כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

הרצון ליצור מרחבים אדריכליים מהזיכרון של בתים בא די מהר

את הצ׳ט הבא צריך לפתוח בגילוי נאות. אמנם לא היה לי כל קשר לפרויקט הגמר של אבי אור – שמוצג כרגע בבית בנימיני, בתערוכת הבוגרים של מסלול אודות עיצוב בתוכנית לתואר השני בעיצוב תעשייתי בבצלאל – אחד הפרויקטים המעניינים, המורכבים, המרגשים ומעוררי ההשראה שנתקלתי בהם בזמן האחרון. אבל, אני מלמד בתוכנית כבר שש שנים, ואור היה סטודנט שלי לפני כמה שנים. ועדין: שמונה פרויקטים מוצגים בתערוכה, כולם (באמת) מעניינים ומורכבים, אבל בכל זאת יש משהו יוצא דופן בפרויקט הגמר של אור – הרחוב הנרטיבי. יש בו משהו מרגש, שנדיר למצוא בפרויקטים בעיצוב, במיוחד בפרויקטים מורכבים של תואר שני.

הפרויקט של אור, המספר את סיפור חייו של אדם באמצעות מפת הרחובות והבתים שבהם התגורר במהלך חייו – דרך חדשה לשימור זיכרונות. הבית הראשון המופיע ברחוב הוא הבית שבו נולדת, והאחרון הוא זה שבו אתה גר עכשיו. בחירת תחנות הזמן, המיוצגות ברחוב הנרטיבי, מאפשרות התבוננות על העבר ויוצרות הבנה חדשה של ההיסטוריה האישית: מה הודחק, מה נחקר, מה שומר ומה הודגש.

הפרויקט מספר את סיפור חייו של אביו של אור, ניצול שואה שביתו הראשון נהרס ברומניה. ההיסטוריוגרפיה האישית החדשה מבוצעת כעבודת רישום ידני בדיו שחור (עט פיילוט 0.5) על נייר, בקנה מידה אחיד, ללא צבע, ללא סרגלים, ללא מחשוב וללא הדמיות ריאליסטיות. הרישום האדריכלי מבוצע במרווח שבין דו ממד לתלת ממד, בשניים וחצי ממדים, כך שהחזית הפונה לרחוב ותוכנית הגגות פרושים ומחוברים. הפריסה הגרפית יוצרת ריבוי נקודות מבט, עומק, אווירה ותנועה של העין בתוך הציור. והתוצאה, כאמור, יוצאת דופן.

אבי אור בחלל התערוכה בבית בנימיני

אבי אור בחלל התערוכה בבית בנימיני

Yuval:

הי אבי. מה שלומך?

Avi:

חמדולילה, אין מה להתלונן

Yuval:

יפה. התאוששת מהפתיחה וממזג האוויר?

Avi:

לא היה כל כך ממה להתאושש

Yuval:

אז בוא נתחיל. בוא תספר קצת על עצמך מה למדת, איפה, מתי, בן כמה, ומה עשית מאז פחות או יותר

Avi:

וואו, למדתי מזמן. אני אדריכל, בן 54, בוגר הטכניון (1990), עבדתי בכמה משרדי אדריכלים בחיפה אבל את הדרך המשמעותית ביותר (מקצועית) עשיתי בקבוצת תו במגוון גדול של פרויקטים אדריכליים ואמנותיים. עכשיו יש לי סטודיו לאדריכלות יחד עם אסיה, אשתי

Yuval:

תגיד כמה מילים על קבוצת תו למי שלא מכיר + דוגמה או שתיים לפרויקטים

Avi:

בקבוצת תו עוסקים באדריכלות, באמנויות המיצב והמיצג, עיצוב תערוכות, סביבה, אמנות סביבתית ועוד. פרויקטים יפים ומוקפדים: ראה ״קפה תו״ שמתרחש מידי שנה ביריד ״חוצות היוצר״, תערוכת ״בור״ במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד, ועוד

Yuval:

מגניב. ושניה לפני פרויקט הגמר שלך, מה אתה עושה בסטודיו שלך ושל אשתך? איזה סוג של פרויקטים?

Avi:

עושים ארכיטקטורה לאנשים: בניה פרטית ומבנים ציבוריים לא גדולים, פרויקטים כמו בית ספר, מבני מגורים מיוחדים, מרכז סדנאות ותעסוקה, ותערוכות

Yuval:

אז איך התגלגלת מזה לתואר שני בעיצוב תעשייתי?

Avi:

החלטתי להרחיב את שדה הראיה, לעסוק בדברים שיפתחו את העשייה בדרך עקיפה. היתה לי הרגשה (שהתבררה כנכונה) שבתכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל האדם, המשתמש, עומד במרכז. התהליכים שאדם עובר בממשק עם עיצוב ואדריכלות, זה מה שעניין אותי

Yuval:

בתור מרצה בתוכנית אני נאלץ להסכים… בוא אם כך נעבור לפרויקט הגמר. מאיפה הגיע הרעיון לרחוב הנראטיבי?

aviorrr

Avi:

בסופו של דבר הרחוב הנרטיבי הוא כלי. אולי עוד נדבר על זה אחר כך. הכלי הזה נוצר ויוצר בפעם הראשונה מתוך סיפור החיים של אבא שלי, כנער, בתקופת השואה, ומתוך הבנה שיותר קל לאדם להתבונן על הביוגרפיה שלו דרך הבתים שהוא גר בהם. להבין דרך בתים, דרך אוסף הבתים שיוצר מרחב עירוני

Yuval:

אתה יודע, לפעמים אני מצטער באמת שאין לי צילומים של הבתים והחדרים שגרתי בהם בצורה מסודרת. ובהמשך למה שאמרת – אני מניח שגם לך לא היו צילומים. איך אם כך שיחזרת אותם?

Avi:

כשאוספים את הבתים אחד אחד מאז הילדות הזכרון נבנה, וזה מעניין איך התהליך בונה ונבנה. גם ברחוב הנרטיבי שלי וגם של אבא שלי, חלק מהבתים לא נמצאים. את חלקם ציירתי מתוך צילומים ישנים, חלקם מארכיונים ומוסדות תכנון. את הבתים שלא מצאתי עליהם כל חומר ציירתי רק מהסיפורים, זה הכי מעניין. את הבית הראשון של כל אחד מאיתנו הרבה פעמים כבר לא ניתן לאתר או שהוא השתנה מאד, אבל רוב האנשים זוכרים אותו יותר טוב מכל שאר הבתים

Yuval:

האמת, אני לא זוכר כלום. או בקושי זוכר. ככלל העניין הזה של זיכרון הוא דבר מאד מתעתע, אם אתה שואל אותי…

Avi:

זיכרון הוא דבר חמקמק, אבל זיכרון הוא גם מהות הניתנת לבניה

Yuval:

אז אולי זו שאלה שאני צריך לשאול בסוף, אבל אני אשאל עכשיו: מה למדת אם כך על זיכרון, ובכלל, מהעבודה על הפרויקט?

Avi:

זו שאלה לא פשוטה. אתה רוצה תשובה רצינית?

Yuval:

ברור. אתה אמור כבר להכיר אותי שאני לא שואל סתם

Avi:

התשובה אם כך נמצאת במספר רבדים: הראשון והפשוט ביותר היה להנגיש, להנכיח, לסדר ולגבש את קורותיו של אבי בתקופת השואה ובשנים שלאחריה. עד שלא ציירתי את כל בתיו הסיפור היה יותר מידי מורכב, מפותל וקטוע בכדי להבין ולעקוב. השני היה ליצור מרחבים אדריכליים, עירוניים, מגוונים, בלתי צפויים, שקיימים ולא קיימים בעת ובעונה אחת (שהרי הרחוב הנרטיבי הוא מרחב העירוני המחבר בתים ממספר מקומות וזמנים למהות אחת). הרובד השלישי הוא שאדריכלות יכולה לספר סיפור חיים, לבנות זיכרון, לטעון במשמעות, ליצור הבנה מחודשת של אדם על עצמו

aviorrr2

Yuval:

אז איך מתחילים בכלל כזה פרויקט? ידעת מהתחלה מה אתה רוצה שהתצואה הסופית תהיה, או שיצאת לדרך ואמרת נראה מה יהיה. כמה מגובש הייתי בתחילת הדרך?

Avi:

הרצון ליצור מרחבים אדריכליים מהזיכרון של בתים בא די מהר. לא ידעתי איך, לקח זמן ליצור שפה גרפית, בהתחלה מיחשבתי בתוכנות תלת מימד את כל הבתים וחשבתי ליצור מין סרט שמאפשר לאדם ללכת ברחוב של חייו, אבל בסופו של דבר בחרתי ברישום, במשהו שהוא כמו רומן גרפי. היה לי חשוב ליצור בכלים האדריכליים הפשוטים, בעבודת יד אישית, לנוע במרחב שהוא לא תלת ממד ולא דו ממד

Yuval:

ובמה תרמה לך ההנחייה של חנן דה לנגה ושל יונה וייץ?

Avi:

חנן היה זה שאיתו ומולו כל התהליך של איסוף הבתים למרחב עירוני אחד התגבש. יונה סידרה את זה אקדמית ותיאורטית. שניהם היו מאד חשובים לתהליך ולהבנה שלי מה אני בעצם עושה. בעבודה מולם הבנתי שיש כאן כלי שיכול לעבוד לכל אחד

Yuval:

בוא אם כך נדבר על התוצר הסופי ועל המשימה להציג אותו לקהל הרחב בתערוכה. מה אתה יכול לספר על ההבדל בין הפרויקט שהוגש לבין התצוגה בתערוכה, ומה בעצם מוצג כעת בבית בנימיני

Avi:

בבית בנימיני מוצגים חלק מהתוצרים. היכולת להפוך את הרישומים האדריכליים של המרחב העירוני האישי לכלי, שבאמצעותו אדם יכול ליצור הבנה חדשה על ההיסטוריה האישית שלו, כמעט ולא קיימת

Yuval:

במובן מסוים זה במקום ללכת לפסיכולוג… או בנוסף

Avi:

כן. כבר היו מספר שיחות על כך שהכלי הזה יכול לשמש לעבודה טיפולית

Yuval:

אז אם לחזור לתערוכה – לטובת אלו שעוד לא היו, תספר מה ואיך מוצג

aviorrr3

Avi:

האיור המרכזי בתערוכה מציג את המרחב העירוני מהבתים בסיפור של אבי בתקופת השואה ברומניה, ובשנים הראשונות של הקמת המדינה כאן. הסיפור בפני עצמו מעניין והוא ארוג בין הבתים בציור (זה לוקח לא מעט זמן לקרוא את הכל). במובן הזה אפשר לקרוא את זה גם כעבודה של בן לאביו, גם כעבודה של ״דור שני״, וגם כמתן בית לאבי שבמשך כ-12 שנים נדד ללא משהו שאפשר לקרוא לו בית.

הציור הזה מגלה את סיפורו של אבי טפח אחר טפח למרות, ואולי בגלל שמצויירים בו רק מבנים, ואנשים אין בו כלל. חוץ ממנו מוצג הרחוב הנרטיבי שלי – מהבית הראשון שבו נולדתי בנהריה עד לבית שאני גר עכשיו בהרדוף. ומוצג בו גם רישום של קטע העיר המאחד את קורות כל משפחתי המורחבת (כולל הבתים של אמי, אשתי, אחי). באיור הזה, במרחב העירוני הזה, שזמן ומרחב מעורבבים בו לגמרי, הבית שלי כילד מוצב ליד הבית של אבי כילד ואפשר לדמיין אותנו משחקים בחצר יחדיו, וכו׳ וכו׳

Yuval:

והכל באיור ידני. נכון? זה בטח לקח המון זמן. למה ידני ולא במחשב?

Avi:

הכל ידני בעט פיילוט 0.5 רגיל לגמרי על נייר. כן. זה לקח כל כך הרבה שעות וימים שאין טעם לספור. אבל איך אפשר להשוות רישום ידני להדמיות במחשב? בהדמיות במחשב חסר משהו מהלב שדרך היד כן ניתן לתחושה

Yuval:

אני באמת תוהה אם הייתי חושב משהו אחר על הפרויקט אם כולו היה משורטט במחשב. כנראה שכן… תגיד, מה עכשיו אחרי הפרויקט? ואחרי התואר? מעבר לחזרה לעבודה השוטפת במשרד. תוכניות מיוחדות?

Avi:

התחלתי ללמוד אובניים

Yuval:

וואלה. סתם ככה?

Avi:

הכל נמצא שם, האפשרות למצוא את המרכז, ליצור חלל.

Yuval:

טוב, זה כבר עניין לשיחה אחרת. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

Avi:

עם הרחוב הנרטיבי אולי יקרה עוד משהו. גלום שם איזה פוטנציאל שאולי יצוץ בהמשך

Yuval:

לגמרי

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden