היה לי ברור לגמרי כמה שונה יכול להיות קורס, שהלקוח העיקרי שלו הוא לא בני אדם אלא בעלי חיים

איך גורמים לפילים להתכופף, ולמה זה בכלל חשוב? סטודנטים מהמחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון הגיעו לספארי ברמת גן לחמישה ימים. הם צפו בפילים, באיילים הנקודים, בדובי הנמלים ובתנינים, והשתמשו בכלים שרכשו במהלך הלימודים במטרה לשפר את חיי החיות במקום ולהפוך את הטיפול בהן לטוב יותר. ולמרות שאין עדין תמונות מספיק טובות, ושלא כל ההצעות עדין יושמו, ביקשתי ממנחה הפרויקט, המעצב עופר זיק – שעמד בראש המחלקה במשך שש שנים וממשיך ללמד בה – לספר על אופן התנהלות הפרויקט ועל האתגרים שניצבו בפני הסטודנטים.

הי עופר, מה שלומך?

so far so good

תן רגע את תקציר הפרקים הקודמים, לטובת מי שלא מעודכן – מה עשית מאז שהפסקת להיות ראש מחלקה ואיפה בעולם אתה עכשיו

כשסיימתי את תפקידי כראש מחלקה המשכתי ללמד כמרצה בכיר במחלקה לעיצוב תעשייתי בחולון לצד פרויקטי עיצוב. באוגוסט 2012 קיבלה אשתי הצעה לעשות רילוקיישן לארה״ב (ניו יורק). אספנו את עצמנו, כולל שתי בנות מתבגרות, והגענו לכאן. כיום אני מתגורר בניו ג׳רזי ממש מעבר לנהר ההדסון: כמו פתח תקווה – תל אביב מבחינת המרחק ממנהטן

וממשיך לעצב? לשמור על קשר עם לקוחות מישראל? מהעולם?

עברתי שנת הסתגלות לא פשוטה עם הרבה מאוד לבטים ומחשבות לגבי המשך הקריירה, כולל הצעות שונות ומגוונות בתחום העיצוב פה, הן באקדמיה והן במשרדי עיצוב שונים, ובמקביל חזרתי לצייר.

מלכתחילה הגעתי לעיצוב מציור ומצאתי את האהבה שלי בחזרה בתקופה הזו. ממקום של לצייר מידי פעם החלטתי להתרכז כרגע באמנות ואני מצייר באופן קבוע ורציף כבר שנה פלוס, ובימים אלו עובד על חומרים לתערוכה שעוסקת במעמד האשה, תוך שימוש בסיפורי מיתולוגיה שאני עושה להם את הטוויסט שלי. אני עובד רק בשמן והציורים הלכו וגדלו לאט לאט, כשהיום ניראה ומרגיש לי שמצאתי את הפורמט/גודל שנוח לי בו, וכמובן את המדיום, ומקווה למצוא בקרוב גלרייה או אכסניה שתסכים להציג אותי ולייצג אותי הלאה.

אני חייב להגיד שזה מהלך לא פשוט להגיע לכאן אחרי עשייה ענפה של שנים בארץ אל סוג של אנונימיות כמעט מוחלטת ולהתחיל הכל מחדש, אבל מצד שני זאת הזדמנות נהדרת

מגניב! וכן, אני מתאר לעצמי שזה לא פשוט. אז איך קרה הקורס בספארי עם המכון?

אהה, די פשוט. ההגעה שלי לכאן לא שינתה מאומה מאהבתי ללמד וכמובן ששמרתי על קשר רציף עם המחלקה, בכל זאת זה סוג של בית שני: למדתי במחלקה לעיצוב תעשייתי בחולון, לימדתי בה שנים, וניהלתי אותה במשך שש שנים רצופות. ההגעה לכאן ייצרה מצב שבו הייתי חייב לשמור על קשר וכך נולד הקורס שגם הפרוייקט עם הספארי הוא חלק ממנו. זה קורס ייחודי שפיתחתי יחד עם דודי ראב״ד שהחליף אותי בתפקיד ומכהן כיום כראש המחלקה. הקורס עם הספארי הוא כבר הרביעי במספר

וואלה? לא ידעתי. איך זה עובד מבחינה טכנית? אתה מגיע לארץ לכמה זמן?

מהכרותי את מערכת הלימודים ואת הלימודים האקדמים בעיצוב היה לי ברור לאורך כל השנים שיש לא מעט דברים שחסרים במסגרת התכנית הרגילה. ייצרנו קורס שהוא בעצם סימולציית סטודיו כפי שהיא מתקיימת במה שאנחנו אוהבים לקרוא ״החיים האמיתיים״: חמישה ימים רצופים שבהם הסטודנטים לומדים מהבוקר עד הערב במסגרת הסדנה, כשהם משוחררים בשבוע הזה מכל מטלה אחרת במסגרת הלימודים.

הם פוגשים נושא/פרויקט בראשון בבוקר ומגישים את תוצריו בחמישי בערב. אני מגיע אחת לסמסטר לחולון ומעביר את הסדנה הזו. הקורס הזה מקנה המון ערכים חדשים שמסגרת הלימודים הרגילה לא יכולה להקנות, תמיד מעורב ״לקוח אמיתי״ בפרויקט, למעט פעם אחת שזה לא קרה. הפרויקט הראשון היה עם עמותת ״גדולים מהחיים״ פה בארה״ב, עמותה שדואגת לרווחתם של ילדים חולי סרטן שמגיעים לכאן לטיפולים ולמשפחותיהם, דרך פרוייקט עם שני יזמים צעירים והאחרונה שנעשתה עם הספארי

מה קורה בסדנה?

מתקבצים 20 סטודנטים בחלל נתון – ״הסטודיו״ לצורך העניין – מקבלים פרויקט כפי שלקוח חושף פרויקט מול משרד עיצוב. ביום הראשון יש לימוד ואיסוף אינפורמציה ומשם מתחילה עבודה בקבוצות, עבודה תוך ביקורות יום יומיות עד להגשה סופית בסיום הקורס, שמתרחשת ביום חמישי אחה״צ

אז מה קרה עם הספארי? מה היה הבריף? מה הם סיפרו לסטודנטים?

אחד מחברי הקרובים ביותר, יוסי בן ארוש שהוא גם מרצה שגייסתי לחולון לפני שנים, שוחח איתי בסקייפ איזה יום, ומכיוון שהוא עשה איזשהו פרויקט גדול עם הספארי הוא העלה את הרעיון שאולי אעשה איתם את הקורס. מיד קפצתי על הרעיון והיה לי ברור לגמרי כמה שונה יכול להיות קורס שהלקוח העיקרי שלו הוא לא בני אדם אלא בעלי חיים, שהם אחת מאהבותי הגדולות. יוסי עשה את החיבור הראשוני עם מיכל, שאחראית על תחום ביומימיקרי בספארי, ומשם הכל היסטוריה. בנינו יחד את הקורס עם התרגשות גדולה וכך בעצם נולדה הסדנה הזו.

מכיוון שאני שומר את נושא הקורס כהפתעה לסטודנטים, עד לרגע תחילת הפרויקט הסטודנטים לא ידעו מאום על מה הולך להיות או לקרות. הדבר היחידי שהם ידעו, וגם אותו ידעו רק מספר ימים לפני תחילת הסדנה, הוא שנפגשים ביום ראשון בוקר בספארי. לא היתה ברירה ממש כי בדרך כלל הקורס מתקיים בחולון, שלשם הם מגיעים ממילא, והפעם היה צריך לידע שהפעם זה יהיה שונה. גם בעבודה בסטודיו המעצב לרוב פוגש את הפרויקט ונחשף אליו בפגישת ההיכרות או אצל הלקוח או בסטודיו

בוא תספר אם כך מה הסטודנטים התבקשו לעשות ומה אנשי הספארי סיפרו להם

הספארי עבר מהפכה גדולה מאוד בעשור האחרון, וממקום שהיה בעצם ״גן חיות״ גדול בעבור קהל המבקרים, הוא שינה את פניו והיום כל הטיפול וההתנהלות מול בעלי החיים שונה בתכלית. בעלי החיים מטופלים אחרת וזוכים גם ללימוד על מנת להקל את הטיפול בהם וגם להעשרות שונות ומגוונות. הסטודנטים התבקשו לעצב העשרות שונות לבעלי החיים כאשר הם חולקו למספר קבוצות עבודה בהתאם למחלקות בעלי החיים השונות בספארי. ביום הראשון היה יום הרצאות ארוך ומלמד כולל הפעלה של הסטודנטים בתחומי הספארי יחד עם המטפלים המסורים של הספארי שבו נחשפנו לאופן הטיפול ומה זה בעצם העשרה

מה זה באמת העשרה? איזה מין העשרות צריכות החיות?

העשרה יכול להיות דרך שונה ומגוונת שתגרה את בעל החיים לעשות משהו שבאופן רגיל, בגלל היותו בעל חיים שלא נמצא בטבע, הוא פחות עושה מה שכן היה עושה בטבע. לדוגמה, עופות דורסים צדים בטבע את טרפם ובספארי הם מצויים בחצר שלא מאפשרת להם לצוד. העשרה יכולה להיות אובייקט שיגרה אצלם תכונות גנטיות של איתור הצייד והגעה אליו בשונה ממתן אוכל רגיל. קיים נסיון לגרום לבעלי החיים לעשות דברים שבטבע היו התנהגות רגילה ובשבי הם פחות עושים

ואיך זה עבד? הסטודנטים בחרו את החיות שהם התחברו אליהן או שהם צוותו לחיות מסוימות?

קיימנו הגרלה בין הקבוצות וכל קבוצה קיבלה מחלקה בספארי

מה היו המחלקות?

יונקים גדולים, זוחלים, עופות, פינת החי, הסוואנה, בית חולים לחיות, קופים וטורפים

אוקי. ועכשיו מה? מה עושים הסטודנטים?

הם צוותו למטפלים של המחלקות ועשו תצפיות במשך יום וחצי שלאחריהן הם בחרו את בעל החיים שבעבורו הם יעבדו. הכל כמובן תוך דיאלוג עם המטפלים והצרכים שהם הציבו.

אז בוא נגיע לתכל׳ס. ספר על כמה מהפרויקטים שנוצרו בקורס

אני חייב לפני שנכנס לפרטים לציין שההצלחה של הקורס כרוכה גם בשיתןף הפעולה הבלתי מתפשר של הסאודנטים וכמובן ובראש וראשונה של כל המטפלים בספארי ושל כל מי מטעם הספארי שהיה מעורב בפרויקט. היריעה ארוכה אבל בוא ניגע בשתים שלוש דוגמאות. שנתחיל עם הפילים?

קדימה. אני אוהב פילים

כנראה שכולנו חשים איזו אהבה בלתי מוסברת לבעל החיים המופלא הזה…

אז תחילתו של עניין: פילים בטבע מבלים את מרבית זמנן בנדידה ואכילה. פועל יוצא מכך הוא שהם מפעילים את הרגליים רוב היום, מה שפיל בספארי לא ממש יכול לעשות בגלל מגבלת החצר, גדולה ככל שתהיה. בריאות הרגליים של הפילים היא תנאי מחייה הכרחי עבורם.

כיום הפילים מקבלים את המזון שלהם בנקודות שונות סביב החצר, מה שמכריח אותם לנוע וללכת על מנת לאכול. הבעיה היא שזה לא מספיק. ההאכלה במהלך היום נעשית בשעות שבהן מטפלי הספארי נמצאים. בשעות המתות, מאחה״צ ועד לבוקר שלמחרת, הפילים פחות ניידים. הקבוצה שעבדה/בחרה בפילים זיהתה את הצורך להאכיל לאורך כל שעות היממה וליצור תנועה תמידית, ופיתחה מערכת שתותקן סביב החצר ותפזר מזון באופן מחושב ובפרקי זמן נתונים לאורך כל היממה, גם כשעובדי הספארי אינם.

הזיהוי המרגש יותר היה מתוך הבנה ולימוד על פילים בטבע, שאחת מהפעולות שהם עושים באופן טבעי – ובספארי אין להם שום צורך לעשות – היא התכופפות על הברכיים הקדמיות על מנת להגיע למזון שמנצא מחוץ ליכולת ההשגה שלהם עם החדק כשהם עומדים. הפעולה הזאת קריטית מכיוון שהיא מפעילה את מפרק הברך. כשהסטודנטים העלו את הרעיון לגרום לפילים להתכופף, היתה סקפטיות גדולה לגבי היכולת של הפילים לעשות את זה מכיוון שזו פעולה שהם לא נזקקים לעשות כיום, ולא עושים במשך שנים רבות. כמובן שהדרישה להוכחת התכנות של כל דבר ודבר לפני שממשיכים איתו הלאה הייתה בבסיס הפרויקט

זה פשוט מקסים!

המטפלת של הפילים, גלי, נרתמה למשימה עם סקפטיות גדולה כפי שאמרתי, אבל זה לקח משהו כמו 20 דקות ובהאטי הפילה הכי וותיקה בספארי ירדה על ברכיה הקדמיות על מנת לאכול. אין לתאר את ההתרגשות הן של גלי המטפלת והן של כל מי שהיה שם בסביבה וראה את זה. כמובן שאופן ההאכלה הזה, שגורם לפילים להתכופף, שולב במתקן ההאכלה שהסטודנטים עיצבו

עוד דוגמה!

אני אדבר גם על פרויקט שעשתה קבוצה אחרת עבור האיילים הנקודים. באיזשהו שלב קראנו לפרויקט ״פסלים של הטבע״. האיילים מצמיחים ומשירים את קרניהם בסייקל של שנה שלמה. בטבע זה קורה עונתי, ובשבי זה קורה לכל אייל בזמן אחר, כך שהתופעה מתקיימת על כל שלביה לאורך כל השנה. האיילים מגרדים את קרניהם על עצים על מנת להסיר את הפלומה שיש על הקרניים בעת צמיחתן, הגירוד הזה על עצים משייף את העצים ועושה בהם צורות/פסלי עץ מרהיבים היופיים.

אז מה הסטודנטים עשו פה?

החצר של האיילים הנקודים היום בספארי די ריקה, והסטודנטים זיהו במקום יחסית מוסתר עמוד חשמל מעץ שכולו משוייף; זיהו, והבינו מיד את הפוטנציאל הגלום בדבר. הם עיצבו במרכז החצר מעין אובייקט רציף שבנוי מאותם עמודים, שמאפשר לאיילים הן לגרד את קרניהם עליו והן משמש כחצי מסתור, כך שאת הפעולה המרהיבה והתוצאה שלה יוכל גם המבקר לראות.

יש כאן מן שילוב שנוגע ״במשולש הקדוש״ שיש בגני חיות בכלל, שמחבר את בעל החיים, המטפל והמבקר. כמובן שהעמודים ניתנים להחלפה כשיש צורך בכך. זה פרויקט שלקח היבטים אסתטיים שמתקיימים בטבע והפך אותם למרכז

תגיד, יש מקום שבו אפשר לראות את כל הפרויקטים? לינק? משהו?

מן הסתם הפרוייקטים בגלל גודלם, יקח זמן לראותם במציאות, אבל הספארי בהחלט עומד ליישם חלק מהם

אז תגיד בכל זאת אולי עוד משפט על עוד פרויקט או שניים, ממש בקצרה

דובי הנמלים? תנינים???

אני כמו ילד עכשיו. גם וגם. אבל ממש משפט

חחחחחח… עוצב מתקן האכלה לדובי הנמלים שמאפשר להם לעשות שימוש בלשון שלהם, כפי שהם אוכלים בטבע, להבדיל מדרך ההאכלה היום שדומה יותר למתן אוכל לכלב מתוך קערה. שינוי קיצוני ומדהים כשלעצמו.

ומסתבר שגם תנינים אפשר לאמן להגיע למקום מסויים. נעשה פרויקט בחצר התנינים שמעורב הן בארכיטקטורה של החצר והן באפשרות ההעברה של התנינים, תוך ביטול הסיכון שיש כיום למטפלים שאמורים להכנס לחצר על מנת להשתלט על תנין כדי להעבירו. את התנינים מעבירים מידי פעם לאזורים חמים יותר מכוון שזה בעל חיים עם דם קר שזקוק לאיזור מחומם שלא תמיד יש בספארי

טוב, הכל פשוט מקסים! משהו חשוב להגיד לפני שמסיימים?

אני חייב לציין שהיה משהו כמעט קסום בחוויה המאוד שונה הזו, לכל מי שנגע או היה מעורב בפרויקט, וזה כבר מעבר לחוויה הלימודית והערכים שהסטודנטים מרוויחים במין קורס סדנה מרוכז שכזה

לגמרי