איה־ליסה אטילה: הדבר הכי יפה שראיתי בזמן האחרון

האם המלצה כמו ״זה הדבר הכי יפה שראיתי בזמן האחרון״ תשכנע אתכם לנסוע לירושלים? אם כן אז תסעו, כי יצירתה של האמנית הפינית איה־ליסה אטילה (Eija-Liisa Ahtila), דיוקן בתנועה של עץ אשוח עצום ממדים שמוצג בימים אלו במוזיאון ישראל, היא באמת הדבר הכי יפה שראיתי בזמן האחרון. לשמחתי הייתה מי ששלחה אותי לשם עם אותה המלצה, ומכיוון שאני סומך עליה הגעתי למוזיאון, עקבתי אחרי ההוראות – אחרי ריצ׳רד אבדון, יורדים במדרגות לפרגודים היפניים ופונים מיד ימינה – ורק אחרי זה ממשיכים לתערוכה הנהדרת של הרכישות החדשות ושל ג׳יימס טורל.

הגעתי. חצי שעה (!) שהיתי בחלל התצוגה החשוך והקריר, ולא רציתי ללכת לשום מקום אחר. הזמן עמד מלכת, וכל מה שרציתי היה עוד ועוד. לקח לי זמן להבין שיש שם שישה מקרנים, שאלו לא מסכי פלזמה ענקים או משהו כזה, ובכל פעם שהווידאו התחיל ראיתי עוד פרטים, עלו לי עוד מחשבות, וחשבתי לעצמי איזה כיף, מעורר השראה ומרחיב את הלב להיתקל באמנות טובה; להביט בשילוב הנדיר של אמנות חכמה ומרגשת.

באמצע הלכתי לקיר כדי לקרוא מה כתבה על העבודה ריטה קרסטינג, האוצרת לאמנות עכשווית במוזיאון ישראל:

״כיצד משתנים עקרונות תיאור הדיוקן ומוסכמותיו כאשר המתואר הוא אינו אדם? עבודת הווידאו אופקי מאת איה־ליסה אטילה, המציגה דימוי נע של עץ אשוחית סקנדינווי ענק, עוסקת בדרך פיוטית בשאלה זאת. האמנית, שביקשה ליצור תמונה של העץ בגודל טבעי, הבינה עד מהרה שבשיטות הצילום הרגילות לא יהיה אפשר לצלם תקריב נאמן למציאות של העץ העצום, שהפריים אינו יכול להכיל את כולו במידותיו הטבעיות ושהתרחקות ממנו תיצור תמונה פנורמית שהעץ יהיה רק אחד מרכיביה.

״אטילה צילמה אפוא את האשוחית בחלקים, וכך הם גם מוקרנים. אלא שחלל התצוגה, שגובהו מותאם למידות אדם, נמוך מלהכיל את הדימוי גדול הממדים, ועל כן היא החליפה את הפורמט האנכי הקלסי של תיאורי דיוקן בפורמט אופקי של תיאור נוף ובה בעת שמרה על האינטימיות ועל הדיוק המאפיינים את תיאור הדיוקן. ׳השכבת׳ העץ מערערת על הדרך השגורה לתיאור המציאות וארגונה, ואגב כך חושפת את נקודת המבט האנתרופוצנטרית שלנו. תנוחתו הלא אופיינית יחד עם הרוח הנושבת בין בדיו כמו מפיחים בו חיים, והוא נדמה כבעל חיים נושם הרובץ על הקרקע. השינוי הקל בזווית הצגתו מזמין את המתבונן להרהר בממדי הזמן והמרחב השונים של היצורים המאכלסים את עולמנו. ׳אופקי׳ היפה והמוזר, שהוא בין ציור לקולנוע, בוחן את התפיסה האנושית ואת תקפותן של השפות המשמשות אותנו לייצוג האחר״.

תיאור מדויק שלא צריך להוסיף לו כלום. משם המשכתי לג׳יימס טורל, אבל זה כבר לפעם אחרת.