כל שיר נכתב בפונט אחר: עצמתי עיניים והשיר פשוט נכתב בפונט המתאים לו

קוראי פורטפוליו כבר אמורים להכיר את שמה של עדה רוטנברג, אחת מהיוצרות המוכשרות שפועלות בארץ בתחום התרבות. בשנה שעברה עבדה השתתפה באחד המפגשים של פורטפוליו לייב, שהתקיים בעקבות התערוכה ״100 ספרים. 200 עטיפות״ שאצרתי, שבה הצגתי תשע עטיפות שהיא עיצבה.

אבל הפעם היא פה בגלל המוזיקה. או ליתר דיוק, בגלל המארז המקסים שהיא עיצבה לאלבום החדש של בן זוגה, המוזיקאי אסף רוט. 10 הגלויות שהיא יצרה כחלק מהמארז הן דוגמה מוצלחת לדרך שבה מוזיקאי יכול לגרום לקהל לקנות את הדיסק גם אם הם לא שמעו תו אחד. תודו שזה עושה חשק. ביקשתי מעדה שתספר קצת על תהליך העיצוב, על העבודה עם בן הזוג, ועל המקור לרעיון ולהחלטה להדפיס מארז כזה בעידן שבו בקליק אחד הקבצים יורדים למחשב. הנה מה שהיה לה להגיד.

יובל: שלום!

עדה: שלום יובל

יובל: מה שלומך?

עדה: מצוין

יובל: יפה מאד. את יודעת, מאז שנתת לי את הגלויות הן פה על השולחן ובכל פעם אני מגלה בהן עוד משהו חדש

עדה: אני שמחה. זה חלק מהעניין גם עבורי, ואגב, בדיוק בגלל זה הגלויות מתאימות למסגרות מוכנות מראש…

יובל: וואלה. על זה לא חשבתי. בקרדיט של העבודה במארז של הדיסק כתוב ״אמנות ועיצוב עטיפה: עדה רוטנברג״. היה לך קשה להחליט מה זה?

עדה: עיצוב הוא הטריטוריה הטבעית שלי מאז ומעולם. הפרויקט הזה הוא פרויקט אישי שלי ושל אסף רוט שהוא בן זוגי. אחד הפרויקטים היחידים שבו אין לקוח משלם, ולכן כל ההחלטות בו נעשו באופן נקי, על בסיס תחושות, ואולי קל יותר לקרוא לעבודות האלה אמנות.

יובל: בואי רגע תגידי באמת כמה מילים על עצמך – איפה ומתי ומה למדת, מה עשית מאז – ואחרי זה כמה מילים על אסף

עדה: כמה מילים? לא בטוח שהכל ייכנס. אפשר לנסות: אני מעצבת ועורכת גרפית, מרצה לתקשורת חזותית באוניברסיטת תל אביב ובמרכז האקדמי ויצו חיפה. הייתי עורכת גרפית בכמה עיתונים ומגזינים ואני אחראית על פרויקטים של מיתוג ועיצוב זהות ויזואלית עבור מוסדות תרבות, חברה ותיירות בישראל וגם קצת בחו״ל. מרתק אותי קו התפר בין האמנויות ולכן גם עיצבתי המון עטיפות ספרים להרבה הוצאות (בישראל וגם קצת בחו”ל). בתקופה האחרונה אני פונה קצת יותר לעשיה בעולם האקדמי – בקיצור, לצאת קצת מהסטודיו… (למדתי בבצלאל, כמובן)

יובל: כמובן… ואסף?

עדה: אסף דומה לי במובן זה שהוא רב-תחומי. את שנינו תמיד מסקרן להתנסות בז’אנר שונה, בטכניקה חדשה. אצלי זה ויז׳ואל, אצלו – סאונד. הוא התחיל כנגן כלי הקשה במוזיקה קלאסית, ניגן ועדיין מנגן עם תזמורות בארץ ובחו”ל, ופנה לעולמות מקבילים כמו מוזיקה לתיאטרון, נגינה עם מוזיקאים ישראלים רבים כמו ברי סחרוף, שלומי שבן ועוד. הפעם הוא התחבר חזק לשירי משוררים ישראליים, הלחין וגם שר אותם באלבום הזה

יובל: זו פעם ראשונה שאתם עובדים ביחד?

עדה: זה די מוזר, אבל כן. תמיד רציתי לעשות את זה וקצת קינאתי בזוגות יוצרים שעושים את זה כמו שרון אייל וגיא בכר, טיבור ומיירה קלמן. אצלי זה לא הגיע עד שבא האלבום הזה והיה ברור שיש כאן הזדמנות, שמדגדג לי לעשות משהו אחר. לא עטיפה רגילה לאלבום – הרי זמנם של האלבומים המודפסים חלף – אלא סדרה קטנה של יצירות שהיא צלע שלישית למילים ולמנגינה

יובל: ואיך היה? הוא היה לקוח טוב או שכל דבר הוא ביקש להקטין או להזיז או להחליף לסגול כי אשתו לא אוהבת כתום…

עדה: אם זה לא היה כל כך עצוב זה היה מצחיק… אני חושבת שישנם מקומות כמו הולנד או צרפת, שיש בהם הערכה אמיתית למקצוענות בעיצוב. אצלנו המדינה צעירה וחסרה מסורת של תרבות חזותית ומתוך כך גם היחס אליה הוא תועלתני בעיקרו. אתה בין אלה שגורמים לשינוי במצב הזה. כאן לא היה לקוח ונותן שרות. ברגע שהשירים הוקלטו ומוקססו הם היו שלי – והקשבתי להם רוב קשב. זה מה שיצא.

יובל: זה באמת השלב לספר קצת על התוצר הסופי: 10 גלויות, גלויה לכל שיר. מה היה תהליך העבודה?

עדה: זה קטע מעניין. בהתחלה, לא רצינו בכלל להדפיס דיסק, כי לא חשבנו שמישהו ירכוש דיסק היום, בעידן ההורדות. עלה רעיון מעניין: שבסיום הופעה יהיה סטנד עם גלויות, גלויה לכל שיר – ומי שיאהב שיר מסוים ירכוש את הגלויה, יסרוק את הקוד שיודפס עליה ויוריד את השיר להנאתו.

עם התהליך נוצרה קבוצת עבודות שראיתי שיש לה ערך כסידרה, והחלטנו לתת אותה עם הדיסק במקום חוברת מילים רגילה. סדרת שירים מאויירים. כמו בעבודה שלי על עטיפות ספרים יש כאן המון משקל למילה הכתובה, עם פרשנות אישית שלי. אולי לא בכל עטיפות הספרים המסחריות זה אפשרי, בעיקר בעיצומו של משבר שוק הספרים – לכן, זה היה פתח ליצירתיות עם חופש אמנותי מוחלט. היה כיף…

יובל: את יכולה להיות קצת יותר ספציפית לגבי מקורות השראה, חומרים וכן הלאה, דרך גלויה אחת או שתיים?

עדה: בטח. אני תמיד עובדת בצורה מאוד מגוונת. אין שיטה או טכניקה אחת, הנושא קובע את האמצעים. לפעמים זה צילום, לפעמים איור, קולאז׳, טיפוגרפיה. אין בארץ חלוקה ברורה של המעצבים והמאיירים לנישות על פי סגנון וטכניקה, וברור לי שזה אחד היתרונות של מעצב שאוהב את ההתנסות והמגוון. אם עדיין מזהים את העבודה שלי למרות הוורסטיליות, כנראה כי הכל מגיע ממקור אחד: הרעיון. הוא תמיד הכי חשוב.

יובל: תני אבל דוגמה ספציפית לאחת הגלויות. נגיד, לזעקה בלילה שכרגע אני הכי אוהב אותה (זה משתנה כל הזמן). היד שמגיעה מצד ימין מזכירה לי קצת את סול באס…

עדה: נכון. ידעתי שמישהו יזהה!

יובל: כן כן !!!

עדה: סול באס הוא השראה אחת. על הגלויות עבדתי בצורה מאוד אינטואיטיבית ומתוך רצון להתנסות בכמה שיותר. אתה מבין כמה כיף לחבר בין דברים? השיר הוא כואב. חיבור של השיר לאיור סול־באסי שמזכיר חומרים כמו הסרטים של היצ׳קוק, סיפורים מומצאים, הוא סוג של הרחקה מהכאב החשוף הזה. גם הערפד המצויר הוא איור של יואל חנוכה בן החמש – דור שני למאיירים אסף חנוכה והילית שפר. יואל צייר את הערפד במתנה לבני בגן. כשראיתי את הציור צירפתי אותו מיד לאוסף שלי.

יובל: מגניב! והצבעוניות, הטיפוגרפיה?

עדה: אני שולחת אותך לראות סיקוונסים לסרטים של היצ׳קוק. צבעוניות היא אחד מהעולמות המרתקים עבורי בעיצוב. תמיד מעניין לגלות רגש שאפשר לעורר באמצעות שילוב של שנים או שלושה צבעים. גם על טיפוגרפיה אפשר לדבר שעות, וזה אחד הדברים שהתחלתי להכניס קצת לתוך השוק המסחרי – טיפוגרפיה מצוירת. האמת, בתור משחק או ניסוי. עיצבתי כמה עטיפות ספרים שציירתי בהן את האותיות. יש אמנים מדהימים שעושים את זה בישראל, ויש מקום לפתח את הנישה הזו…

יובל: לגמרי. תגידי, אני מניח שאחד האתגרים שעמדו בפניך היה ליצור 10 גלויות שונות שעדין יהיו חלק מסדרה. אז יש את הדברים של הגריד – המסגרת הלבנה, שם השיר בכוכבית האדומה, הקרדיטים. אבל מה שקורה בפנים זה כבר סיפור אחר. מעניין אותי מה למשל היה וירד כי הוא לא עמד בחוקי הסדרה?

עדה: מעניין שאתה מעלה את עניין החוקיות. בתור עורכת גרפית, ובטח בתור מרצה לעיצוב, אני מדברת המון על סדרה. מגזין הוא סדרה של כתבות וגם בן בתור סדרה. לכל מידע עיצובי מורכב יש חוקים המאפיינים סדרה. אבל כאן – הדברים באו באופן אינטואיטיבי לגמרי. אין כאן גריד פנימי אלא רק מסגרת ותווית עם שם השיר. להפך, כל שיר נכתב בפונט אחר: עצמתי עיניים והשיר פשוט נכתב בפונט המתאים לו. חלק מהשירים לא רצו פונט והאותיות צוירו ביד – כמו ״על שפת הכרך״ ו״טוב״

יובל: אפרופו עורכת גרפית, אני רק אזכיר לך שהפעם הראשונה שבה נתקלתי בשמך הייתה אי שם בעשור הקודם במגזין עלמה, שגם הקדשתי לו כתבה

עדה: היו זמנים

יובל: לגמרי. אז מי שרוצה היום לקנות את הדיסק ואת הגלויות, איפה אפשר?

עדה: בהופעות. הופעת השקה באברקסס ב־22 בינואר, בעוד קצת יותר משבוע. חוץ מזה, יש לפרויקט דף פייסבוק ושם ניתן ליצור קשר וגם לקבל דיסק הביתה

יובל: מגניב. מה עוד חשוב להגיש שלא אמרנו?

עדה: אני שמחה על האפשרות לעשות דבר שהוא כולו שלי! לא תמיד זה מתאפשר, ואני שמחה בכל פעם שזה קורה. אני מאמינה שלעיצוב ולתרבות חזותית יש תפקיד בתוך התרבות והחברה כולה, ולמרות שלא קל להתעקש ולעשות אותו – זה מה שאנחנו עושים כאן.

יובל: חותם על כל מילה