כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

כל הארץ חזית, כל העם צבא

מה הרלבנטיות של תערוכה שמציגה כרזות שנוצרו בישראל בין השנים 1920-1960 לעידן הדיגיטלי? מה אפשר ללמוד דווקא מפורמט הכרזה בזמן שעולם הדפוס נאבק על חייו? ומה לאקלים החברתי, הכלכלי והפוליטי הנוכחי ולכרזות שקוראות לפועלי כל העולם להתאחד, שמכריזות ״נדבת העם למתנדבים בעם", "אין גאולת העולם בלי גאולת ישראל", "מקומך כאן. התגייס" וגם "שתה מיץ פרי הדר", "קנו ביצה ממשק עברי!״

לפי איש העסקים רוני דואק, שגם אימץ את הסיסמה של אחת הכרזות – "כל הארץ חזית, כל העם צבא" כשם לתערוכת הכרזות שתפתח ביום שלישי הבא בבניין עלית ההיסטורי שמשמש כיום את מכללת שנקר – את התשובה לכל השאלות אפשר למצוא בגל המחאה האזרחית ששטף את הארץ בקיץ של השנה שעברה.

"קרה משהו בישראל בשנה שעברה", הוא אומר. "חצי מיליון איש יצאו לרחוב בקריאה לצדק חברתי כדי ליצור שינוי. הייתה פה התגייסות של הרבה אנשים: אולי יש להם דירה, אולי אין להם בעיה בחינוך, אבל הסיפור של התגייסות הפרט למען הכלל הוא הסיפור של המדינה הזו. ודווקא בזמן המחאה הכרזות חזרו לתפוס מקום מרכזי בשיח הציבורי, גם אם הן הופצו בעיקר באינטרנט, והמעניין הוא שהשפה החזותית שאפיינה אותן הייתה דומה לכרזות של פעם. זה נתן לי פרספקטיבה אחרת על האוסף שבניתי לאורך השנים, ויצר אצלי מוטיבציה לנסות ולפענח את השפה של הכרזה המודרנית.

"יש בכרזות האלו לא פעם נאיביות שגובלת בטיפשות, אבל יש משהו בנאיביות הזו שעושה מהפכות. אפשר לשנות פה דברים: הנאיביות הזו גרמה לאנשים לבנות את המדינה הזו ולהאמין שגם כשאנחנו מתי מעט מול רבים הכל אפשרי. זו אותה הנאיביות שגרמה לאנשים כמו דפני ליף וסתיו שפיר לצאת לרחובות ולהאמין שאפשר לשנות, ואני מאמין שכמו שזה קרה בעבר זה יקרה גם בעתיד. הוקמה פה מדינה מסיסמאות ובתערוכה אנחנו מציגים את האידיאולוגיה הציונית מימין לשמאל, מבן גוריון לז'בוטינסקי. יש פה כלי שיווקי מרכזי שגייס את הפרט למען הכלל לבוא ולהירתם למען מדינת ישראל. גם את ציונות 2000 הקמנו יום אחרי רצח רבין מתוך אמונה שרק לקיחת אחריות של הפרט תביא לשינוי, זה חלק מהחוויה האישית שלי שמתחברת למסרים ולכרזות.

אז זו לא רק נוסטלגיה?

"אני נולדתי ב-1958, אין לי באמת זכרונות מהכרזות האלו, אבל סבתא שלי סיפרה לי תמיד איך היא הייתה תולה בלילה כרזות של האצ"ל עם מנחם בגין, וכשהייתי במחנות העולים דיברנו במושגים של סוציאליזם בשפה דומה לזו שמופיעה בכרזות של שנות ה-30 וה-40, אפילו שגרנו ברמת השרון. אלו כרזות שמספרות את הסיפור ששמענו מההורים והסבים שלנו, זה כאילו להיכנס למנהרת זמן. הכרזות מזכירות לכל אחד משהו אחר ואני בטוח שהן ידברן להרבה אנשים, גם לצעירים.

"הכרזות יוצרות משמעות ומעבירות מסר. זה הכוח שלהן ובגלל זה השתמשו בה גם בעבר וגם בתקופת המחאה החברתית. גם המחאה עסקה בהתגייסות למען החברה, זו השפה שדיברו כאן עם קום המדינה. עם מבטא אידיש אולי, אבל אני חושב שכל מי שלקח חלק במחאה ימצא עניין גם בתערוכה הזו".

בבירה זו חשקה נפשי! ראשוניה, פרנץ קראוס, 1936

 

מעברה או מחנה השמדה

כ-200 הכרזות שמוצגות בתערוכה נוצרו בין השאר על ידי פרנץ קראוס, אוטה וליש, האחים שמיר, יוחנן סימון, זאב רבן, רודי דויטש דיין ועוד. הן מלוות את הדרך אל הקמת המדינה דרך השואה וההעפלה, ומציגות את הקונפליקטים בהתמודדות עם העליות והמעברות, את נופי הארץ והנוף האורבני החדש, ומאירות את חיי היום יום באותן השנים. הן מציגות את התהוות ה"עברי החדש" ומעלות על הנס את ההתגייסות אל הדגל וההיענות לחלום הציוני.

אוצרת התערוכה, ד"ר בת שבע אידה גולדמן, שעובדת ב-15 שנה האחרונות במוזיאון תל אביב לאמנות כאוצרת לפרויקטים מיוחדים, חילקה את הכרזות שנבחרו לתערוכה לא לפי סדר כרונולוגי-היסטורי אלא לפי מוטיבים ונושאים שחוזרים על עצמם בכרזות כמו: התגייסות, אל הדגל, מגן דוד, הקסדה, זרוע מונפת, העברי החדש, הבית הלאומי, שדות הארץ, האות העברית ועוד. "ניסינו לשבור את ההקשר ההיסטורי של הכרזות כדי שמי שמבקר בתערוכה יוכל לחוות את הכרזה מבלי לקבל את המידע מי עיצב אותה ומתי", היא מספרת. "כמובן שאנחנו מספקים את המידע הזה אבל היה לנו חשוב האימפקט הראשוני, איך תגיב כשאתה רואה את הכרזה בפעם הראשונה, מה זה עושה לך".

דואק: "יש לדוגמה כרזה שאתה לא יודע אם הילדה שמוצגת שם היא ילדה במעברה או במחנה השמדה. רק כשאתה מתעמק בכרזה אתה מגלה שזו הייתה מחאה על התנאים במעברות בשנות ה-50. בכרזה אחרת מופיע טקסט שמדבר על שוויון בנטל בכל הקשור לגיוס חרדים לצבא. אנחנו מדברים על שנות ה-40. עצם העובדה שאנחנו מתעסקים באותם דברים זה אומר משהו", הוא מוסיף בחיוך.

בכניסה לתערוכה נמצא חדר שמציג את תהליך עיצוב הכרזות, מהמתווה הראשוני והשימוש בסקיצות ועד לתוצאה הסופית. כך לדוגמה אפשר לראות כיצד פיתח פרנץ קראוס את הסגנון האישי שלו שהתבסס על התצלומים של אשתו, אנני קראוס. אלבומי הסקיצות שלו, כפי שמספרת גולדמן, מלמדים על התרומה הרבה של התצלומים לעבודתו, בין השאר בזכות הניגודיות העזה בין אור וצל. במקרה שלו הסגנון האישי הוא גם תולדה של השכלה וניסיון, מאחר והז'אנר שבו הוא התמחה היה כרזות קולנוע, תחום שעסק בו בברצלונה כשעבד שם בין השאר בעבור אולפני אם-ג'י-אם.

חדר אחר בתערוכה מוקדש למכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל. המכון הוקם כדי לשמר את ההיסטוריה של העיצוב ואת תרבות העיצוב בישראל, מראשית ההתיישבות בארץ ישראל ועד היום. המכון מתעד, חוקר וממיין, חזותית ואינפורמטיבית, את עבודותיהם של מעצבים מדור המייסדים, מעצבים מדור הביניים ומעצבים מהדור הצעיר. מאגר המכון כולל, נוסף על עבודות העיצוב, גם קורות חיים, מאמרים, תהליכי עבודה, ראיונות עם מעצבים (חלקם בווידיאו), צילומים אישיים, סרטים ועוד, ויהיה אפשר לראות בו סרטים של כמה מאמני הכרזות שעבודותיהם מוצגות בתערוכה.

את התערוכה מלוות גם עבודות מולטימדיה של רן סלווין בחלל הכניסה, בחדר המדרגות ובחדר מיוחד שבו מוצגת בו עבודת וידאו על כל קירות החלל, שפירקה את הכרזות והפכה אותן לדינמיות. "רציתי להציג מצד אחד את הצד הסטטי והנוקשה של הכרזה, שהוא כל כך קיצוני לעומת המדיה החדשה, ובאותו הזמן לפרק את הכרזה ולהציג מוטיבים ממנה בטכנולוגיה החדשה, גם בוויזואל וגם בסאונד. בכל זאת גם העין שלנו וגם האוזן רגילה לקצב אחר של מסרים", מודה דואק.

YouTube Preview Image

בנוסף, לתערוכה נלווה גם קטלוג עב כרס מרשים בפורמט גדול במיוחד, שעיצב יורם רובינגר. "בספר רציתי להראות גם שהאמנים שיצרו את הכרזות בישראל דומים ליוצרי כרזות שפעלו באותה תקופה בכל העולם", מספרת גולדמן. "זה מדהים לראות את זה, איך טכניקות העיצוב והציור משותפות למטרות שונות בכל העולם. מה שמייחד את הכרזה הישראלית בכל זאת הוא השימוש באות העברית והקשר לעבר הרחוק יותר.

"אם נצליח לעניין אנשים בתחום של הגרפיקה השימושית זה לא דבר של מה בכך. העבודות שמוצגות בתערוכה הן עבודות אמנות מקוריות לכל דבר, שעמדו מאחוריהן אמנים שהביעו את הסגנון האישי שלהם. אנחנו מרחיבים ככה את השיח על הכרזה. האתגר בתערוכות מהסוג זה הוא להציג את החברה הישראלית על פי תוצרי העיצוב שלה, תחום נפוץ יותר בעולם ופחות בישראל. תערוכה כזו יכולה להגביר את הענין בעיצוב הגרפי הישראלי שמבחינת ההתקבלות בעולם עדין לא הגיע למעמד של עולם האמנות".

 

כרזה למשרד הביטחון של האחים שמיר, שנות ה-50

בין אמנות לתעמולה

200 הכרזות שמוצגות בתערוכה הן רק חלק קטן מאוסף הכרזות של ציונות 2000 – תנועה לשינוי חברתי שהוקמה על ידי קבוצת אזרחים בראשותו של דואק בשנת 1995, לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין. האוסף כולל בסך הכל כ-1,000 כרזות מקוריות ועבודות מקוריות שנוצרו במיוחד בעבור הכרזות.

לפי דואק, כל כרזה עוברת תהליך של רסטורציה ובעתיד הוא מקווה שהוא ימצא לו בית קבוע שיהיה פתוח לקהל הרחב. תהליך האיסוף החל במפגש של דואק לפני 20 שנה עם המעצב דוד טרטקובר. "הוא הראה לי את אוסף הכרזות שלו וכך התחלתי לאסוף גם אני כרזות. פניתי למוזיאונים שהסכימו לשתף פעולה כשהם הבינו שזה לא אוסף שהולכים לסחור בו. הם הבינו שיש פה אוסף פרטי, אולי מהחשובים בעולם בנושא הזה, ושיתוף פעולה יהיה לטובת העניין. מאז קניתי כרזות במכירות פומביות בארצות הברית ומאוספים פרטיים, זה שוק נורא קטן וכולם מכירים את כולם. אנשים מוכנים למכור במחיר נמוך אם הם יודעים שהכרזה עוברת שימור ומקבלת את הכבוד הראוי".

מה משך אותך בכרזות?

דואק: "הספקטרום שנע בין ההתגייסות והקריאה לדגל לבין נושאים מסחריים. היום לדוגמה ההתמודדות האקטואלית היא מול האויב האיראני. זו גם הסיבה לשם התערוכה – 'כל הארץ חזית, כל העם צבא'. הכרזה שמלווה את התערוכה היא כרזה טיפוגרפית, בלי דימוי, שעוצבה בהשראת כרזה ממאי 1948 שיצר אליהו טל, שהיה איש הסברה של צה"ל בשנותיו הראשונות. זו קריאה רלבנטית גם היום. באיזשהו מקום אנחנו, שנשארים במדינה וממשיכים לחיות בה, לוקחים חלק גם בחזית הזו. אנחנו כולנו צבא, לא משנה באיזה מעמד אתה. כל העם פה צבא וכל הארץ חזית".

גולדמן: "אני מצפה ממי שיבוא לתערוכה לעמוד בקונפליקט. נזהרתי מאד לא להשתמש במילה פרופגנדה אלא לגרום למבקרים להבין את המניעים של האמנים בעיצוב הכרזות, אנחנו לא לוקחים עמדה. ניסיתי להראות שהיה בעד ונגד, שכל אחד יכול לבוא ולהגיד איפה הוא עומד, אני יכול להתחבר, אני מזדהה, זה מדבר אלי, איפה אנחנו עומדים היום. אנחנו עדין בתהליך של בניית המדינה, בואו ננקוט עמדה".

דואק: "יוצאת מהכרזות דרישה להחלטה חד משמעית. אין אופציות, הן אומרות מה נכון או לא נכון. גם היום יש כמיהה למנהיגות שתפלס דרך ברורה, בעיקר בנושאים כלכליים וחברתיים. אני לא נכנס לנושאים המדיניים והביטחוניים. דרשה דרך יותר ברורה ויותר נחושה לפתרון של הבעיות שבפניהן ניצבת המדינה, זה בהחלט מקום נוסף שאפשר להתחבר דרכו לתערוכה".

אתם אופטימיים?

גולדמן: "הבן שלי בן 26. הוא נסע לפולין, שירת בדוכיפת ועובד כיום כמנהל שיווק. כבר מההתחלה של העבודה על התערוכה הוא היה כל כך נרגש, בשבילו זה היה ממש היסטוריה חיה. אני לא צוחקת. הוא הרגיש שכל מה שהוא למד בית ספר, עם הנימה הביקורתית, נמצא פה בתערוכה".

דואק: "אני מאד אופטימי. בסופו של דבר חלומם של המתיישבים והחלוצים התגשם. כשאתה רואה את הכמיהה והמסירות למטרה לאורך עשרות שנים עד קום המדינה וגם לאחר מכן, ואתה רואה את התוצאה, אתה אומר שאם נשקיע רק 20 אחוז מהאנרגיה שהם השקיעו, יש סיכוי להפוך את המקום הזה למקום טוב יותר. זו אחת הסיבות שבגללן החלטנו לעשות את 'אם כל התערוכות של הכרזות'. לא תהיה בקרוב עוד תערוכה כזאת".

– – –

פורסם בגרסה קצרה יותר במוסף גלריה

3 תגובות על הכתבה

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden