אני לא רואה פיל ירוק, נעליים שחורות, או כובע סגול. אני רואה סגול; ירוק

ביום חמישי שעבר הלכתי לראיין את המעצב דן ריזינגר, חתן פרס ישראל לעיצוב לשנת 1998, לכבוד תערוכה חדשה שלו שנפתחת ביום שבת הקרוב במוזיאון אשדוד לאמנות. אמנם התערוכה היא יותר תערוכת אמנות מתערוכת עיצוב, אבל בכל זאת, מדובר באחד מבכירי המעצבים בישראל, שעיצב (תרתי משמע) את התפיסה החזותי של מדינת ישראל משנות ה-60.

התרגשתי.

לא כל כך מהתערוכה, גם לא מגודל המעמד. כחושבים על זה, בסך הכל מדובר בעוד ראיון לעיתון. מצד שני, לא מדובר בעוד מעצב בינלאומי, אלוף ביחסי ציבור, גם לא באיזו תגלית חדשה ומרתקת. הייתה מי שהרגיעה אותי בטלפון לילה קודם וסיפרה לי שמדובר באיש מקסים, מלא בחוש הומור, שלא נותן לכל הפרסים וההשגים שלו להשתלט על השיחה, והבטיחה לי שאהנה מכל רגע.

חמש דקות אחרי שנכנסתי לסטודיו שלו ברחוב הירקון בתל אביב, ההבטחה שלה התגלתה כנכונה. אבל, שום דבר, גם לא דברי הרקע שלה, לא הכין אותי לסיפורים על הילדות באירופה שלפני מלחמת העולם השנייה, ועל ההשפעה המכרעת שהייתה להם ולימים שבהם הסתתר ריזינגר מהנאצים, על התפיסה החזותית שלו ועל האופן שבו הוא רואה את העולם. רואה מכל הבחינות. הייתי בטוח שהשימוש בצבע מקורו בתקופה שבה שהה באירופה, אבל לאט לאט הדברים נחשפו.

תוך כדי שאני מקשיב, אני לא מפסיק לחשוב איך דבריו ישמעו בעיתון. הדבר האחרון שרציתי שיקרה היה שהם ישמעו כמו עוד קלישאה של איש מבוגר, במיוחד, שמה לעשות, כשריזינגר מדבר על צבע מותר לו להישמע קלישאתי. אפשר להגיד שהוא היה שם לפני שהן הפכו לקלישאות. במיוחד גם כי ריזינגר הוא מסוג האנשים שלא משנה על מה הם מדברים אתה יושב מרותק ומקשיב (תסתכלו על הצילום, שבגרסת הדפוס מתפרס על חצי עמוד. אני חושב שאפשר להבין ממנו על מה אני מדבר).

ארבעה ימים לאחר מכן, פגשתי אותו שוב בביתו, והכרתי באותה הזדמנות גם את אנאבל, אשתו המקסימה, ואת בנו הצעיר אילן. שנייה לפני שאנחנו יוצאים לכיוון אשדוד אנחנו מדברים על הטשטוש בין עיצוב לאמנות ועל ההגדרות של כל אחד מהשדות האלו. אני קצת מספר להם על הקורס שאני מעביר בבצלאל, סמינר על עיצוב עכשווי. למה אני קורא עיצוב עכשווי, הוא שואל. ופתאום, אני קולט כמה זמן עבר בין שנת 2010 לבין התקופה שבה החל ריזינגר לעצב.

יצאנו לאשדוד. ריזינגר עם בנו במושב הקדמי, אני מאחורה מקשיב לסיפורים. עכשיו כבר פחות התרגשתי, מה שלא הפך את הסיפורים שלו לפחות מרגשים. הגענו למוזיאון, הסתובבנו בתערוכה, פגשנו את יונה פישר, שאצר את התערוכה ביחד עם רוני כהן-בנימיני, הגיע דודו בכר, הצלם מהעיתון, לצלם את ריזינגר, וגם אבי חי, הצלם שיצלם את התערוכה.

כשישבתי באוטו בדרך חזרה, חשבתי פתאום עד כמה התמזל מזלי, לשבת עם ריזינגר באותו האוטו ולשמוע אותו מתאר את סיפור חייו, מלווה בהיסטוריה של המדינה, קופץ מעשור לעשור, ממדינה למדינה, מתחום לתחום. השבוע ציינתי שנתיים להיותי כתב העיצוב של גלריה. הראיון שהתפרסם היום בעמוד הראשון של גלריה, עם הצילום המעולה של דודו בכר, הוא מתנת יום ההולדת הכי יפה שיכולתי לארגן לעצמי לציון המאורע.

וכך מתחיל הראיון: ״נולדתי עם ריח של צבע. צבע בעבורי הוא כמו מוסיקה לאנשים אחרים. כשאתה רוצה להירגע אתה שומע מוסיקה או הולך לנוח, אני עובד עם צבע. בשבילי הצבע היה תמיד המהות. אני לא רואה פיל ירוק, נעליים שחורות, או כובע סגול. אני רואה סגול; ירוק״.