כל מה שחשוב ויפה

עיצוב ללא מחשב

עיצב הכרזה: ניר ביטון, מרוה מור, טניה דורפמן

– – –

המשתתפת השביעית והאחרונה באקורד הפתיחה של פורטפוליו CHAT היא מיכל צדרבאום, שהעבירה במחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה סדנה שעסקה בעיצוב ללא מחשב. האתגר המרכזי בסדנה היה להציע שיטות עבודה אלטרנטיביות לעיצוב מבוסס מחשב. הפרוייקטים בסדנה החלו כולם מטקסטים קיימים, שאליהם התבקשו הסטודנטים להגיב בתהליך שכלל מחקר, ניסוח אמירה והבעה אישית. במקביל, התבצע חיפוש אחר טכניקות מעורבות ושכלול האפשרויות הידניות תוך דגש טיפוגרפי.

כשהתחלתי לשוחח עם מיכל ביקשתי ממה כהרגלי להגיד כמה מילים על עצמה, ובמקום 2-3 משפטים קיבלתי תיאור מפורט הרבה יותר, שמספק הצצה למוטיבציה שלה בהעברת הסדנה, מספק תשובה לשאלה איך קרה שדווקא היא העבירה אותה, ומספק תובנות שכל מעצב יכול ללמוד מהן משהו על תהליך העבודה שלו. מי שקצת עוקב אחרי בבלוג כבר יודע שבעיני מדובר בתחום מרתק, המעבר מהאונליין לאופליין ובחזרה, ואני שמח שהצ'אט השביעי במספר עוסק דווקא בתחום זה.

– – –

Yuval Saar: הי מיכל. בואי תספרי כמה מילים על עצמך.

Michal Cederbaum: למדתי בבצלאל במחלקה לתקשורת חזותית בימים שבהם היתה התלהבות גדולה מהמחשב, הוא היה קדוש (2000-2004). ומאז, כמו מעצבים רבים, התגלגלתי לעשות כל מיני פרוייקטים. עיצוב גרפי כפרקטיקה של מעצב-לקוח היה תמיד מסובך בשבילי – הדיאלוג עם לקוחות היה לרוב מתסכל והרגשתי שאני עושה עבודה טכנית. זה כנראה היה קשור לחוסר הנסיון שלי. עם הזמן יצא שעשיתי פרוייקטים מתחומים שונים – עבדתי תקופה עם חברים ארכיטקטים ועשינו כמה תחרויות, ומשיתוף הפעולה הזה יצא שאצרנו יחד את הביתן הישראלי בביאנלה לארכיטקטורה בוונציה ב-2008. עבורי זאת היתה כניסה מאד משמעותית לתחום התיאורטי, זו הייתה הפעם הראשונה שהתנסתי בכתיבה ומצאתי את עצמי בבית. לתערוכה שאצרנו היו המון בעיות, כמובן שבדיעבד הייתי עושה הכל אחרת אבל ההתעסקות עם תמה והחקירה שלה נתנו לי המון.

אח"כ הוזמנתי להשתתף בהפקה ישראלית-שוויצרית של "אורלנדו", עבודת תיאטרון עפ"י הרומן של וירג'יניה וולף. גם זה פתח עולם חדש (אולי נכון יותר לומר – כמה עולמות חדשים). פה אני רוצה לספר שזה תיאטרון מאד ויזואלי, ההתייחסות לתפאורה ולכל האובייקטים שנמצאים על הבמה היא כמו אל שחקנים (צריך לתת קרדיטים – הבמאי, עמית דרורי. שחקנית (זאת היתה הצגת יחיד) – סילביה דרורי. מעצב – נועם דובר, שהוא בן הזוג שלי. מוסיקה – יאיה מהרי).

