כל מה שחשוב ויפה
אוצרים את תל אביב. צילומים: עומר ליפשיץ

דרושה אישיות

בתחילת החודש התקיימה בגלריה משונע התערוכה ״אוצרים את תל אביב״ למשך סוף שבוע אחד. את התערוכה יצרו ואצרו ארבעה סטודנטים בשנה ג׳ במחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון – רותם אליעזר, מיטל בדיחי, שחר פיילר ולירן שקד.

״זה כבר לא נורמלי להיות נורמלי בתל אביב״, כתבו הארבעה. ״כל אחד חיי חיים אחרים, חווה חוויות שונות, לומד עקרונות ייחודיים. סטארט-אפיסטים מרוטשילד, אנשי התחנה המרכזית, הברמן שזה עתה סיים משמרת, אלו שחיים ברמת אביב, ה׳עולים החדשים׳ מהפריפריה, אנשי רחוב חסרי קורת גג, עניים, עשירים, מאושרים ומדוכאים, הם רק חלק מהם. תל אביב מוציאה מהאנשים משהו אחר, ייחודיות, יצירתיות, פתיחות. תל אביב זו אישיות״.

מימין לשמאל: לירן שקד, רותם אליעזר, שחר פיילר ומיטל בדיחי.

מימין לשמאל: לירן שקד, רותם אליעזר, שחר פיילר ומיטל בדיחי

התערוכה נערכה בחלל האחורי של הגלריה, חלל גס וישן עם הרבה אופי מהבנייה התל אביבית הישנה. הקירות כוסו בטקסטים ובתמונות שיצרו דמויות שונות, רובן אנונימיות, מהמרקם התל אביבי – אלכס, דייר רחוב; שאול בן ישי, נהג מונית; ואחרים. על לוח קרטון בקצה החדר ננעצו במסמר גדול ערימה גדושה של ניירות שעליהם הודפסו הסיפורים השונים שליקטו אליעזר, בדיחי, פיילר ושקד, ובקצה כל דף הפנייה ליצירה של כותב הקטע. התמונות נתלו בצפיפות על הקיר השכן במסגרות לא תואמות בצבע זהב. במרכז החלל השתלשלו חוטי דייג שמהן נתלו שתי מסגרות זהב ריקות, שמסגרו את הקהל כשתי עבודות נוספות בתערוכה. על הקירות פוזרו הזמנות שעליהן נרשם בגדול ״דרושה אישיות״.

כל העבודות נתלו אחת לצד השנייה ללא היררכיה ברורה ובמבט ראשון אי אפשר היה להבין את הקשר ביניהן. הצופים עברו מעבודה לעבודה במסלול אקראי שנוצר על ידי קטעי הטקסט שאותם הם שלפו. לדוגמה, עבודה של זאב אנגלמאיר נתלתה לצד יצירה של ליאור, ״דתי חדש חדש״. מבחינה טכנית אפשר היה להבחין בקלות בין היד מהמהוקצעת ליד חסרת הניסיון, ומבחינה אמנתית מעניין ובלתי אפשרי להשוות ביניהן, אך נראה כי השוני בין שתי העבודות הוסיף חן לשתיהן.

otzrimtlv7

מעטות העבודות בתערוכה שהצליחו להחזיק את עצמן מבחינה ויזואלית בלבד, ורובן היו צריכות להיעזר בטקסט כקביים. עם זאת, דווקא נקודה זו הייתה לנקודת החוזק של התערוכה. החיבור בין העבודות השונות והטקסטים, שלא בהכרח הצליחו לעמוד כיחידים, יצר מכלול אחד שהצליח להיות מגוון ומעניין ואיפשר להסתכל על העבודות בזווית ראיה חדשה. היכולת ליצור אמירה מורכבת מיצירות שהן לכאורה ראשוניות הייתה גם היא מעניינת, והצליחה ללכוד משהו מהמהות התל אביבית. שיטת ההגשה של העבודות, קריאה של קטע טקסט ושיטוט אחר התמונה הרלוונטית אליו, תרמה גם היא לאווירת התערוכה.

לא בכדי נקראה התערוכה ״אוצרים את תל אביב״, והיא מעלה שאלות מעניינות על היחסים שבין אמן, יוצר ואוצר. את מהותה של התערוכה הגו אליעזר, בדיחי, פיילר ושקד, ואת העבודות שמוצגות בה יצרו בעיקר אנשים אנונימיים לאירוע זה בלבד. הגבולות בין אוצרות לאמנות הניכוס או לאמנות בכלל, הפכו במקרה הזה למטושטשים. כך, אוצרי התערוכה הצליחו לנצל את המגרעות שלה ולהפוך אותן לנקודות חוזק בתוך הנרטיב: התערוכה נעימה, לא מתאמצת ונונשלנטית. כמו העיר שבה היא עוסקת. הפאזל האורבני שנוצר בחלל מצליח מצד אחד לרגש ולהסעיר ומצד שני גם להיות מנוכר וקשה. ערבוב הסיפורים והדימויים במקצב מהיר ודחוס מצליח לתפוס את האווירה של העיר שאין לה הפסקה.

 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden