ניאו גרפיקה: הטשטוש בין האמנות לעיצוב

אחת המגמות המובהקות שמאפיינות את עולם העיצוב בשנים האחרונות היא הטשטוש בינו לבין עולם האמנות, מגמה הידועה גם בשם דיזיין ארט. פריטי העיצוב ששייכים למגמה זו מוצגים בדרך כלל כמו יצירות אמנות, ופונים לקהל של אספני האמנות. התערוכה ״ניאו גרפיקה״, שמוצגת בימים אלו בגלריה של המכון לאמנות בבת ים, מבקשת להרחיב את נקודת ההתייחסות למגמה זו, ולהחיל אותה גם על העולם הגרפי. אבל בניגוד לפן הכלכלי שמאפיין את העיסוק במגמה בעולם העיצוב התעשייתי, אוצרות התערוכה, עדי גולדנר ושרון מלמד־אורון, בחרו להתייחס אליה תוך כדי שימוש בשפה ובמושגים מעולם האמנות.

הדבר מתחיל כבר בשם התערוכה, ניאו גרפיקה, שמתייחס באופן ישיר לזרמים עם שמות דומים באמנות כמו ״ניאו בארוק״ או ״ניאו רנסנס״. שמות אלה מתייחסים בדרך כלל לזרם קודם, שהאמנים שואבים ממנו השראה או יוצאים נגדו. הקידומת ״ניאו״ בשם התערוכה באה לבסס את מעמדה של הגרפיקה כסוגה אמנותית שהיא גם עצמאית וגם חלק מהציר ההיסטורי של שאר הזרמים האמנותיים, נוסף על היותה כלי עיצובי להעברת מידע ויזואלי.

 

בתערוכה משתתפים גרפיקאים ואמנים שבוחנים את הגבולות בין הגרפיקה והאמנות ומערערים עליהם ביצירותיהם. אוצרות התערוכה החליטו שלא לציין ליד שמו של כל משתתף את תחום עיסוקו, וכך גדל עוד יותר הטשטוש בין התחומים.

העבודות שמוצגות בתערוכה נוצרו לא רק בכלים גרפיים מובהקים, אלא גם במדיה מסורתית כמו ציור או פיסול הפועלים בזיקה לשפת התקשורת החזותית. לדוגמה, על אחד הקירות תלוי גוף ניאון בצורת האות ״מ״ מואר בצבע אדום, ספק שארית של שלט פרסום חוצות בוהק, ספק תרגיל בסיסי בטיפוגרפיה. זוהי העבודה ״מרים״ של יוני שביט, אבל מי שלא מכיר את שמו לא יידע אם זהו מעצב או אמן.

הגרפיקאים מבין המבקרים יידעו לזהות שזהו הפונט הוותיק ״מרים״; הבחירה בניאון מבליטה את האופי המונו־לינארי של הפונט, שמורכב מקו אחיד, שכן שלטי ניאון מחייבים את קיומה של צורה קווית אחידה ורציפה. ניתוקה של האות ממקומה הטבעי כחלק ממלה או משפט מאפשר לבחון אותה כאוביקט פיסולי ובו בזמן מסייע להמחיש את מאפייניו הייחודיים של הפונט.

Give and Take, עבודתם של קובי ברחד ונועה שוורץ, מורכבת מאלפי דפים צבעוניים שנערמו זה על גבי זה והונחו על רצפת הגלריה. על כל אחד מהדפים הודפס דימוי מופשט אחר, במה שנראה כמו תרגיל בפיתוח מערכת דימויים חזותית מאלמנטים צורניים בסיסיים. האפשרות שניתנת למבקרים לקחת דף מהערימה יוצרת תהליך התפתחות של דימויים שנחשפים עם כל צופה, והצורות המופשטות נהפכות בהדרגה למארג של סמלים ודימויים בדומה לאייקונים או ללוגואים.

אם בשתי העבודות האלה היסוד הגרפי גלוי יותר, הכרזה של גיא שגיא, We Did Not Try Hard Enough, אחת מתוך שלוש כרזות שהוא מציג בתערוכה, היא מקרה מעט שונה. המוטיב הטיפוגרפי הוא אמנם מרכז היצירה, אבל הטקסט שבה לא מלווה בדימוי אלא הוא דימוי מורכב בפני עצמו. בעבודה זו כל אות היא סצינה באגדת הילדים הנזל וגרטל על פי השתלשלות העלילה, והתוצאה נעה בין איור, עיצוב ואמנות.

״זוזושו״, הכרזה שמציג דן ריזינגר, חתן פרס ישראל לעיצוב, מורכבת מצורות גיאומטריות בצבעוניות עזה ואפשר לקרוא אותה כציור מופשט גיאומטרי או כקולאז׳ גרפי. Arti-Fact X, העבודה של אלי דינר, עשויה בטכניקה של הדפסה דיגיטלית ושמן על בד, ומראה מעין סצינה מתוך סרט, המוצג על מסך משובש שכמה מהפיקסלים שלו נתקעו ואינם מציגים את המידע כראוי. השיבושים המכוונים בפיקסלים משמרים צבע אחד הנראה על המסך כריבוע צבעוני ומגלים לכאורה לצופה את יחידת הבסיס של הציור.

העיסוק בפיקסל הבודד אינו מקרי ואפשר לראות בו ייצוג של מקור הטשטוש בין האמנות לעיצוב. המעבר של אלמנטים מהעולם הדיגיטלי לעולם המוחשי הוא מאפיין אחר של עולם העיצוב בשנים האחרונות. הוא נובע בראש וראשונה מכך שהמחשב, על כל יישומיו, החליף את כל מערך כלי העבודה שהיה לפניו ונהפך לכלי לביטוי אישי. במקביל, גם עולם האמנות אמנות פינה מקום לכלים הדיגיטליים לצד הטכניקות המסורתיות.

אף שהתערוכה צנועה ואינה ממוקמת בחלל מרכזי, היא נועזת מכפי שנדמה כי היא מסמנת עתיד, ואולי כבר הווה, שבו השאלה אם מדובר באמנות או בעיצוב כבר לא רלבנטית.

–

פורסם במקור במוסף גלריה של עיתון הארץ