הבמה היתה מעוצבת כסוג של חדר לבן (רצפה וקיר אחורי) בתוך חלל שחור והקירות הלבנים היו מסכים. העבודה שלי היתה לייצר את הדימויים שיוקרנו על המסכים האלה, חלק אנימציה וחלק סטילס. בתהליך של פיתוח השפה הוויזואלית הגענו למסקנה שהסגנון צריך להיות כזה שהמחשב לא ניכר בו, זאת אומרת – חיפשנו לוק לא טכנולוגי בעליל. בגלל שאורלנדו הוא מן טיפוס שחי 400 שנה ובזמן הזה הוא מתבגר רק ב-17 שנה, המעבר בין תקופות והזמן שחולף הוא עניין משמעותי מאד בעבודה. ההקרנות היו צריכות להראות כאילו הן לא שייכות לתקופה אחת או אחרת. בסופו של דבר, העבודה כולה נעשתה בטכניקה של cutout וצילום על שולחן אנימציה – כזה עם מגשי זכוכית בשכבות. מסביב הצבנו סט של תאורה כך שהתאפשרו מלא משחקי תאורה בכל סצינה.

לדוגמה, היתה סצינה (הכי יפה בעיני) של שלכת: אורלנדו יושב מתחת לעץ האלון וחושב על אהבה בזמן שהעץ משיל את העלים שלו ומצמיח אותם 12 פעם. האינטרפטציה היתה כזאת – ציירתי עלים, לאחר מכן סרקתי עלים והדפסתי, כדי לקבל את הטקסטורות והצבעוניות. מהניירות המודפסים גזרתי את הקונטור של העלים המצויירים ואז את העלים האלה צילמנו בתוך השולחן אנימציה. אני חושבת שיש בשלכת הזאת איכות שהיה מאד קשה להגיע אליה בעבודה במחשב –  עומק של צבעים ומשהו מאד חי. מבחינתי קרו כאן שני דברים: ההשתחררות מהמחשב, גם ברמת חווית העבודה – היה הרבה יותר כיף מלהתקע שעות מול הקופסה הזאת. והדבר השני, החופש לשלב בין טכניקות, המעברים בין טכניקות ליצירת שפה מאד אישית – זה היה גילוי.

Yuval Saar: יש לי רק שאלה קטנה לפני שאנחנו עוברים לקורס ולסטודנטים: מה סוג הפרויקטים שאת עושה היום ומילה גם על העבודה המשותפת עם בן הזוג.

Michal Cederbaum: עכשיו אני נזכרת שגם בלימודים היו לי כל מיני נסיונות כאלה: נגיד, צילמתי משהו בוידאו, הקרנתי אותו בטלויזיה, צילמתי את ההקרנה בפילם שקופיות ואת השקופיות הקרנתי בכיתה. אחרי אורלנדו החלטנו שנינו שאנחנו מפסיקים לעשות פרוייקטים בשביל לקוחות ומתמקדים בעשייה האישית, מתוך מטרה לנסות למכור את המוצרים שנעצב. התחלנו בתהליך של לימוד עולם העיצוב והגדרה של איך אנחנו מתמקמים בתוכו, איזו נישה ומה אנחנו רוצים להביא לעולם. היו כמה נסיונות לא מוצלחים, אני חושבת שהבעיה היתה שניסינו להבין מה השוק רוצה ואז להתאים לזה את העשייה וזה פשוט לא עבד. עד היום אנחנו תקועים אם מלאי של איזה 20 מנורות שמעלות אבק.

עם הזמן ועם כמה עצות טובות הבנו שהשאלות צריכות להתכוון לכיוון פנימה – מה מביא לנו את המוזה, מה מרתק אותנו, איך אנחנו מבטאים באמת את מה שמרגישים צורך לבטא. אז ככה אנחנו עובדים, מתוך דיאלוג לא פוסק, הרבה שעות של התבשלות בסטודיו. אנחנו מאד נהנים מהביחד, יש לזה יתרון אדיר כי ביחד אנחנו שולטים במגוון די רחב של טכניקות וחומרים, ואנחנו מתמקדים בריהוט וכלי בית, לפעמים עושים גם תחרויות ועכשיו חוזרים לפרוייקט עם עמית דרורי, שיעלה גם הוא בשוויץ. מעבר לזה, שנינו מלמדים ומוצאים שהדיאלוג עם סטודנטים משאיר אותך חד ועירני: נועם חבר בקבוצת זיק, ואני עושה מידי פעם אמנות רחוב עם יוחאי מטוס, שהוא חבר ותיק. וגם, יש לנו ילדה קטנה, שהיא הפרויקט הכי מוצלח שלנו

Yuval Saar: יפה. עכשיו בואי תספרי קצת על הקורס.

Michal Cederbaum: הקורס, מבחינתי, התחיל בדיוק מהמחשבות האלה: להשתחרר מהתלות במחשב, לפתח טכניקות ולערבב בין טכניקות, לדבר על זה שגם לטכניקה שבה אתה עובד יש תוכן, ולנסח את מה שמעניין אותך. בהקשר הזה, אני חושבת שאפשר לראות היום שמעצבים נדרשים לא רק לתת שירותי עיצוב, אלא להביא את תפיסת עולמם. בוויצו הקורס הזה המתקם כחלק מתפיסת עולם שמקדמת ערכים של חיפוש ותהליך לעומת מוצר מוגמר. המחלקה מעודדת את הסטודנטים למתוח את הגבולות של מה שהם רגילים לעשות ושל הפרקטיקה בכלל, כך שהקורס השתלב בנסיון הזה. הסטודנטים שלומדים היום, זהו דור שנולד לעולם עם מחשב ומסתבר שהם היו ממש צמאים לסוג כזה של התנסות. פגשתי אותם מאד פתוחים ועם הרבה רעב לדבר הזה.

Yuval Saar: אז מה, פשוט צריך להכריח אותם?

Michal Cederbaum: את חלקם כן – היה להם מאד קשה להשתחרר מהתלות וזה לקח זמן, בעוד שחלקם התמסרו לזה מאד מהר. אבל ההנחייה לא היתה נוקשה – היה אפשר להשתמש במחשב ככלי טכני (נגיד – להוריד צילומים מהמצלמה ולהדפיס), ובמקרים ספציפיים שבהם התקיים דיון בכיתה ואישרנו להשתמש במחשב. נגיד, היה מישהו שהצהיר שהוא רוצה לעשות קולאז'ים, והוא בא ואמר שאין לו מושג איך עושים את זה בלי פוטושופ. אחרי  הרבה זמן הוא הסכים לתפוס מספריים ולראות מה יצא. לעומת זה, היה סטודנט שהיציאה מהמחשב גירתה אצלו את הצורך לעבוד בפורמטים גדולים והוא מצא את עצמו מר מרצף קירות בבית בגליונות נייר ועובד עליהם.

Yuval Saar: השאלה עד כמה זה באמת ישפיע עליהם ואם שנייה לאחר שיגמר הקורס הם לא יחזרו מיד למחשב. שאלה אחרת היא למה זה בעצם חשוב שייצאו מהמחשב?

Michal Cederbaum: אני חושבת שההתנסות היא חשובה – המחשב הוא כלי חשוב אבל במידה מסויימת מסרס. כשאתה ניגש לעבוד על המחשב, בלי שום סקיצה שקישקשת רגע ביד, הרבה פעמים אתה מפספס משהו. אני חושבת שאין תחליף לספר סקיצות, המוח עובד אחרת עם עפרון ביד ויש איזו חדוות יצירה שלא אחת הולכת לאיבוד בשעות הארוכות מול המסך. מעבר לזה – לתהליך נהיה ערך משלו. ראינו בקורס, שכשהתהליך הוא בחומר ובידיים, פתאום יש מה לתעד – והתיעוד הזה תמיד מעניין. מה גם, שבתהליך מסוג כזה אתה פותח פתח לגילויים ולהפתעות וזה תמיד מעניין.

סביר להניח שהם יחזרו לעבוד על מחשב, ברור לי שזה הכלי המרכזי. בסך הכל נעשו שם דברים די אקספרימנטלים וסיזיפיים שיש להם מעט מקום בפרקטיקה המקצועית. אני מקווה אבל שהגישה למחשב משתנה קצת כשאתה מכיר בזה שיש אופציות אחרות.

Yuval Saar: ראיתי את התוצאות ממה ששלחת לי ואני תוהה מה מבדיל בין תוצאה טובה, מעניינת, מקורית, יוצא דופן וכן הלאה לבין נסיון סטודנטיאלי ותוצאה מקרית. ואם אני אחדד את השאלה אולי, איך נקבע ציון בכזה קורס. לא שאני חושב שציון הוא הדבר הכי חשוב, ובכל זאת.

Michal Cederbaum: אני חושבת שהמפתח לשאלה הזאת נמצא בתחושת האותנטיות של התהליך שעולה מן התוצאה הסופית. זה קשה להגדיר במילים, אבל אתה רואה את זה. כשיוצר מרשה לעצמו להיות כנה בתוך היצירה – הכנות הזאת מקרינה החוצה ויש לזה ערך. בשבילי למשל, זה מה שמגדיר אמנות טובה. זה מדבר אליך? וכן, שברתי את הראש על הציונים. זה קשה לתת ציון אחרי שכל הסמסטר מדברים על תהליך, וכנות, והבעה אישית. אבל אין ברירה. אז ניסיתי לשכלל לתוך הציון את ההתרשמות שלי מהמחויבות לתהליך, וגם הרשיתי לעצמי להיות לארג'ית עם הציונים, כי כולם באמת נכנסו לזה עם המון פתיחות, ממש נתנו מעצמם והשקיעו המון שעות. לוקח המון זמן לרקום גובלן…

Yuval Saar: ללא ספק… מילות סיכום?

Michal Cederbaum: אולי רק שהיה מאד כיף, גם לי וגם לסטודנטים.

Yuval Saar: לגמרי. אני יודע שזו קלישאה אבל זה נראה מסוג הקורסים שמאד כיף לקחת בהם חלק.

Michal Cederbaum: כן, היתה אווירה מעולה וזה באמת צריך לזקוף לזכותם – הם לגמרי זרמו איתי.

Yuval Saar: אחלה. אז בואי נסיים עם כמה דוגמאות:

ניר ביטון, טיפוגרפיה מתוך מקום של איבוד שליטה

יאסנה גולדשמיט, מיפוי של המפגשים שלה עם אנשים ותרגום לגרפים ודיאגרמות

מרוה מור, טיפוגרפיה מחומרים אורגניים

מלכי ויגנר, עמלנות מסורתית תוך דיבור על עיצוב ועל מחשב

הדר אורקין, מחשבה על תחפושת: אות שמתחפשת לאות אחרת

*כוכבית מייצגת שדות חובה

14 תגובות על הכתבה

  1. אורית עריף

    מיכל, התהליכים שאת מתארת שעברת והפרוייקט שהנחת בויצו מרתקים.
    אני כלכך הרבה פעמים מרגישה שהמחשב משפיט את הסטודנטים שלי (אני מלמדת איור, שנה ג ב"גורן"), שהם חושבים שהפילטרים בפוטושופ מסמנים את גבולות היצירתיות שלהם ובכלל… הכל נראה אותו הדבר.
    כל שנה, כשאני בונה את הסיליבוס, אני מתלבטת אם לאסור עליהם את השימוש במחשב בקורס שלי ומוותרת על הרעיון כי מה, הם כבר שנה שלישית והחיים המקצועיים וככה.
    נתת לי עכשיו חומר למחשבה ורוח גבית לטובת הרעיון הזה.
    ובהקשר הספציפי הזה רציתי לשאול – באיזה שנה העברת את הקורס הזה? האם ויצו אפשרו לך להשתעשע ב"עבודת יד" עם סטודנטים על סף סיום האקדמיה או שאלו היו אנשים משנה א-ב ?
    תודה לך על הראיון הזה וכמובן גם ליובל.

    1. noa

      הפרויקט של שנה ד

    2. מיכל

      שלום אורית,
      תודה על התגובה –
      הקורס הוא קורס בחירה לשנה ד', ואני מרגישה שהוא ממוקם באופן מדוייק בתכנית הלימודים – לא היה כאן נסיון להשתעשע בעבודת יד אלא לבחון אלטרנטיבות לשיטות העבודה הרגילות, מתוך התייחסות לתכנים הרעיוניים והטקסטואלים. היו לי לא מעט חששות לפני תחילת הקורס – חלקם דומים למה שאת מתארת – והיום אני חושבת שזה תרגיל מצויין לכל מעצב. אולי יש טעם בקורס דומה גם בשנות הלימוד הראשונות, אבל זה יהיה קורס אחר לגמרי.

  2. לי

    היי יובל,

    אודה לך מאוד אם תוכל בבקשה לציין בפוסט את שמות הסטודנטים שעיצבו את הפוסטר, זה חשוב, ומגיע להם, תודה 🙂

    ניר ביטון, מרוה מור, טניה דורפמן

    1. יובל

      הוספתי בשמחה

  3. יואב

    מעניין מאד, חבל רק שצריך להכריח את הסטודנטים לעבוד ביד. הם לא מבינים מה הם מפסידים כשהם רצים ישר למחשב

    1. סטודנטית

      בתור סטודנטית שהייתה בקורס – אף אחד לא הכריח אותנו.
      אם אתה מכריח משהו בתהליך לימודי – זה לא ילך, וסתם ייצור אנטי. מיכל הביאה איתה גישה רעננה, פתוחה מאוד,
      וזה לדעתי גם מה שייחד את הקורס הזה מקורסים אחרים.
      האווירה בו הייתה כ"כ חיובית, שהוא זלג והפרה גם מקצועות שלא היו קשורים אליו.
      סטודנטים הרגישו בו בנוח – וזה בפירוש קשור לאופי מרצה. וכשסטודנטים מרגישים בנוח, זה מתבטא בעבודות מעולות ואווירת עשייה חיובית.

      בהחלט "גשר" טוב ובריא לפרוייקט גמר.

      1. יובל

        אם יורשה לי ככה בקטנה – ודאי שהכריחו אתכם, זה כל הרעיון שבקורס. זה שמיכל הביאה גישה רעננה ופתוחה זה יפה מאד ועדין – כל הרעיון של הקורס הוא לגרום לכם לעבוד בצורה אחרת ממה שאתם רגילים, אחרת לא היה בקורס הזה שום צורך.

        ואני כמובן מאחל לכם שזה יהיה, כמו שאת כותבת, גשר טוב ובריא לפרויקט הגמר.

  4. noa

    קורס של שנה ד

  5. וויצו

    היה קורס מעולה. מרצה מעולה !
    מסכימה עם השאלה שיובל שאל מה הופך עבודה מקרית לעבודה טובה.

  6. טרי שרויאר

    תקשורת חזותית נוכחת ומתנהלת במספר רבדים. ישנו הרובד המיידי של שאלה תשובה ובו התהליך, באם בכלל קיים, נוטה להסתתר ולהעלם. הדיסציפלינה הצעירה ותובענית בתוכה פעלנו חייבה אותנו לספק מענה זריז, שנון חד ומיידי. הזמן שעבר ואיתו הבגרות מייצרים אצלנו את הצורך לעומק. אותו עומק דורש חיפוש אשר הופך בעצמו לאמירה. לא עוד תהליכים ניסתרים, מתנצלים, נעלמים. התהליכים עוברים לקידמת הבמה ובתוך כך הופכים להיות העיקר. ולבסוף, מה שהופך עבודה מקרית לעבודה טובה הוא החיפוש וההתכוונות. אם יש אמת בשני אלה התוצאה לא באמת מקרית אפילו אם מי שיצר אותה, לא התכוון דווקא אליה.

    1. שרון מס

      אני ממש מזדהה עם מה שאת כותבת.
      זמן ועומק מייצר חיפוש אחר.

  7. איילת גוטמן רוזן

    קורס מעורר השראה!
    כמעצבת ומאיירת אני מוצאת שהעבודה מול לקוחות, במסגרת של תקציב וזמן מוגבל, פעמים רבות גורמת לי לשכוח את חשיבות החומר, הבסיס, התהליך…

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden