גברת פילפלד

השעה אחת בצהריים וניר פלד פותח את דלת ביתו בהרצליה. נדמה שפלד, שרק התעורר לאחר לילה של עבודה, קצת מופתע לגלות שבחוץ זורחת השמש בשיאה, כפי שהיא נוהגת לעשות בחודש אוגוסט. שנייה לאחר שהדלת נסגרת האפילה משתלטת חזרה על הדירה ומלבד רמז לאור חיוור שמגיע במקרה מבעד לאחד הווילונות, אפשר היה לחשוב שהזמן עצר מלכת ושעכשיו אמצע הלילה.

פנים הדירה מזכיר את הכרזות העמוסות, הגדושות והמתפקעות שפלד מעצב. חלקן אף תלוי על הקירות. נדמה שבכל רגע תתחיל המוסיקה לרעוד, ומאחת הדלתות ייצאו אנשים ויישבו על הבר שבמטבח, ישחקו באחת מקונסולות המשחקים המפוזרות בחדר או יתחילו לנגן באחת מהגיטרות – אלו של גיטאר־הירו או זו האמיתית.

בין שמדובר בחולצות טי או בכרזות ובשערים למגזינים, העיצובים של פלד בנויים בדרך כלל משכבות רבות של אובייקטים, באופן שמקשה על העין להחליט במה להתמקד תחילה. ילד במכנסים קצרים וחולצת הוואי, לדוגמה, שעל ראשו בית מגורים עם מפתח קפיצי ולצדו כלב, שעל ראשו מכונית הפוכה; ילד אחר שבאוזניו ובנחיריו תקועות חתיכות צ׳יפס; כלבים שראשם מעוטר בכאפיות וגורילה שעל שיניה מורכבות טבעות ליישור שיניים; ופקק תנועה שנגרם בגלל ילדה שיושבת באמצע הכביש המהיר ומשחקת עם משאיות שהתהפכו ועם ערימות של ריהוט ישן וחלקי חשמל שנשפכו מהן.

פלד, בן 24, המתגורר בהרצליה ואחראי לכמה יצירות גרפיטי מרשימות בתל אביב, מעולם לא למד עיצוב. ״ציירתי מגיל צעיר. בצבא, היה לי זמן, והתחלתי לעצב פלאיירים למועדונים כמו ברזילי ועטיפות לדיסקים של חברים כמו כהן @ מושון. זה היה בשבילי בית ספר, עבודה תחת לחץ, ז׳אנרים שונים, דדליינים, ולדאוג כל הזמן שכולם יהיו מרוצים. מאז אני עובד בלי הפסקה. אפילו לטייל לא הספקתי, אף שאני כל הזמן מתכנן. הבעיה שכל הזמן מציעים לי עוד פרויקטים וקשה לי להגיד לא, במיוחד לחברים. עדיין לא הגעתי לשיא. אני כל הזמן מרגיש שאני רוצה עוד ועוד ועוד״.

כשמביטים בעבודותיו של פלד נראה שהוא פועל בחופש אמנותי מוחלט, אולם פלד מספר שגם למי שפונה אליו ומכיר את הסגנון שלו יש מה להגיד. כך, לדוגמה, כשעיצב כרזה לבומברה, מועדון תל אביבי שנפתח ברחוב הארבעה, התבקש להוסיף לקולאז׳ ציפורי פלמינגו. מדובר בקולאז׳ מצולם, שרוחבו כארבעה מטרים וגובהו כמטר, המציג את תל אביב הרוסה ומפויחת עם לווייתן בשפך הירקון, קופים וציפורים טרופיות על העצים, קואלה על ראש פנס רחוב וציפורי פלמינגו שממרקות את נוצותיהן מעל ההריסות. ציפורי הפלמינגו היו אלו ששברו אותו.

״קיבלתי את העבודה עשרה ימים לפני שהמקום נפתח. בעלי המקום רצו יער, ואז עלה הרעיון לשלב את תל אביב בתוכו. לקחתי מצלמה ויצאתי לצלם. במשך תשעה ימים לא עשיתי שום דבר אחר. הכל היה הרבה יותר הארד קור מבחינת ההרס והחורבן אבל הם לא אהבו את זה, ונתבקשתי להוסיף צבע, להוסיף את ציפורי הפלמינגו ולצבוע את השמים בכחול. ואם כל זה לא מספיק, האירו את העבודה באור צבעוני.

״אני לא רוצה לעשות יותר עבודות מסחריות״, הוא מכריז, ״יוצא שאת רוב הזמן אני משקיע בדאגה לכך שהלקוח יאשר את העבודה״.

מאיפה הגיע הסגנון שלך, חוש ההומור השחור והאפוקליפטי?

“נראה לי שזה בגלל הקיצוניות שיש בי, והעובדה שאם אני עושה כבר משהו, אני עושה אותו עד הסוף. חוץ מזה, במשפחה של אמא שלי כולם אספני גרוטאות וענתיקות. הבית של סבא שלי בכפר סבא מלא באוספים שלמים של חלקי מכוניות, שיניים תותבות, קופות צדקה ישנות עם קקטוסים בפנים – ג’אנקייה אחת גדולה. אמא שלי אותו הדבר. זו היתה אחת הבעיות של אבא שלי…”

אתה לא חושב שהסגנון שלך כבד מדי לפעמים?

״בכל פעם שאני בא להדפיס טי שירטים מציעים לי להיות יותר מסחרי. אבל הנה, אפילו בטי־מרקט, שהיה לא מזמן בהרצליה, חשבתי שיקנו פחות והלך לא פחות טוב מה’טי מרקט’ שהיה בתל אביב״.

כרטיס הביקור של פלד הוא מדבקה מאוירת בשחור ולבן, ללא שמו או מקצועו. על המדבקה מופיעים אתר האינטרנט שלו והשם שבו הוא מוכר, פילפלד (Pilpeled) – הכלאה בין שמה של סדרת האנימציה גברת פלפלת לשם משפחתו, פלד. ״פעם זה היה הכינוי שלי באינטרנט וזה נשאר. אני תמיד בתחפושת, תראה איך אני נראה עם השיער והמשקפיים. המון אנשים לא יודעים איך קוראים לי באמת וקוראים לי פיל או פילפלד. אף אחד לא יודע שקוראים לי ניר״.

אף שהוא קורא לעצמו מעצב גרפי, פלד מספר שזה לא באמת מה שהוא רוצה להיות. הוא חושב לעצב מוצרים לבית, כמו המאפרה בצורת שן שכבר עיצב, הוא רוצה להיכנס לתחום האופנה ואנימציה היא חלום מבחינתו, אף ש”בשביל זה נראה לי שצריך ללמוד. אולי לצייר ביד במקום במחשב, אולי קומיקס. הבעיה שלא כתבתי בחיים שלי. אבל החלום האמיתי שלי זה להתעסק במוסיקה. זה קצת דומה לפוטושופ – לחתוך לחלקים ולסמפל. אבל יש עוד הרבה זמן עד שזה יקרה״.

(פורסם במקור בגלריה)