כל מה שחשוב ויפה

הטקסטורה של החיים

איך נראה חוש הומור של מעצבים? הם מטביעים טבלה של אקסל על הגריל, מדפיסים פיקסלים על כריות ומשבצים אייקונים מעולם המחשבים על טישירטים. שלושה אנשי עיצוב מסבירים למה יש להם פטיש לאובייקטים ולסמלים מהעולם הדיגיטלי

נסו לדמיין את הסיטואציה הבאה: אתם מוזמנים לארוחת צהרים ביום שבת אצל זוג נשוי – הוא מנהל סניף של סופרמרקט, היא עורכת דין. כבר בכניסה לסלון ביתם, אתם מבחינים מרחוק בכריות משונות עם הדפסים של כיתובים, שבמבט ראשון אי אפשר להבין את פשרם. כשאתם אוחזים את הכריות בידיים אתם מגלים שהכיתובים הם פסקי דין משפטיים שהודפסו בטכניקה מיוחדת על הכריות. כשמבטכם עובר על הספה אתם משועשעים לגלות שרקום עליה דימוי של בית המשפט העליון, וכשהמארחת באה עם השתייה החמה אתם נדהמים לגלות שעל החולצה שלה מופיעה, בעיבוד מחשב מיוחד, הקופה מהסופר שבעלה עובד בו.

התרחיש הזה יישמע פחות דמיוני אם תחליפו את זוג המארחים בזוג מעצבים. במקרה כזה הריפוד שעל הספה יהיה מפוקסל (מלשון פיקסל), על הכריות ועל הטישירטים שלובשים המארחים יודפסו האייקונים של תוכנות גרפיות שונות כמו אינדיזיין, פוטושופ או פלאש, וכשתצאו החוצה לעשות על האש, תגלו שלוח הגריל עשוי בצורת טבלה של אקסל. "הנקניקיה ב-E5 נראית לי שרופה", תהיה כנראה התגובה ההולמת.

Gridus, רשת גריל בעיצוב סטודיו Art Lebedev

האם זהו גימיק משעשע, הומור פנימי של מעצבים או ביטוי הולם לטשטוש בין מה שפעם קראו לו החיים הווירטואלים לחיים האמיתיים, ולטשטוש בין מה שעדיין נקרא עבודה ובין חיי היום-יום? תלוי את מי שואלים. הסיבות למעבר אלמנטים מהעולם המוחשי לעולם הדיגיטלי ברורות, ולו מפני שהראשון התקיים אלפי שנים לפני שהשני נברא. לא בכדי כל עולם המושגים של העולם הדיגיטלי מקורו בעולם הפיסי: שולחן העבודה נהפך לדסקטופ, פח האשפה מצא אף הוא את מקומו במסך המחשב, וגם שמות הדפדפנים נקראים על שם מושגים מהעולם הישן – חוקר ומגלה ארצות (אקספלורר), ספארי, אופרה, שועל אש ואחרים.

המעבר ההפוך, שבא לידי ביטוי יותר ויותר בשנים באחרונות, מצריך התייחסות נפרדת. המעצב והאנימטור ירון שין, הידוע יותר בשם jewboy, סבור שהמגמה נובעת בראש וראשונה מכך שהמחשב, על כל ישומיו, החליף את כל הארסנל של כלי העבודה שהתקיים לפניו.

יש לכך ביטוי גם בעבודותיו של שין. לדוגמה, "זה העולם שלך" – מיצב מקרטון שהוא הציג בתחילת השנה כחלק מתערוכה קבוצתית בגלריה של חנות הספרים "סקצ'בוק" בתל אביב. המיצב כלל דמות שוכבת, המאוירת בקווים בסיסיים ומכריזה "יש לי הכל", ספק ברצינות-ספק באירוניה. מסביב לדמות אייר שין שורה של מוצרי צריכה כמו ניירות טואלט, בקבוק מלוקס, קופסת מולטי ויטמין, בקבוק שמפו, חלה פרוסה ועוד. לצד כל מוצר צוין מספר שמציין את סטטיסטיקת השימוש בו.

״זה העולם שלך״, מיצב של ירון שין (jewboy)

שין, מנחה עבודות גמר במחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה, מספר על הדרך שהסטודנטים עובדים בה, ולרגע נדמה שהוא כולל את עצמו בתוכם. "אנחנו מזמינים את האוכל במחשב, שומעים מוסיקה במחשב, קוראים את העיתון במחשב. אם תבקש מסטודנט לעשות היום סקיצה בידיים, הוא לא יבין על מה אתה מדבר. אפילו לכתוב במקום להקליד נראה להם מוזר. וכשאתה מבקש מהם לחפש השראה הם ישר הולכים לאינטרנט. אין כזה דבר כבר לצאת לרחוב ולהסתובב.

"הכל קורה כאן", הוא אומר ומצביע על המחשב הנייד שלו. "זה המקום שבו אנחנו משתמשים למצוא את הרפרנסים הוויזואליים שלנו. אם פעם יצאנו החוצה והבאנו אלמנטים למחשב, היום זה עובד גם בכיוון ההפוך".

המעצבת מיכל רינות, מקימת המעבדה לאינטראקציה במכון הטכנולוגי חולון ומרצה במחלקה לעיצוב תעשייתי של המכון, מסכימה אף היא שהמעבר של אלמנטים מהעולם הדיגיטלי לעולם הפיסי נובע מהעובדה שנוצר דור חדש של אנשים, שמבלים ימים מול המחשב, ולא רק כדי לעבוד. מבחינתה, תוכנת הפוטושופ היא רק כלי, שבעזרתו אפשר לעצב עטיפה לספר, לרטש פגמים בתמונות של חברים, או לעבוד על פרויקטים אישיים. ההבדל בין עורכי הדין למעצבים הוא באופן שהם מתייחסים בו לכלי העבודה שלהם.

"אצל מעצבים, לא מדובר בכלי עבודה אלא בטקסטורה של החיים, משהו כמעט שקוף, אולי כמו הבגדים שאנחנו לובשים, אף שלא תמצא את הכריות האלו אצל כל מעצב בבית", אומרת רינות. "זה הומור או הווי שמקשר בין אנשים שרוב הקיום שלהם הוא באונליין. ככל תרבות, גם התרבות הזאת צריכה סמלים, ואלו הסמלים שלה. הכלים האלו הם לא כלי עבודה; הם כמו פסנתר לפסנתרן שיכול לנגן אתו כל מיני יצירות. אנשים באמת מנגנים על הכלים האלו – הם עפים על המקלדת ועל העכבר, משתמשים בקיצורי מקשים, זה מדהים. אם היית רואה חשבון, לא היית מביא לתוכנת ראיית החשבון שעליה אתה עובד תכנים מקוריים שלך ותטפל בהם.

"מה זה סקייפ – זה כלי עבודה או הנאה? תוכנת פוטושופ היא כלי שאנשים באים בו לידי ביטוי. לא נראה לי שמי שעובד עם תוכנה לניהול שעות או לחישוב נתונים מפתח רגשות כאלו לתוכנות שהוא עובד אתן. מנתח פלסטי לא חי בסביבה שאייקונים וסמלים מהווים את הליבה שלה, מעצבים כן. למעצבים יש פטיש לאובייקטים ולסמלים, וזה בא לידי ביטוי באובייקטים האלו".

אמנון דקל, דוקטורנט בחוג למדעי המחשב באוניברסיטה העברית, מקים התוכנית למדיה דיגיטלית במרכז הבין-תחומי בהרצליה, מלמד באוניברסיטה העברית ובבצלאל קורסים העוסקים במפגש בין טכנולוגיה ליצירה. גם הוא, כשהוא משתדל שלא להיכנס יותר מדי לניתוחים פסיכולוגיים, מניח שיש הבדל במבנה האישיות בין מעצבים לעורכי דין או לרואי חשבון.

לדעתו, אם האחרונים רואים את העולם בצורה פונקציונלית יותר, הרי בעבור מי שבחר להיות מעצב, הסביבה הוויזואלית שמסביבו לוקחת חלק חשוב בעבודתו ובחיי היום-יום שלו. "חומרי הגלם של מעצבים הם בעיקר עולם הכלים שלהם", אומר דקל. "אם פעם מעצב היה עובד ומלכלך את הידיים שלו, היום רוב הלכלוך נמצא בין מקשי המקלדת או בתחתית העכבר".

לדעתם של השלושה, ההסטה של הדימויים מהעולם הדיגיטלי לעולם הפיסי היא זו שגורמת לעניין בהם. שין מקביל את פעולת המעצבים לפעולה של מרסל דושאן, שלקח את המשתנה המפורסמת ומיקם אותה במוזיאון. "ברגע שאנחנו מוציאים את החפץ מההקשר שלו, רק אז אפשר לבחון את הערכים האסתטיים שלו", הוא אומר. "המעבר של המשתנה מהמוזיאון הפך אותה מחפץ דוחה לאובייקט מדהים מבחינה אסתטית, וכך קורה גם עם האייקונים של התוכנה. פתאום אתה מצליח לראות את זה בעיניים אוביקטיביות, כמו מישהו שהרגע הגיע מאפריקה ואומר ‘ואו, זה נורא יפה'. ואז דברים קורים".

"Pixel Couch", ספה בעיצוב פטרישיה אוריקיולה למורוסו, עם הדפסים של כריסטיאן זוזונגה לקוודראט

עניין אחר שדקל מזהה במעבר מהעולם הדיגיטלי לעולם הפיסי הוא הערגה לחושניות. לדבריו, "אני כבר לא עובד מול מכונה גדולה ורועשת, ובחפצים האלו יש אזכור לקיום שלה. זה ממש ‘אני חושב משמע אני קיים'. אם הדפסתי את האייקון של התוכנה על כרית, זה סימן לכך שיש בכל זאת משהו פיסי במה שאני עושה. הקלות של הייצור תרמה אף היא להופעת האובייקטים האלו. אם במשך רוב ההיסטוריה האנושית הדפסה על כרית היתה מאוד יקרה ומסובכת, הרי היום, עם הדמוקרטיזציה של הייצור והופעת מדפסות התלת ממד, כל אדם במעמד הבינוני יכול לקנות מדפסת לייזר ולהקים בית דפוס קטן בבית".

"כשאתה מבלה כל היום באונליין, אתה מפתח כמיהה או הערצה למנגנונים פיסיים פשוטים", מוסיפה רינות. "הנה, בפרסומת החדשה של גוגל לכרום, הדפדפן החדש שלה, רואים מכונות פיסיות שמחקות את הפעולה של הדפדפן. זה לא מקרי. אנשים היום יודעים לעשות הרבה דברים באונליין, אבל בעולם הפיסי הם לא יודעים לעשות כלום. לא סתם עולם הגיקים מסתכל לא פעם בהערצה על עולם החומר".

אם נדמה שמדובר רק בהומור של מעצבים, לא כך הדבר. מספיק להסתכל על הספות המפוקסלות של בית העיצוב האיטלקי מורוסו כדי להבין שהמגמה עושה את דרכה גם לעבר המיינסטרים. "לפני 20 שנה כל המעצבים השתמשו בפילטרים של פוטושופ, זה היה כלי חדש ומסקרן", אומר דקל. "היום לא תדע אם המעצב בכלל השתמש בפילטר. סביר להניח שהוא לא השתמש כלל בפילטרים. לטכנולוגיה יש שאיפה בדרך כלל להיות שקופה, וגם כאן זה יקרה. בכל מקרה נראה יותר ויותר אנשים שיקנו מוצרים כאלו, כשחברות כמו מורוסו יצליחו לשלב בין איכות עיצובית לייצור המוני. כרגע זה עדיין נשאר בגדר המשעשע או המעניין. האובייקט העיצובי לכשעצמו הוא לא מעניין או אסתטי במיוחד".

רינות מוסיפה: "נראה לי אך טבעי שהאסתטיקה הזאת תזלוג החוצה. אם אתה מראה לי משהו מפוקסל, אני אבין. אמא שלי – אני כבר לא בטוחה. יחד עם זאת עדיין מדובר לדעתי באמירה אסתטית, עדיין זה סוג של קריצה, כמו טעויות פוטושופ שתמיד יהיו גימיק. אבל האסתטיקה המפוקסלת תתפתח כמו שאני בטוחה שמוסיקה מושפעת מרינגטונים. זו השתנות כמעט אבולוציונית, אנחנו משתמשים בגוף שלנו בצורה אחרת. ילדים גדלים היום כבר למרקם אחר".

בסופו של דבר, נדמה שהכל נובע מאחת הקלישאות, ואולי אחת האמיתות, שראשי מחלקות לעיצוב אוהבים להשמיע: מעצב זה לא רק מקצוע אלא דרך חיים. חוסר ההפרדה בין העבודה לבין חיי היום-יום הוא רק ביטוי אחד לכך. שין, מצדו, אינו מודאג. הוא גם אינו חושש מהתיוג של האובייקטים האלו בקטגוריית הקריצה המגניבה: "זה יותר ממגניב", הוא אומר. "אצל מעצב אין הפרדה בין העבודה לבית. אנשים לא יוצאים החוצה. אין לצאת מהבית – עובדים בבית, ובתוך המיקרו עושים דברים אחרים. האפשרות להסתגר הביאה אתה תשומת לב לפרטים שמקיפים אותך. תפישת המרחב הלכה והצטמצמה, בזכות המחשב או בגללו".

כריות creative suite

היית קונה כריות כאלו?

"כן. זה יותר מיפה. זה אומר משהו על החיים שלי, זה מסמל את החיים החדשים שלי. אני משוטט במסך, באינטרנט, בתוכנות, במיילים. לא מדובר רק באסתטיקה אלא בתפישה מחשבתית. העולם הזה נהפך להיות רפרנס קונצפטואלי, ולא רק ויזואלי".

בשלב זה מוציא שין ספרוני סקיצות ישנים שלו ומראה איך פעם היה מעתיק את הפרטים שעל הגב של שנאים חשמליים, על כל המידע הטכני שהופיע בהם, כולל כל האייקונים הגרפיים. "למה להעתיק את זה?" הוא שואל, ומיד משיב: "אני בעצמי לא לגמרי מבין. ראיתי שאני שוקע בזה ושזה מאוד מוצא חן בעיני. זה דומה לאופן שבו אייקון של תוכנה מוצא את עצמו על כרית. גם את המידע הזה אני יכול לראות כמו כלום מודפס על טישירטים. זה מדבר אל אנשים, אומר להם משהו על החיים שלהם.

"בכל מקרה, אני בטוח שגם מי שלא יחשוב שזה מגניב יבין שזה בא מעולם המחשב. גם אבא שלי יבין את זה – הוא אולי יחשוב שזה לא יפה אבל זה כי זה לא אומר לו כלום על החיים שלו. הדור הזה כבר לא מרסס על קירות ובועט, אנחנו מציירים את הגב של הטרנספורמטור ואת הקוד של c++. זה מה שמייצג אותנו, זה הקיק שלנו".

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. חגית

    ובמיוחד טוב לקרוא על החשיבה שמאחורי הקלעים.
    ברכות

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden