Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
פלסטיק: משטן אקולוגי להבטחה אקולוגית
בחודש שעבר נפתחה ברוטרדם שבהולנד תערוכה שאצר טל ארז, Plastic, Promises of a Home Made Future. התערוכה, שנוצרה מתוך מחקר ארוך ויסודי, בוחנת את המסלול התרבותי שהפלסטיק עבר: מהרגע שבו הוא נולד כהבטחה אדירה – נצחון המדע על הטבע, ההבטחה המושלמת לחיים טובים – דרך הרגע שבו הוא הפך להיות השטן האקולוגי הגדול, ועד היום – עידן הדפסות התלת ממד.
ביקשתי מטל – שטוען, אגב, שהעתיד עדין לא נקבע בכל הקשור לכך – לספר על תהליך העבודה על התערוכה, למה בכלל להפוך מחקר לתערוכה, האם עדין נוציא חתיכות פלסטי מהאוקינוסים גם בעוד 50 שנה או שהמצב ישתנה, ומה התפקיד של מעצבים בכל הסיפור הזה. אבל לפני הכל טיזר נחמד שהוכן לכבוד התערוכה:
Yuval:
הי טל
Tal:
הי יובל. מה נשמע?
Yuval:
לא רע בכלל. ואצלך?
Tal:
חוץ מנזילות בצנרת בבית, הכל טוב
Yuval:
אוי… לא כיף!
Tal:
לא, אבל נשרוד את זה. עכשיו יחליפו את הכל לפלסטיק (ספוילר)
Yuval:
הו! גנבת לי את הפאנצ׳ליין. בוא נדבר אם כך על פלסטיק: ספר בכמה מילים את סיפור המעטפת
Tal:
זה סיפור שהתחיל די מזמן, סביב 2012, בכמה שיחות שהיו לי כשהצגתי בתערוכה בבלגיה בשם the machine
Yuval:
זה מה שראיתי באיינדהובן?
Tal:
חלקים מזה – אני חושב – הוצגו באיינדהובן, אבל כמכלול התערוכה הוצגה שוב ב-2013 ברוטרדם.
בכל אופן, אני הצגתי שם את המשך המחקר שלי שהתפתח סביב התזה שלי לתואר שני, זאת שניסתה לבחון את תעשיית ההדפסה התלת ממדית מנקודת מבט סוציו-פוליטית, כהזדמנות ייחודית אבל גם בהשוואה לקונטקסט היסטורי, שבמקרה הזה היה מחאות הפועלים של תחילת ואמצע המאה הקודמת; לנסות לפרק את ההבטחה הזו של המדפסת, לפחות בפוטנציאל, להזדמנויות ולסיכונים שבה.
בקיצור, סביב התערוכה הזאת, אכלתי ארוחת ערב עם מי שלימים הפך להיות ראש של מוסד תרבות חדש (2013) ברוטרדם, שריכז שלושה ארגונים די חשובים: ה-Nai, איגוד האדריכלים ההולנדי, שתרם גם את הבניין ואת הארכיון המפואר של 200 שנה של אדריכלות הולנדית; Premsela, איגוד העיצוב והאופנה; ו-virtueel Platform שהיה מרכז לתרבות דיגיטלית. יחד הם הפכו ל-The New Instituut, שהפך להיות מעין מגה ארגון קרוס דיסציפלינרי, ומאד מאד מעניין.
באותה ארוחת ערב התחלנו לדבר על שאלת חומרי הגלם, ועל הרעיון הזה שבעולם של הדפסה ביתית, חומר הגלם הופך להיות מוצר הצריכה. מאוחר יותר, ועמוק לתוך המחקר של התערוכה, גיליתי שבפלסטיק זה תמיד היה המקרה במובן מסוים. שנה אחרי אותה ארוחת ערב הוזמנתי לעשות פרוייקט מחקר עבור ה-HNI (אותו New institute, רק בקיצור), כחלק מקו תערוכות שנקרא materials and things. בסוף המחקר, שערך כשנה, הוחלט להפוך אותו לתערוכה, שהפכה גם לסוג של סרט דוקומנטרי.
וזו התערוכה שאנחנו מדברים עליה ושמציגה עד ה-6 באפריל: Plastic, promises of a home made future
Yuval:
שם נחמד! אז מה גילית במחקר?
Tal:
מה שהיה מעניין לראות, זה את המסלול התרבותי שהחומר הזה עבר. לאו דווקא הממד הטכנולוגי או האקולוגי במונחים מדעיים, אלא דווקא האופן שבו אנחנו תופסים אותו. הפלסטיק נולד כהבטחה אדירה, נצחון המדע על הטבע. חומר אינסופי, שיכול לקבל כל תכונה שנרצה, זול ונגיש לכולם, נקי וורסטילי. הוא אפילו נולד מתוך צורך אקולוגי – להחליף חומרים שעמדו בפני כליה כמו שנהב, שריון צב וכולי.
לפני – ובייחוד אחרי – מלחמת העולם השניה, הוא כבש את העולם. במשך כמה עשורים הוא היה ההבטחה המושלמת לחיים טובים, ועסקו בו מעצבים, אדריכלים ויזמים בכל קשת האפשרויות, מהסוציאלית ביותר, ועד הקפיטליסטית ביותר, מאופנה ועד הממדים הפרקטיים ביותר. פלסטיק תפס כל פינה אצלנו בבית. אפילו איפה שאנחנו פחות חושבים על זה – בצבע על הקיר, בבידוד, בצנרת, בריצוף, במערכת החשמל. פלסטיק באמת הפך להיות בכל מקום. וחצי מאה אחר כך, הוא הפך להיות השטן האקולוגי הגדול.
Yuval:
אוקי. זה אמנם מאד מעניין (באמת) אבל מה מעבר לכך? כי אני מניח שלא עניין אותך רק להציג את ההיסטוריה של הפסלטיק
Tal:
מה שעניין אותי הם שני דברים. 1: פלסטיק היה המייצג המושלם של כל מה שנתפס כטוב בקפיטליזם באמצע המאה העשרים, והמייצג המושלם של כל מה שנתפס רע בקפיטליזם בתחילת המאה ה-21 – ייצור המוני, גלובליזציה, disposability, צרכנות עיוורת, זול, וכמובן, השלכות האדם על הסביבה שלו
2: מי שבאמת דחף פלסטיק לתוך החיים שלנו בצורה אינטנסיבית, מי ש״מכר״ לנו פלסטיק, היו חברות מסחריות, אבל חברות כימיקלים. אם תסתכל על פרסומות של דופונט למשל משנות ה-50 וה-60, אתה תראה פרסומות לחומר הגלם ולא למוצר, אבל שפונות לקהל הרחב – פרסומת לצלופן, לניילון, לוויסקוזה. מכרו לנו את הרעיון של פלסטיק.
Yuval:
וואלה
Tal:
וכאן אנחנו נכנסים לחלק השני של התערוכה.
והחלק הזה מתעסק בתעשייה חדשה, כזו שעוד לא הוגדרה עדיין, שעוד אין לה סטנדרטים. וגם התעשייה הזו היא הבטחה גדולה, והיא הבטחה גדולה לפלסטיק. כי הרעיון הזה, של הדפסה תלת ממדית מקומית או ביתית, הופך (תיאורטית) את הקערה על כל צרות הפלסטיק – ייצור מקומי ולא גלובלי, מצרכן עיוור למשתמש אקטיבי ומודע, מייצור עודף ליצור ממוקד, מ-disposability לקשר אישי עם המוצר כאשר אתה חלק מתהליך היצירה שלו. ויותר מהכל, משטן אקולוגי להבטחה אקולוגית, עם הרעיון של שינוי מודלי צריכה
Yuval:
אז שניה לפני שתספר מה יש בתערוכה, אני רוצה לשאול למה בכלל תערוכה, ולמי היא מיועדת
Tal:
התערוכה מיועדת לקהל רחב בעיקרון ולקהל הקריאטיבי בפרט. ולמה תערוכה? כי זאת פלטפורמה מצוינת לא רק להעביר מסר ולמקד תשומת לב, אלא גם לכל מה שקורה מסביבה – עשינו סרט דוקומנטרי, סבב דיונים שתומללו, קורס משותף עם הריטפלד אקדמי ועוד כמה דברים. מוסדות יכולים לפעול ככה מתוך המוקד של התערוכה, ותשומת הלב שהיא מייצרת בפרק זמן מסוים
Yuval:
תגיד – לא קשור אבל קצת – אתה דובר הולנדית שוטף?
Tal:
אפילו לא קרוב לזה. אני יודע אולי 12 מילים
Yuval:
קטעים. זו שפה נורא מסובכת. נכון?
Tal:
לא בטוח שהיא מסובכת, היא בעיקר מרגישה מיותרת, כי כולם מדברים אנגלית כל כך טוב, שהרגע היחיד שאתה מצטער שאתה לא יודע אותה זה כשאתה רוצה לשמוע ריכולים בארוחות ערב
Yuval:
לול. בוא נחזור לתערוכה. מה היא כוללת?
Tal:
התערוכה כוללת ארבעה פרקים, או מערכות, שכל אחת מחולקת לשתיים. את המערכה הראשונה, שנקראת set-up כבר תיארתי. שלוש המערכות הבאות בוחנות את מצב העניינים של תעשיית ההדפסה התלת ממדית עם קריצות להיסטוריה של הפלסטיק בשלוש כותרות – propaganda, או האופן שבו מוכרים לנו את התעשייה; policy, או בעלי העניין הנסתרים יותר שדוחפים וחוששים מהתעשיה (צבא, מדינה, קבוצות לובי); monopoles, או האופן שבו עולם העסקים מנסה להשתלט על התעשייה.
בכל אחת מהמערכות אנחנו בודקים תהליכים מלמעלה (של כוחות שוק), ומלמטה, של מייקרים, מעצבים ואקטיביסטים. המטרה היא להגדיר גבולות לתעשייה לא מוגדרת, ולסמן את האפשרות להשפיע על האופן בו היא תעוצב. והסיבה שאנחנו קוראים לזה מערכות, היא כי למעשה זו לא בדיוק תערוכה אלא docubition – תערוכה שהיא גם סרט דוקומנטרי
Yuval:
הו! לא סתם שאלתי למה תערוכה… אז מה מוצג בה?
Tal:
בעיקר חומרי פופ – פרסומות, ראיונות, קטעי חדשות, אתרי אינטרנט, אוביקטים ״לא מעוצבים״ וגם קצת פרויקטי עיצוב מעניינים. החומרים האלה הופכים להיות חומרי הגלם לקטע דוקומנטרי שמשתלט אחת לכמה דקות על כל אחד מחללי הפרקים השונים ומתאר את הנרטיב המרכזי שלו. זה רעיון מעניין שבא דווקא מההבנה המרחבית של החלל של התערוכה ואמופן השימוש בו. האמת היא שגם הסיפור עצמו כמחקר נבנה לינארית במחשבה על חלל התערוכה
Yuval:
אם אם אתה צריך לסכם את השורה התחתונה למשפט / שניים. מה המסקנה? האם עדין נוציא חתיכות פלסטי מהאוקינוסים גם בעוד 50 שנה או שהמצב ישתנה?
Tal:
אני חושב שהטיעון המרכזי לתערוכה טוען שהעתיד עוד לא נקבע. על פלסטיק ועל הדפסה תלת ממדית בייחוד, יש פרה קונספציות: ״אני לא מאמין שזה יהיה בכל בית״, ״התעשייה סתם תהרוס את זה ורק נצרוך יותר״ וכו׳. המסר המרכזי של התערוכה שעדיין ניתן להשפיע על האופן שבו התעשייה תתגבש והאם ההבטחה שלה, גם לפלסטיק תתממש. זה יהיה במודלים העסקיים שנציע, בפלטפורמות, במוצרים, בחקיקה ובמה שנבחר או לא לקנות. מטרת התערוכה היא ליידע אותנו על השאלות, ועל זה שהן עוד פתוחות
Yuval:
זה מסר חשוב
Tal:
כן, אני ממש מקווה להוציא קצת מעצבים מהדרטמיניזם שלהם: או שהם נגד תעשייה, או שהם שפוטים שלה (אני כמובן מקצין). הכוח הגדול שלהם הוא בלהיות סוכנים סוציאליים שמשנים את התעשייה מבפנים
Yuval:
לגמרי. תגיד, אני מבין שהיית הרבה בשנה האחרונה על הקו של הולנד – ישראל. מותר קצת לקנא, או שתכף תבכה שזה היה כל הזמן עבודה…
Tal:
גם וגם. מותר לקנא בלעבוד בהולנד, לפחות במסגרת של המוסד הזה. חוויה בהחלט נדירה. ובכלל די נעים שם
Yuval:
נו, כן… מה הפרויקט הבא שלך?
Tal:
כרגע נכנסנו לשלב עבודה די אינטנסיבית על אוצרות תערוכה בנושא הצללה במוזיאון העיצוב חולון שמיועדת לקיץ, גם זה קיצו של מחקר ופרויקט ארוך. אני מעצב תערוכות פה ושם, ועוד כמה דברים שמוקדם לדבר עליהם
Yuval:
נכון… אבל על זה נדבר בפעם אחרת. משהו חשוב נוסף לפני שמסיימים?
Tal:
שכולנו נצביע נכון
Yuval:
ברשותך לא ניכנס לזה
Tal:
לא אמרתי כלום…
