Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
לילך שטיאט: לייצר זכרון וחוויה של הבנה שהיא לאו דווקא רציונלית
לפני חצי שנה נפתחה במוזיאון ישראל התערוכה שפת הלבוש: ארון הבגדים היהודי (אוצרת: אפרת אסף-שפירא; אוצרת אחראית: דייזי רקח-ג׳יברה). בתערוכה מוצגים למעלה מ-100 בגדים ופריטי לבוש, מראשית המאה ה-19 ועד המאה ה-20, מכל רחבי העולם – אוסף נדיר של שמלות, חליפות, בגדי חתן וכלה, בגדי ילדים והלבשה תחתונה, המאפשרים הצצה לתרבותם העשירה של יהודים בקהילות שונות ולהתפתחות אופנות לבוש שונות בארצות רבות.
על עיצוב התערוכה, שתוצג עד ינואר 2015, הופקדה האדריכלית לילך שטיאט. לא מזמן לילך סיפרה לי שעיצוב החלל היה אחד התהליכים המעניינים שהייתה מעורבת בהם עד כה: הוא התנהל כתכנון חלל אוצרותי, בכך שהוא מלווה את התמות השונות דרך חשיבה על מרחב וחווית גוף-חלל. לשמחתי לילך הסכימה להרחיב יותר על התהליך, לספר על העקרונות שהנחו אותה עד לתוצאה הסופית, ולדון איתי במשמעות של תערוכת עיצוב ובתפקיד שלה אל מול המבקרים. אבל כרגיל, לפני הכל, עוד תמונה:
Yuval:
הי לילך. מה שלומך?
Lilach:
מצוין, תודה. ואתה?
Yuval:
לא רע בכלל. מת על החגים הארוכים האלו
Lilach:
גם אני. בין האפשרות לסיים כל שיחה עם הברכות החביבות האלו ובין הבליל חופש, זה הזמן האהוב עלי. אז שנה טובה לך:)
Yuval:
שנה טובה בחזרה! שנתחיל בתכל׳ס?
Lilach:
מוכנה
Yuval:
מגניב. תגידי, מתי התחלת לעבוד על התערוכה? לפני כמה זמן?
Lilach:
המון. כל תהליך העבודה לקח שנה שלמה והיא נפתחה במרץ האחרון
Yuval:
כלומר התחלת במרץ 2013? לפני שנה וחצי?
Lilach:
כן. התחלנו לאט. ישבתי באופן קבוע עם האוצרת פעם בשבוע ללמוד ולתרגם
Yuval:
מה הגדרת התפקיד שלך? ואיך בכלל הגיעו אליך?
Lilach:
אני מעצבת התערוכה. עבדתי בעבר עם מוזיאון ישראל על עיצוב תערוכות: תערוכת מסכות עם האוצרת (והאמנית הנפלאה) אפרת נתן, תערוכות שונות בבית אנה טיכו כמו תערוכת ואלי אקספורט, תערוכת וידיאו ורישום ותערוכות בבית מאני של מוזיאון ישראל…
Yuval:
יפה. אז פונים אליך, אומרים תערוכת לבוש. ואז מה?
Lilach:
זה תהליך מאוד מעניין. הוא מתחיל בדו שיח עם האוצרת שבו תחילה מבינים מהם הרעינות התמאטיים האוצרותיים, מהם האובייקטים שכוללת התערוכה ומה יהיה המפגש של אלו עם החלל. מבחינה טכנית זה תהליך של תרגום ראשוני של רעיון תמאטי לחוויה שתתרחש במרחב ובחלל. אצלי התהליך מתורגם לסיפור המכיל תנועה, אוסף של חוויות ונקודות מבט, ומובע דרך תמה חומרית מרחבית.
ואז יש המון המון פרזנטציות ושלבים של ניקוי / דיוק וחידוד הרעיון עד המניפסטציה שלו לחומר, מבנה, תוכניות, תאורה, מדיה גרפיקה ובניה.
Yuval:
אולי פה כדאי שתגידי כמה מילים על התערוכה ומה בתמה שלה הוביל לרעיון העיצובי הכללי
Lilach:
תערוכת הלבוש, הנקראת ״שפת הלבוש, ארון הבגדים היהודי״ מציגה למעלה מ-100 פריטי לבוש נדירים מהאוסף האדיר של מוזיאון ישראל. למוזיאון יש את האוסף המרשים והגדול בעולם של לבוש יהודי. התערוכה לא מציגה מבט אתנוגרפי או דידקטי על הבגד עצמו אלא מתמקדת בשאלות מרתקות כמו משמעויות תרבותיות, חברתיות ועל-זמניות של לבוש, שאלות הבוחנות את הבגד כמגדיר גבולות בין גוף וחברה, מגדיר או מטשטש זהות, וכיצד לבוש מהמאה ה-18-19 עדיין רלוונטי בעיצוב ובמופע שלו היום.
Yuval:
ואיך את נכנסת לזה? איך בכלל מתחילים?
Lilach:
אני מגיעה מעולם מאוד מרחבי. כבר בפגישות הראשונות עם אפרת היה מעניין עבורי לחשוב על הלבוש כמרחב. הקליפה הזו, המגינה על גופנו ומגדירה טריטוריות שונות, מתקיימת במקביל בעור, בבגד שאנו לובשים, בחדר שבו אנו ישובים, באור שנכנס מהחלון ובתחושה שיש לנו כשאנו ניצבים בככר עירונית או ברחוב צדדי שקט. אנו נעים בתוך מרחב, בין גבולות שקרובים לנו מאוד וזזים איתנו ובין גבולות נסתרים וגדולים מלהכיל.
Yuval:
אבל אפשר להגיד את זה לגבי כל תערוכת לבוש? נכון? מה מיוחד בתערוכה הזו מבחינת כמעצבת תערוכות?
Lilach:
התזה החלה עם הרבה אובייקטים שסוננו לחמש קטגוריות שונות, וכל קבוצה של פריטים דנה בתזה אחרת:
- הבגד כמגדיר או מטשטש זהות.
- משמעויות נסתרות בלבוש המגדירות או מטשטשות מעמד, ג׳נדר, אמונות וכו’.
- לבוש כאובייקט המגשר ומפגיש תרבויות ומאפשר גלובליזציה או יצירת תרבות חדשה.
- בגד המתאר את היחסים בין הורה וילד
- ולבסוף הרעיון של לבוש כאובייקט על זמני, ובכלל מה קורה ללבוש שאינו קשור עוד לגוף אלא הופך אובייקט.
מבחינתי שתי נקודות חשובות היוו עוגן: ידעתי שארצה לעבוד עם אור ושקיפות בכדי ליצור טישטוש תמידי של גבולות ושלגוף הנע בחלל תהיה ההבנה הפיזית והאינטואיטיבית והחוויתית של תמות אלו. ראשית התייחסתי לאולמות כחלל אחד פתוח והמשכי. תנועת המבקר חופשית ומאפשרת שיטוט תמידי, ועם זאת בכל מקבץ של בגדים יש משהו המאפשר הפוגה, חוויה פיזית רגשית של התבוננות.
כשמעצבים חלל כזה יש משמעות גדולה לספר סיפור בדרך א-ליניארית ואינטואיטיבית יותר. האופן שבו הראש מתבונן על המרחב, הדרך שבה הגוף מתייחס לקני המידה שסביבו, מה שהעין רואה, מתי אני לבד ומתי אני חלק מקהל, כל אלו מאפשרים להבין תמות דידקטיות יותר דרך חוויה. כל ההפרדות/ קירות בחלל הם אלמנטים גדולים בעלי שקיפויות, נפחיות וטקסטיל. לקבוצה זו שויכו לדוגמה הבורקות: זה לבוש שמכסה על כל הגוף, הנשים שלבשו זאת נראו כרוחות רפאים. מבחוץ הן נראו זהות לחלוטין, היה שיוך לקבוצה, תוך איבוד מוחלט של האני.
מצד שני יתכן וזה איפשר להן באופן מסוים לקבל חופש מוחלט להגדיר את זהותן האישית מבפנים. פה היה לי חשוב לייצר מרחבית תחושה של חווית מעבר בין הרגע שאתה מתבונן על קבוצה מבחוץ ותוך כמה רגעים ושיטוט בחלל אתה הופך להיות חלק מהקהילה, והקהל המגיע מתבונן לא רק באובייקטים אלא בך.
Yuval:
יש עוד או שתורי?
Lilach:
מוסיפה חלק קטן נוסף…
Yuval:
אין בעיה
Lilach:
העיצוב חיפש שיטה שבעזרתה ניתן יהיה להדהד רעיונות בכמה רבדים ולקהלים שונים. לקהל שבא רק לצפות או לסרוק את התערוכה, השיטוט נוח וליניארי. לאלו שמעוניינים לקרוא כמה עובדות או לקבל תמצית של כל מקבץ, נבנה קיר מסך עצום מקונסטרוקציה דקה בעלת חלל כפול. המסכים ״לבשו״ חומריות של טקסטיל עם שקיפויות ואיפשרו הפוגה בין הנושאים, תוך שהם מציגים בתוכם אלמנט מרכזי לכל פרק ואת הטקסטים. בכל נקודה באולם ניתן לראות דרך השכבות של הקירות את כל התערוכה. לקהל שנשאב לתוך התערוכה ניתנת האפשרות להתבונן מתוך ומבחוץ על כל חלק.
עכשיו תורך:)
Yuval:
אז יש לי כמה שאלות, ונתחיל במה שמעסיק אותי בזמן האחרון: הפער או המנעד או המרחק בין להבין ללהרגיש, במיוחד בתערוכות עיצוב. וגם – לאופנה וללבוש יש פונקציה, או כמה פונקציות. ברגע שאת מציגה בפני תלבושות שאני לא יכול לגעת בהן, כל שכן לנסות אותן – וברור לי למה אי אפשר – מה אני אמור להבין מהתערוכה, מה אני אמור להרגיש, ומה ההבדל בין תערוכה לקטלוג או לראות את התלבושות באינטרנט? ובמילים אחרות, השאלה שממנה את יכולה לנסות להתחיל להתייחס, זה מה היה הדבר שהיה הכי חשוב לך בתערוכה? שהמבקר שנמצא בה ויוצא ממנה… השלימי את החסר
Lilach:
…מייצר זכרון, וחוויה של הבנה שהיא לאו דווקא רציונלית, על תפקיד הבגד בתרבות, בעבר ובהווה.
מה שמעסיק אותך, ומעסיק אותי בפרויקטים או בדיונים מעניינים בסטודיו עם סטודנטים, הוא שאלה מורכבת ומאוד רלוונטית היום. משמעות המרחב המוזיאלי משתנה ומחפשת אפיונים אחרים ומשמעויות חדשות ביחס לשינוי התרבותי המהותי שמתקיים. אינטראקציה אנושית, מערכת יחסים בין גוף, חלל ואובייקטים, הגדרות חדשות של מה זה אמנות ומה זה עיצוב (כפי שאתה עשית הקיץ!), הן חלק מהשאלות שאנו צריכים לפענח בעבודה שלנו.
באופן פרקטי, בתערוכה הזו למשל, היה לי חשוב להוציא את כל האובייקטים מהזכוכיות והשמירה הקפדנית שהמוזיאונים מחוייבים לתת. אז הפתרון היה להעמידן על גבי במות רחבות מאוד וכך לפחות המפגש עימן הפך פחות מנוקר. הטקסטילים שבונים את הקירות הפכו דרך עקיפה לגשר על התסכול של לא לגעת. ככה אפשר לפרוק את הצורך במישוש תמידי של הקירות!
לצורך לנסות, למדוד וללבוש גם חיפשנו פתרון. יש וידאו שעשינו שמציג חלק מהמורכבות של הלבישה ואת התנועה של הלבישה שבו רואים את עליה, המלבישה האגדית של המוזיאון, מרכיבה ומפשיטה את הבובות במהלך ההכנות לתערוכה.
Yuval:
כלומר, יש פה יותר תחושה או חוויה מאשר משהו דידקטי על ארון הבגדים היהודי? והאם זה לא לכאורה בניגוד לכוונת האוצר / המוזיאון / המחקר המקיף וכן הלאה?
Lilach:
תערוכה זו הזדמנות לראות, להתבונן, ללמוד, לחוות ולייצר זכרון אישי. מחקר ותזה, כמו גם סיפור, מועברים באמצעים שונים מקבילים, ולקהלים שונים. העבודה הזו היא עבודת עיצוב אוצרותית בכך שהיא מלווה מחקר ומתרגמת טקסטים ורעיונות ורבליים לחלל. אפשר לכתוב על לבוש כמגשר בין פערי גיל או מפריד בין הדורות, ובמקביל לחוות את הצפייה באובייקטים דרך מעבר בין שני קירות מסך גבוהים וצרים. משהו במעבר ובתחושה של החלל עם הגוף מתקשר בצורה פיזית לרעיון המחקרי. לענות לך אם זה מוצלח או לא אני לא יכולה… התהליך היה מופלא עם האוצרות והתגובות לא רעות. מה דעתך?
Yuval:
האמת שיש לי קצת בעיה עם תערוכות לבוש, אולי בגלל שזה משהו כל כך בסיסי: כולנו הרי מתלבשים כל יום… והנה לבוש שאני לא יכול לעשות איתו כלום, וזה יוצר קצת תסכול. בנוסף: אנחנו רגילים לקנות בגדים בחנות, לראות אותם מוצגים בחלונות ראווה, תלויים על קולבים, מולבשים על בובות תצוגה – והנה גם במוזיאון, גם פה הבגדים על בובות או מאחורי חלונות זכוכית. ואז אני שואל את עצמי – מה ההבדל בין תערוכת עיצוב לחנות בגדים, ברמה הכי בסיסית כמובן. ויש המשך:
התוצאה הרבה פעמים היא שתערוכות אופנה או לבוש מיועדות קודם כל לקהל שמבין, שיכול להעריך את הבגד מבחינה מקצועית. והרבה פעמים שוכחים את מה שציינתי מקודם. ואז, למה שאני אבוא לתערוכה? כבר הרבה יותר יפה ונוח לראות את הכל במסך המחשב. מהבחינה הזאת אני מאד מעריך את הנסיון שלך לעשות משהו קצת שונה, גם אם מבחינה מסויימת אני חושב שזה כמעט ובלתי אפשרי
Lilach:
כשהייתי קטנה גדלתי ממש בתוך מוזיאון ישראל. הייתי שם בערך פעמיים בשבוע נאבדת במסדרונות ובאולמות ומשוטטת בזמן פנוי בין חוגים. את החלק של הלבוש תמיד לא ראיתי. זה הכי לא עניין אותי. זה היה נראה תמיד כמו אוסף של תחפושות מוזרות ולא רלוונטיות…
ואז, מה שקרה לי במהלך העבודה היה לגלות ממש באופן מפתיע, שהתמה והאוצרות והלימוד המאסיבי, האירו אור אחר על הבגדים. זה כבר לא קשור לתחום של אופנה, או מוגדר כעיצוב, אלא עוד חלק בתרבות האנושית שדרכו אפשר לספר ולהבין ולהרגיש.
ואז, מי שבא מתחום האופנה יתבונן בתפרי הזהב או בגזרות או בבדים, מי שגדל בתרבות כזו או אחרת יזכר במה סבתא לבשה לחגיגת הברית, וכאלו כמוני, שהעולם החזותי שלהם פעיל, ישאבו מזה יצירתיות, רגש או תובנות אחרות. למסך המחשב יש יכולות אדירות להעביר לנו מידע חזותי אבל הוא עובר בממד אחיד, מהיר, וסוג הלמידה שהוא מייצר לעולם לא יחליף לימוד של גוף ומרחב.
Yuval:
אני לא בטוח שהמחשב לעולם לא יחליף אבל זה דיון אחר. ואם יורשה לי – ברור שאת עברת תהליך עם התערוכה, אבל זו לא חוכמה – במשך שנה עבדת על החומרים והיית צמודה לאוצרות. למבקר בתערוכה אין את הפריווילגיה הזו. אין לו אפילו את הפריווילגיה של מה שאני עושה עכשיו איתך. לכן אני תוהה האם לעבור בין בגדים (או כסאות, אופניים או כל אוביקט עיצוב אחר) זה מספיק. כאמור, אין תושבה אחת נכונה, אין דרך אחת להתמודד עם האתגרים.
Lilach:
מסכימה איתך לגמרי. אני חושבת שאנחנו עדיין במרחק גדול מהשינוי שצריך להתחולל בתפקיד המוזיאונים, או בכלל להבין אותו. מוזיאונים משלבים יותר ויותר טכנולוגיה ואינטראקציות של אובייקט-מבקר, ואני כפי שאתה יודע חסידה גדולה של התחום, אבל זה רחוק מלעמוד בקנה אחד עם השינויים של איך אנחנו בכלל קוראים היום מרחב (כאשר יש לכולנו כבר הבנה שיש מרחב ממשי ולא במקביל).
Yuval:
לגמרי. משהו חשוב נוסף לפני שמסיימים?
Lilach:
שיהיה חג שמח ונעים ושתמיד יהיה לנו סיבות לחגוג…
Yuval:
בהחלט!
