דור המולטי טסקינג

המשתתף החמישי ב-פורטפוליו CHAT הוא קובי ברחד, שיחד עם בת זוגו נועה שורץ אחראים לכמה מהתוצרים הגרפיים המוצלחים של השנים האחרונות. לפני חצי שנה עברו השניים ללונדון כשקובי התקבל ל-RCA, אבל אם היה צפוי שהוא יילך למשהו שמתמחה בפרינט או בטיפוגרפיה – קובי החליט להתמחת ב-design interactions.

לפני שבועיים פירסמתי בבלוג שקובי זכה במענק סנדברג למחקר ו/או פיתוח על הצעתו העוסקת בחלופות לספר המודפס ובכיווני התפתחות עתידיים בתחום בעידן הדיגיטלי. יותם ביקש בתגובות לדעת יותר אז החלטתי להרים את הכפפה ולבדוק במה דברים אמורים. כמי שמתעניין מאד בכל הקשור למעבר בין האונליין לאופליין ובחזרה, אני חושב שהשאלות שקובי שואל הן שאלות מרתקות ואני מקווה שגם אתם תמצאו בהן עניין.

ורק לפני שמתחילים: זה המקור לתמונה, הסבר בסוף הפוסט.

– – –

Yuval Saar: הי קובי, מה שלומך?

koby.noa: שלומי בסדר. איך אצלך ? הכל רגוע?

Yuval Saar: טפו טפו, לא רע בכלל. לא הייתי קורא לזה רגוע אבל אני לא מתלונן.

koby.noa: טוב לשמוע.

Yuval Saar: שנתחיל ונהייה קצת רשמיים?

koby.noa: בשמחה.

Yuval Saar: סבבה. אז בוא תספר בכמה מילים מה ואיפה אתה לומד.

koby.noa: למחלקה קוראים design interactions בקולג’ המלכותי בלונדון (RCA), והיא עוסקת בהשלכות החברתיות / התנהגותיות / סביבתיות / פוליטיות וכד’ של טכנולוגיות עתידיות על חיי היום יום שלנו, ובהמשך לכך גם בעיצוב ספקולטיבי לתסריטים עתידיים אפשריים.

Yuval Saar: אתה יכול לתת דוגמה?

koby.noa: כחלק ממחקר המתבסס על ספרו של ניקולאס קאר – The Shallows – אני בודק את השפעת צריכת המידע שלנו בחיי היום יום על המח – על דרך החשיבה שלנו, ומכאן בודק פתרונות והצעות שונים להתמודדות עם השינוי התפיסתי שאליו נקלענו בעשור האחרון. באחד התרגילים האחרונים התבקשנו למשל לעצב רובוט ביתי למחלקת הרובוטיקה של אינטל.

Yuval Saar: ואיך אתה מתמודד עם המעבר מפרינט לדיזיין אינטראקשן? זה קל? זה מעבר טבעי?

koby.noa: מצוין. אחת הביקורות שתמיד היו לי על פרינט ועל עיצוב גרפי בכלל היו שהתחום לא מצליח לנצל את הכח הטמון בעיסוק בידע, בתרבות. רוב המעצבים “פורצי הדרך” מעבירים היוםאת הדו מימד לתלת מימד – אך זו מחשבה מלאכותית מדי, במקום לצאת מנקודת מוצא שכך אנחנו כבני אדם חושבים. נקודה. מעצבים גרפיים צריכים לשאול את עצמם – איך אנחנו יכולים לחשוב. הכח בדיסציפלינה לא נמצא רק בפיתוח הצורות הנכונות והקריאות אלא גם באיזו דרך אנחנו רוצים להשפיע על צורת החשיבה, איך אנחנו יכולים לגרום למח לתפקד בצורה שונה מזאת שהוא מורגל אליה. זה מצריך שינוי יסודי שדורש גם שינוי טכנולוגי – ואולי לשם שינוי במקום לשבת במקומנו הטבעי כמעצבים גרפיים – על הכסא – נתחיל להיות חלק מאותם צוותי פיתוח שאחראיים על התנהגותנו בעתיד.

Yuval Saar: זה אולי ישמע כמו קלישאה אבל זה נשמע מרתק. איך זה קשור לפרס? מה אתה יכול לספר על ההצעה שלך?

koby.noa: ההצעה שלי לפרס סנדברג התבססה על מחקר שמצא שהדור החדש – דור ה”מולטי טסקינג” – אמנם יודע לזכור ולשלוף מידע בצורה מצויינת אך כאשר הוא נתקל בבעיה חדשה הוא לא יודע כיצב לגשת אליה. היצירתיות מפנה את מקומה לזכרון ולקבלת החלטות. הסיבה העיקרית לשינוי הזה היא הדרך שבה אנחנו צורכים את המידע: ההבדל בין לקרוא 20 פסקאות קצרות באינטרנט שעוסקות בנושאים שונים לבין לקרוא ספר המרחיב בנושא אחד הוא הסיבה לשינוי הדרסטי. כלומר, האינטרנט לא רק שינה את הדרך שבה אנו מעבירים את חיי היום יום – הוא שינה את דרך המחשבה שלנו. החיפוש שלי עוסק ברובו בהפסדים והרווחים מהשינוי הזה – כיצב אפשר לייצר אובייקט חדש שמחזיר לנו חלק מאותם דברים והאם אנחנו בכלל צריכים את אותה יצירתיות שהולכת ונעלמת?

Yuval Saar: וזו הצעה שבסופה אמור להיות משהו פיזי? אפליקציה או איפאד או משהו שיהיה אפשר ליישם איתו את התובנות שלך?

koby.noa: הכל תלוי בזמן. עד סוף השנה הזאת אצליח לסיים את חלקו העיוני של המחקר, אבל אני לא יודע אם אספיק להגיע לחלק הפיזי. כרגע ישנו רק דבר אחד שעומד ביני לבין סיום המחקר הסופי – שכר הלימוד. קבלתי מהמדינה מסמך רשמי שהיא לא תומכת באף ישראלי שיוצא ללימודים בחו”ל. זה מרגיש די משפיל שאתה מתקבל לאחד המוסדות החשובים בעולם העיצוב ואין אף אחד שיתמוך, בפרט שישראל היא אחת מיצואניות הטכנולוגיה הגדולות בעולם.

Yuval Saar: באמת מעצבן. יש לי שאלה בקשר להצעה: אתה באמת חושב שמשהו מהיצירתיות הולך ונעלם? כי אתה בעצמך מדבר על רווח והפסד. הגישה הרומנטית תגיד שזה הפסד אבל אולי אנחנו יותר מרוויחים מהשינוי הזה?

koby.noa: אם חוזרים להיסטוריה יש עדויות מהפחד שאותו גילו אנשי רוח מאותו אובייקט “מאיים” – הספר. הפחד היה לאבד את יכולת הזכרון והחוויה שלנו. אם אנחנו מתעדים אירועים בספרים וחוזרים אליהם איננו יכולים לחוות אותם באותה צורה. כעת אנחנו נמצאים בפני בעייה דומה אך הפעם מה שעומד על הפרק היא אותה תכונה שאחראית על עיבוד המידע. הדרך הפשוטה להסתכל על זה היא אם נשווה את המידע והתרבות בעולם לסליל די אן אי אחד ארוך. מה קורה כשאין לך שום דרך לשנות אותו – אין לך היכולת לייצר יותר מוטציות? אתה לא יכול להתפתח. וזה בדיוק הפחד – הדורות הבאים יאכסנו במוחם פי 100 יותר מידע ממה שאי פעם אני  אחלום לדעת – אך הם לא ידעו לחבר בין חלקי המידע הללו. בנקודת הזמן שבה אני נמצא אני חושב שההפסד לא רק שעולה על הרווח אלא מסכן את האפשרות שלנו להתקדם כחברה.

Yuval Saar: אתה לא פוחד להישמע שמרני? או שאתה לא חושב שמדובר בכלל בשמרנות?

koby.noa: אני לא חושב שזו שמרנות. כמעצבים אנחנו צריכים להיות מודעים למצב הזה ולחשוב על פתרונות שיעודדו שימוש באיזורים שאנחנו עומדים לאבד. אין פה מלחמה כנגד מצב חדש אלא נסיון להסתגל למצב החדש בצורה טובה ויעילה יותר.

חשוב לי גם לציין שאמנם אני נגשתי לפרס אך המחשבה והמחקר הוא חלק מדרך משותפת שלי ושל נועה שורץ במשך 6 השנים האחרונות.

Yuval Saar: לי זה היה ברור אבל מן הסתם צריך להגיד את זה… שאלה לסיום: מה אנחנו רואים בתמונה?

koby.noa: זו אחת התמונות שבהן השתמשתי למצגת של הפרס, משהו שמאייר בצורה העצובה ביותר איך אנחנו מנותקים מהעולם הפיזי מסביבנו – לא רק שאנחנו מתקשרים דרך מכשירים עם אזניות מבודדות – אנחנו הופכים לדבר עצמו…

Yuval Saar: אוקי. וכפי שאמרתי – אני מאד סקרן לראות איך זה ימשיך, ואני בטוח שאני לא לבד.