, פול קלה, וולטר בנימין. לא נראה לי שזה היה מכוון, אבל הנה חלק קטן ממה שבנימין כתב: “רוח-סערה זו הודפת אותו בהתמדה אל עבר העתיד, אליו הוא מפנה את גבו, בשעה שערימות ההריסות צומחות לפניו עד השמיים. הדבר הזה, המכונה בפינו הקידמה, הוא הוא רוח-סערה זו”.

והנה בורשטיין:

“הוא רשם לעצמו רשימות בעניין מכשירי הטלפון הסלולרי, ונזכר איך כשהיה ילד היה אדם אחד שדיבר לעצמו בקול ברחוב עד שבאחד הימים נעצר לידו אמבולנס ולקחו אותו משם, ואילו עתה היו האנשים הלא מדברים לעצמם – החריגים…
בעיקר הדהימה אותו כמות האנשים באמצע היום בבתי קפה. אנשים צעירים שפעם היו עובדים במקומות העבודה שלהם ועכשיו הם שותים קפה ומדברים בטלפונים הניידים ולא מזיעים גם באמצע אוגוסט. לא יצאים מהמזגן. חזה גדול, נורית כחולה באוזן, היכן שפעם היו נועצות פרח. והוא לא הבין מה הם אומרים. כאילו העברית הוחלפה. הוא היה בטוח שזו עברית, אבל לא הבין כמעט דבר ממה שהצעירים היו אומרים, הדיבור היה מהיר כל כך, והמבטא כאילו זר. לאוזנם צמוד מכשיר מהבהב באור כחול והם מדברים בקול רם והולכים בצעדים נמרצים ומנופפים ביד אחת, ובעיני יואל היה זה מחזה של שיגעון גמור, אפוקליפסה, למרות שידע שאין טבעי מזה, ושאדם מהמאה השמונה עשרה היה מביט בדיוק באותו האופן בו עצמו, עומד מתחת למחלף או משוחח בטלפון בביתו. רוח גרפה עלים יבשים על שביל אספלט בין בתים. הוא נכנס לחדר מדרגות והתיישב. פתח את המחברת של הסיפור, כתב בזהירות את התאריך בעמוד הראשון והחזיר את המחברת לתיק”.

———————–

סיפור העלילה, מתוך גב הספר:
לפני הרבה שנים אימצו יואל ולאה את אמיל. בינתיים לאה מתה ויואל יצא לגמלאות ואמיל גדל והוא כמעט בן ארבעים. עכשיו יואל חושב: אני את האביב הבא כבר לא אראה; ומחליט לחפש את ההורים הביולוגיים של בנו המאומץ בלי לספר לו על כך.
קרוב, ספר הפרוזה הרביעי של דרור בורשטיין, הוא סיפור בפרגמנטים, עצוב ומצחיק, על קרבה ביולוגית ועל קרבה נפשית, על הקשרים הנראים והלא נראים שבין הורים לילדים ועל האפשרות להשיב את הזמן לאחור או לפחות לשחזר אותו או לזכור ממנו משהו.

אסוציאציה שנייה, תוך כדי הקריאה ובמהלכה: קרוב להפליא ורועש להחריד. (מסוג הדברים שאני אף פעם לא יודע אם הם נתפסים בהכרח כמחמאה, אבל ברור שזו הכוונה).

גם בגלל ציורי הילדים שמשולבים בספר (שוב, הילדים של בורשטיין?, יש שם ציור שמזכיר באופן מחשיד את בורשטיין עצמו), גם בגלל העיסוק בזכרון, אבל גם בגלל הקול המלא חמלה, דווקא בסיפור שהיה יכול לשמש כחומר גלם למלודרמה הכי סוחטת דמעות.

קראתי את הספר בשתי נשימות, 100+90 עמודים, והיה לי ברור שתהייה גם פעם שנייה. יש לי על קצה הלשון מיליון סופרלטיבים, אבל פתאום כולם נדמים לי נדושים ושטחיים. האם מספיק להגיד שהספר פשוט יפה? שהוא מרגש? שהוא חכם? שהוא מצליח לנבור בתוך הלב והנשמה?

למזלי אני לא צריך לכתוב כרגע ביקורת מנומקת ויכול פשוט להמליץ בשקט על אחד הספרים היפים והמרגשים שקראתי בזמן האחרון.

נדמה לי שזה מספיק.