כל מה שחשוב ויפה

למי יש ראש עכשיו לתערוכת בוגרים

באמצע הביקור שערכתי בתערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית במנשר, ביום שישי האחרון, תפסה אותי ואת עמית טריינין – ראש המחלקה – אזעקה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שתופסת אותי אזעקה בסיור בתערוכת בוגרים. כפי שכבר כתבתי בפוסט שפרסמתי בשבוע שעבר – אמנם צריך לקחת הכל בפרופורציות, אבל מסכנים הבוגרים. גם ככה שמעתי כבר מכמה בתי ספר שבגלל המצב מגיעים הרבה פחות מבקרים לראות את התערוכות.

האזעקה הגיעה אחרי שכבר ראיתי את הקיר הלבן שהשאירו לבוגר המחלקה, דני ביטמן, שנמצא בצו שמונה בעזה ולא היה יכול להציג את הפרויקט שלו. וגם אחרי שקראתי את הטקסט היפה שכתב עמית ומופיע בפתח התערוכה.

ביקשתי ממנו רשות לפרסם את הטקסט במלואו:

– – –

למי יש ראש עכשיו לתערוכת בוגרים, הלב לא כאן, הלב בדרום.

אמא של דני ביטמן מתקשרת אלי שננסה לדחות את התערוכה כי דני בעזה. אני מנסה אותו הוא לא עונה. אחרי כמה ימים הוא מתקשר ואומר שיצטרך עוד שבועיים כדי לסיים. תשמור על עצמך, אני אומר לו, כשתחזור נעזור לך עם הכל. חייב לתפוס את אסתי, לזרז אותה, הפרומו לתערוכה עוד לא עלה ויש רק עוד שבוע וקצת. אזעקה ואחריה ארבעה בומים. ממש מעל מנשר, אני רואה את העננים הלבנים של היירוט בשמים.

מקבל הודעת סמס מדנה שמיר שכותבת לי: ראית את הילדים (ככה היא קוראת לסטודנטים) איך הם התקדמו? מה עם גואטה ומירב? אני דואגת שהם לא יספיקו לסיים לאייר. מה זה חשוב עכשיו אני חושב, כשעוד טיל יורד על עזה ובטלוויזה משדרים תמונות קשות של אמא שמחזיקה את שני ילדיה הקטנים שנסים בבבכי ובבהלה. זה יכול היה להיות הילד שלי אני מזדעזע וגוש דמעות תופס לי את הגרון.

אולי נבטל את התערוכה בכלל. איזה טמטום לתת לתערוכה שם כמו DREAM CREATE: מה אנחנו בחופשת ציור בצבעי מים בפרובנס? היה צריך לתת את השם ״חרא לחיות כאן״ או פשוט ״מרחב מוגן״ – זה אחלה שם. מאוחר מדי, עוד שם שיצטרך לחכות לשנה הבאה.

ב-YNET דווחו על 13 חיילים הרוגים וקוטסה רוצה שאני אראה אם הוא תלה נכון את העבודות. פרורפורציות בנאדם, אני חושב לעצמי אבל הוא לא שמע חדשות, ״זה כל כך יפה שזה לא משנה, תתלה בשמיים זה יהיה מקסים״, אני אומר לו ומקנא בשקט שלו שרק בזה הוא עסוק כרגע.

צריך להזמין את המשקיע באפליקציות ההוא שקבלתי עליו המלצה שיבוא לביקורות באינטראקטיב. ״הוא גוייס בצו שמונה״, אשתו אומרת לי בטלפון, ״אולי תדחו את התערוכה״, היא מציעה. אולי נדחה באמת. אבל למתי? מי ערב שבעוד שבועיים לא תפתח מלחמה עם לבנון? שלא תהייה פה מלחמת אזרחים בכלל?

אני חושב על עדנאן שתמיד נשאר אחרון לסגור את מנשר ונוסע באוטובוס חזרה לטייבה בלילה. אני שואל אותו אם מציקים לו? ״כל הזמן״, הוא אומר לי, ״אבל זה לא חדש״.

אין לנו מספיק עבודות פוליטיות. הפרויקטים אישים ומסחריים מדי. איזה בעסה, צריך להיות יותר פוליטיים. יבקרו אותנו על זה. זה לא חשוב עכשיו, אני חושב כשמניין ההרוגים בעזה עולה על 600 ולנו כבר יש למעלה מ-30. יאוש. אני מחליט לבטל את התערוכה. לאף אחד אין מצב רוח לזה.

אחרי שינה של ארבע שעות, שתי כוסות קפה וארבעים שכיבות סמיכה אני סוגר את הטלוויזיה ומשנה את החלטתי. אסור לבטל את התערוכה! צריך לקיימה בזמן, שגרה זו זכות שצריך להתעקש עליה. חייבים לתת לקבוצת אנשים מוכשרים שעבדו קשה במשך ארבע שנים לסיים את הלימודים בכבוד. זה מה שעושים במקום נורמלי. במקום נורמלי יוצרים, מביעים דעה, מספרים סיפור. זה מה שאנחנו אוהבים ויודעים לעשות ואף מבצע צבאי לא יקח לנו את הזכות הזאת, לחלום וליצור.
To Dream and Create.

– – –

כשקראתי את הטקסט של עמית נזכרתי בטקסט אחר שכתבה לא מזמן ונסה פרידמן, מבקרת האופנה של הניו-יורק טייימס. פרידמן ביקרה בארץ בתחילת החודש ופגשה מעצבי אופנה מקומיים. את הטור שפירסמה בניו יורק טיימס, ופורסם לאחר מכן בהארץ, פתחה פרידמן בתצוגת האופנה של שנקר, שהתקיימה בצל האזעקות. ״הרעיון שהאופנה מצדיקה סיכון כזה — שלאופנה יש בכלל חשיבות באזור סכסוך — נראה אולי משונה ואף מטופש״, היא כתבה. ״גם לפני הסכסוך הנוכחי, כשסיפרתי לחברים שאני נוסעת לישראל להתרשם מהאופנה, התגובה היתה ברובה הרמת גבה ומעין נחירת בוז, כמו לרמוז, ׳אין להם שם מה לעשות חוץ מלהתעסק עם בגדים?׳״.

״אני יודעת שזה נראה מגוחך״, אמרה לפרידמן לאה פרץ, ראש המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר. ״במלחמת יום כיפור הייתי סטודנטית, וזה היה נורא. בדיוק למדנו על אשתו של פיקאסו. אמרתי למורה, ׳בחייך, למי אכפת עכשיו מאשתו של פיקאסו?׳ אבל זה ביטוי לאמונה שהטוב והיפה ינצחו. אחרת איזו בררה יש לנו? להיכנע לשנאה ולכיעור?״.

״זו אינה שאלה רטורית, ולא מדובר בסוגיה ישראלית בלבד״, המשיכה פרידמן. ״דבריה של פרץ מייצגים אמת מפתיעה: כמעט בכל מדינה שנחשבת לאזור סכסוך ממשיכים לעסוק גם באופנה. אוקראינה קיימה במרץ שבוע אופנה בקייב, בשיא המתיחות המדינית ביחסי רוסיה־אוקראינה. גם זמביה, אחת המדינות העניות בעולם, מקיימת שבוע אופנה. בשנה שעברה קיימה קולומביה חגיגה גדולה לציון 25 שנה לאינקס מודה, יריד האופנה והטקסטיל שלה, בניסיון לשנות את הנרטיב הלאומי מעסקי הסמים לעסקי האופנה״.

– – –

במרכז חלל הכניסה לתערוכה נמצא פרויקט הגמר הנפלא של לידיה ליה ליבוביץ: ספרי פופ אפ ענקיים שעוסקים בפוביות מליצנים, מטוסים, נחשים עוד. בסוף הביקור אמרתי לעמית שהנה, זה היה צריך להיות הדימוי של התערוכה:

minshar14

*כוכבית מייצגת שדות חובה

4 תגובות על הכתבה

  1. herenot

    לא יודע איך זה במנשר או בשנקר או חולון. בבצלאל התערוכה השנה שוממת. פשוט שוממת. וחבל. שנה נהדרת באנימציה ועיצוב תעשייתי, וכמעט אין מבקרים. אבל למי יש כח או רצון לשקוע באמנות ועיצוב?

    1. yuval saar

      אכן חבל. ממש מבאס

      1. ונסה

        כל הכבוד לטריינין על הטקסט הרלוונטי הזה. מקסים.

  2. מיכאל

    ברור. מי משוגע לנסוע עכשיו לתערוכה של בצלאל בהר הצופים, זו פעם ראשונה מזה 12 שנה שאני לא הולך לתערוכה. בעיה וחבל.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden