מיהו ישראלי? פורטפוליו לייב, מפגש 4

מבין כל התגובות שקיבלתי בעקבות המפגש האחרון של פורטפוליו לייב בנושא אופנה והשפעת הזמן על הטעם והסגנון, התגובה שהכי חזרה על עצמה והכי שימחה אותי הייתה “גרמת לי לחשוב”. בכל פעם שאני  מקבל כזו תגובה אני מאד מרוצה, כי לא רק שהיה מעניין והיה נחמד אלא כנראה שהצלחתי לעלות על משהו שמעסיק אנשים, שמטריד אותם, שהוא לא ברור מאליו. זה גם נחמד כי זה גורם לי להבין שזה לא מעסיק רק אותי, ומי שלא היה במפגש ושמע את דורין פרנקפורט, אריק בן שמחון ועמית (“תוגת הגוף”) שהם, פשוט הפסיד.

והנה מגיע מפגש נוסף, רביעי במספר: יום שלישי, 6/3 בשעה 20:30. ומה הפעם? בקצרה – אילה צרפתי, גלית גאון וירון טן ברינק.

ובכל זאת קצת יותר:

המעצבת אילה צרפתי, שהחלה את דרכה כאמנית פלסטית, הקימה לפני 20 שנה ביחד עם בן זוגה, אלבי, את הסטודיו והמותג Aqua Creations. כיום היא נחשבת לאחת המעצבות (והמעצבים) הישראליות המצליחות ביותר בעולם: גופי התאורה היחודיים בעלי המימד התיאטרלי שיצרה מבדים קטיפתיים, מזכירים בצורתם יצורים ימיים, ואפשר למצוא אותם באולמות לובי וכנסים של בתי מלון, אולמות קזינו, בתים פרטיים, מסעדות ומשרדים ברחבי כל העולם. לא רבים יודעים אבל המפעל של אקווה קריאיישנס, ששטחו 4,500 מ”ר, נמצא על מה שהיה פעם מאפייה גדולה בדרך קיבוץ גלויות על גבול יפו ותל אביב.

אפשר לנסות ולהסביר את ההצלחה חובקת העולם של אקווה בכמה דרכים, אולם סביר להניח שהעובדה שמדובר ביוצרת שממוקמת דווקא בישראל לא תהיה אחת מהן. בניגוד לתו האיכות של העיצוב האיטלקי או לקווים המזוהים של הסגנון הסקנדינבי, קשה לקבוע מה הופך עיצוב לישראלי, והאם בכלל יש דבר כזה. בנוסף, למרות שיוצרים מתחומים רבים שואפים להצליח מעבר לים, סיפורי ההצלחה של יוצרים ש”עשו” את זה הם מועטים, במיוחד סיפורים של יוצרים שממשיכים לראות בישראל את מקום מגוריהם.

בעוד שהרצון להצליח בחו”ל הוא מובן, הדרך לעשות את זה היא עדין בגדר תעלומה: האם כדאי להבליט את היסוד המקומי או שצריך לנסות ולפעול בשפה ובכלים בינלאומיים? בראיון שהתפרסם ב”גלריה” לפני שנתיים, כמה ימים לפני פתיחת מוזיאון העיצוב בחולון, אמרה האוצרת הראשית של המוזיאון, גלית גאון, ש”עיצוב ישראלי חי היום בחוץ, הוא חי בעולם. התפקיד שלנו הוא ליצור קשר בין האוצרים האורחים למעצבים בארץ”. שמונה חודשים לאחר מכן, אמרה גאון בראיון אחר ש”צריך להבין שהמרחב הוא מרחב בינלאומי. המעצבים הישראלים שחיים בארץ – ואולי צריך להפסיק להגיד עיצוב ישראלי אלא מעצבים ישראלים – עובדים בקונטקסט בינלאומי ומוצגים בתערוכות בינלאומיות. מרחב הפעולה שלהם הוא לא רק בארץ ואנחנו מנסים להציג אותם בתוך ההקשר הזה. אני לא בטוחה שלתערוכה שמבוססת רק על איפה אנשים גרים יש זכות קיום רק בגלל הסיבה הזאת. צריכה להיות לה סיבה הרבה יותר טובה מזה; זה לא מוזיאון לגיאוגרפיה“.

דברים אלו של גאון נאמרו בין השאר לאור הביקורת שהופנתה כלפי המוזיאון, שמאז שחל לפעוך המוזיאון שם דגש על יוצרים ותערוכות מחו”ל. חיים פרנס, ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, שאל באותו הקשר “האם תפקיד המוזיאונים בארץ להיות כמו עוד סניף ברשת מקדונלדס העולמית של המוזיאונים? מה קורה עם המעצבים המקומיים? יש פה ציבור שזוכה להצלחה בחו”ל, יש לנו סצינה שההשפעה שלה גדולה יותר מהאחוז שלה באוכלוסיית העיצוב העולמית. יש תחושה שהמוזיאונים הגדולים לא ממש אוהדים את הנבחרת המקומית. עדין לא החלמנו מתרבות היבוא שמקרר תוצרת חוץ הוא מקרר טוב יותר ממקרר מקומי“.

שאלת אלו יעמדו במרכז הערב הרביעי בסדרת המפגשים “פורטפוליו בבית העיר”, כמו גם בשאלות האם בעידן הגלובלי יש כזה דבר שפה מקומית? חומר מקומי? צבע? צורה? והאם זה בכלל משנה? מה קורה כשכמה יוצרים שנולדו במקומות שונים פועלים ביחד? מה אפשר ללמוד מיוצרים ישראלים שמצליחים בעולם ואיך הם מתקבלים בחו”ל? למה תמיד מה שעושים בחו”ל נראה שווה יותר? נוצץ יותר? האם באמת חו״ל שווה יותר, ואולי הגיע הזמן להתנער מרגשי הנחיתות הפרובציונאליים? ולבסוף, מדוע אנו מתעקשים עד היום להגדיר יוצרים ואמנים כמו רון ארד, אריק לוי, ניר הוד (או נטלי פורטמן) כישראלים?

וכאמור, במפגש הרביעי בסדרה ישתתפו המעצבת אילה צרפתי; האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב חולון, גלית גאון; והעיתונאי ירון טן ברינק, שיתן את נקודת המבט שלו על שאלות אלו מתחומי יצירה אחרים.

לא יודע מה אתכם אבל אני כבר מתרגש!