כל מה שחשוב ויפה
זכוכית ישראלית 2015, מוזיאון ארץ ישראל. כל הצילומים: ליאוניד פדרול

בגלל הנוכחות החזקה של החומר אנחנו לא מנסים לקרוא את האמירה בעבודה ונעצרים בשלב ההתפעלות מהביצוע

בחודש פברואר נפתחה במוזיאון ארץ ישראל התערוכה זכוכית ישראלית 2015. 62 אמנים מציגים בה כ-100 עבודות שנוצרו בארבע השנים האחרונות, מפריטים זעירים עד לפסלים ומיצבי ענק. זאת הפעם השלישית שהמוזיאון מקיים תערוכה המבקשת לספק לאמנים היוצרים בזכוכית את אחת הבמות היחידות בארץ, במטרה לשקף את היצירה העכשווית המקומית בזכוכית.

״עם הפיכתה של הזכוכית למדיום אמנותי, ניתן לגלות בה איכויות שהן מעבר לאסתטיקה של החומר ולמיומנות הטכנית של היוצר״, אומרת אנריאטה אליעזר ברונר, אוצרת התערוכה. ״יותר ויותר, מופיעה הזכוכית כנושאת מסר אמנותי, כנקודת מוצא – ופחות כמטרה בפני עצמה. העבודות בתערוכה מציגות מנעד תמטי רחב ומתכתבות עם תחומי ידע ותרבות. הן נעות בין הפיגורטיבי למופשט, בין הריאליסטי לאשלייתי, בין האישי לאוניברסלי, בין דו-שיח פואטי עם הטבע לסוגיות אקולוגיות – אך הזכוכית עוברת בכולן כחוט השני ומנוצלת באופן אסתטי ומטאפורי״.

וזה בדיוק מה רציתי לדבר עליו עם ערן ארליך, שמכהן כראש המחלקה לקרמיקה וזכוכית בבצלאל. ביקשתי ממנו שיספר על ההתרשמות שלו מהתערוכה, כמי שלימד חלק גדול מהמשתתפים שמיציגים בה, על הפער בין ההשתאות מהטכניקה לבין הסיפור והקונספט, ובאותה הזדמנות גם על השינויים שהוא הכניס למחלקה מאז שנכנס לתפקיד לפני שנה וחצי.

234_t_033

Yuval:

הי Eran. מה שלומך?

Eran:

אני סבבה

Yuval:

יפה! בוא נדבר קצת על זכוכית…

Eran:

בשמחה

Yuval:

לגמרי. אני אגיד לך במה אני רוצה להתחיל: קראתי ראיון עם אנרייטה אליעזר־ברונר, אוצרת ביתן הזכוכית של מוזיאון ארץ ישראל, שאצרה את התערוכה זכוכית 2015 שנפתחה בסוף החודש שעבר, והיא אמרה מהו שתפס לי את תשומת הלב, שלא חשבתי עליו קודם: ״רק עכשיו אנחנו קוטפים את הפירות של המחלקה שנפתחה בבצלאל ב-2001״. בוא תעשה לי רגע סדר היסטורי, כי נראה כאילו תמיד למדו זכוכית וקרמיקה בבצלאל

Eran:

זה נכון שהמחלקה לקרמיקה קיימת בתצורות כאלו ואחרות מתחילת יסודו של בצלאל, אבל תחום הזכוכית חדש יחסית. הראשון שהכניס את עניין הזכוכית לבצלאל היה איזיקה גאון

Yuval:

וואלה. לא ידעתי. או שלא זכרתי. מתי זה היה, ומה קרה מאז?

Eran:

בשנות ה-90 התחילו עם הזכוכית, בנסיון צנוע שמאז הלך והתעצם. כיום זה חלק משמעותי במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית, שמכסה את כל הטכניקות האפשריות בתחום

Yuval:

מה קרה ב-2001, השנה שעליה אנריאטה מדברת?

Eran:

אנריאטה לא לגמרי דייקה בתאריכים. כבר בשלהי שנות ה-90 התחום היה קיים והוא התבסס על סדנה חמה שעוסקת בניפוח זכוכית. מי שנתן לתחום דחיפה ראשונה משמעותית היה דידי לין שהפך את הזכוכית לאחד מארבעת מסלולי הלימוד במחלקה, אבל אז התשתית הייתה בסיסית וצוות המרצים מצומצם. היום אנחנו במקום אחר לגמרי, והשנה אנחנו עושים מהפכה בתחום עם הקצאת משאבים ושעות הוראה בקנה מידה חסר תקדים. אני מקווה שאת הפירות נקצור בשנים הבאות

Yuval:

תכף נגיע למה שקורה במחלקה. כמה זמן, אגב, אתה כבר במחלקה?

Eran:

אני נכנסתי ללמד במחלקה ב-1999 כמורה לפיסול. אחר כך הייתי ראש מסלול זכוכית ומילאתי תפקידים נוספים במחלקה תחת דידי לין ומולי בן ששון

Yuval:

יפה. נחזור רגע ל״זכוכית 2015״. אני מניח שביקרת בתערוכה, ושאתה מכיר לא מעט מהמשתתפים, אם לא את כולם, ברמה כזו או אחרת. נכון?

Eran:

ברור שביקרתי, ואני אבקר שוב. אני מכיר חלק נכבד מאד מהמשתתפים, אפשר לומר שמרכז הכובד של תחום הזכוכית בארץ מורכב ברובו הגדול מבוגרי המחלקה

בוריס שפייזמן

בוריס שפייזמן

Yuval:

אז הנה שאלה שמעניינת אותי. הרבה פעמים בתערוכות זכוכית, גם בכלל וגם בתערוכות בוגרים, יש השתאות אמיתית מהטכניקה. זה באמת מין קסם כזה. אבל, לפעמים הטכניקה היא הכל, והקונספט או הסיפור קצת נשכחים. זה אמנם לא מה שהיה פעם, ואני חושב שזה גם קשור להתקבלות של התחום בקרב הקהל המקצועי בעולמות העיצוב והאמנות, כמו גם של הקהל הרחב. אני מניח שאנחנו יכולים לדבר על זה עכשיו גם במשך שבוע, אבל אני תוהה איזו תחושה עלתה לך בעקבות הביקור בביאנלה ביחס לפער הזה?

Eran:

אני חושב שהאבחנה שלך מדויקת מאד. אחת הבעיות המרכזיות עם הזכוכית היא שמדובר בטכניקה מאד תובענית שדורשת המון שעות אימון ועבודה, ואכן עלולה להתפתח תשומת לב גדולה מדי לממד הביצועי. אצלנו במחלקה אנחנו מנסים לחבר בין שתי הגישות, כלומר, להעניק לסטודנטים בסיס של מיומנות גבוהה מאד, אבל מבלי לשכוח את האופק הרעיוני – בין אם מדובר באופק אמנותי או באופק עיצובי.

זה אתגר גדול במיוחד בתחום העיצוב היות שאין כמעט מסורת עיצובית של התחום בארץ, וחסרים לנו גם כוחות הוראה עם אורינטציה עיצובית שמבינים את המהות החומרית של הזכוכית. האתגר שקיים גם בקרמיקה וגם בזכוכית הוא להבין לעומק את היחס בין האפשרויות והיכולות של החומר לממד העיצובי/אמנותי, ולמצוא את הדרך הנכונה תוך רתימת הטכניקה כדי לנסח מהלך עיצובי קוהרנטי ובעל תוקף

Yuval:

אתה יכול אולי לתת דוגמה או שתיים דווקא מזכוכית 2015 לעבודות שמצליחות לדלג מעל מהמורת הטכניקה גם לעולם הקונספט האמנותי?

49-Brener-Olya_8------------------------------------------

51-Brener-Olya_Blue-Serenity1-BIG-FILE

אולה ברנר

Eran:

יש עבודות בעלות אמירה אמנותית שחורגת רק מהווירטואוזיות הטכנית. אני אציין לדוגמה את העבודה של אולה ברנר שעוסקת בהתעללות בבעלי חיים, והיא רוויה ביקורת על השימוש הציני שאנו עושים בהם. גם העבודה של בוריס שפייזמן היא הרבה מעבר לוירטואוזיות לשמה, והן לא יחידות בתערוכה. אחת הבעיות עם הזכוכית דווקא נובעת מכך שבגלל הנוכחות החזקה מאד של החומר אנחנו לא מנסים לקרוא את האמירה בעבודה ונעצרים בשלב ההתפעלות מהביצוע החומרי

Yuval:

וואלה. לא חשבתי על זה. אולי תתן דוגמה לעבודה כזו, שאתה חושב שההתפעלות מהטכניקה מפספסת קונספט

Eran:

בשנה האחרונה סיים את הלימודים במחלקה גרגורי זילבר, שבעבודת הגמר שלו שמוצגת בתערוכה הוא יצר דמות של מריונטה שעשויה זכוכית בניפוח וביציקה. היה מעניין לעקוב אחרי התגובות של האנשים לעבודה שהסתכמו בדרך כלל בהתפעלות מהעשייה והתעכבו מעט מאד כדי להבין את האמירה שגלומה בה, שהייתה רווית ביקורת על מצבו של האמן, ואולי במיוחד של אמנים מסוגו שמרגישים לכודים בעמדה של ״אם היא יפה אז היא בטח טיפשה״. וכפי שאנחנו יודעים זה לא מדוייק

Yuval:

איזה קטע. אני כמובן זוכר את העבודה הזו מתערוכת הבוגרים האחרונה (איך אפשר לשכוח…) אבל דווקא פה תרשה לי לתת לך את נקודת המבט שלי. אני זוכר שהסתובבנו בתערוכה כמה עיתונאים, וכשהגענו לעבודה באמת התפעלנו מהעבודה ומהטכניקה, אבל כשניסינו לרדת קצת לעומקה ולקונספט שמאחוריה, קצת התקשינו. אני חושב שדווקא במקרה הזה אתם צריכים להשתפר בתיווך של העבודות ובטקסטים (!!!) שמלווים אותם

גרגורי זילבר

גרגורי זילבר

Eran:

האמת שהבעיה עמוקה יותר מזו של הזכוכית בלבד, ונוגעת להבנה שלנו לגבי המובן והערך של היפה. בנורמות ההתייחסות שלנו כיום היפה נתפס בהכרח כמרוקן מעומק, אבל זה נושא לשיחה אחרת אולי

Yuval:

אני לא בטוח שזה נושא לשיחה אחרת, ולפעמים – אגב – התפעלות מטכניקה היא לגמרי מספיקה. אבל לפעמים לא…

תגיד, אמרת בתחילת השיחה שהשנה אתם עושים מהפיכה חסרת תקדים בתוכנית הלימודים. והאמת – אם יורשה לי – זה באמת הכי מעניין אותי. מה אתה יכול לספר על השינוי ומה המטרה שלו?

Eran:

בגדול השינויים במחלקה מתחלקים לשלושה חלקים. אנחנו בוחנים מתודות ושיטות לימוד שונות. לדוגמה, בשנה א׳ אנחנו מלמדים במהלך סמסטר אחד סדנאות מרוכזות ואינטנסיביות, שמתרכזות בכל פעם בתחום אחד, או בשנים המתקדמות יצרנו חיבור מעניין בין תיאוריה לפרקטיקה בקורס דו שנתי, המאפשר לסטודנטים מהלך מחקרי מעמיק, שמפתח את החיבור בין הממד הרעיוני-תיאורטי לממד של המחקר החומרי.

בנוסף אנחנו נותנים גם דגש חזק בשנה הראשונה על טכניקה (תמיד עם אופק רעיוני כזה או אחר) ובשנים המתקדמות אנחנו מאפשרים לסטודנטים לבנות את המערכת של עצמם לפי נטיית הלב והעניין שלהם. אני מאמין גדול בעולמות שהסטודנטים מביאים איתם, ואני רוצה להעביר אליהם את האפשרות לחבר את הלימודים לעניין שלהם. יש משהו מתסכל בחווית לימוד, במיוחד במקצועות יצירתיים, שבנויה על תפיסת הסטודנט כמו זו של תלמיד תיכון. זה אתגר לא פשוט כי אנחנו מקבלים בוגרים של מערכת חינוך שלא סומכת על התלמידים שלה.

שינוי נוסף שאנחנו עושים הא פתיחה של תכנית הלימודים למגוון התנסויות ועולמות ידע נוספים, דרך תכנית רזידנסי שמארחת אמנים ומעצבים, בעיקר מחו״ל, או סדנאות האביב והסתיו שבהן הסטודנטים שובתים מהלימודים הרגילים ומתנסים בחיבורים לעולמות תוכן שעשירים את האופק היצירתי שלהם. לדוגמה, בשנה שעברה ערכנו סדנה שעסקה באוביקט והסטודנטים עבדו עם אוביקטים מכיוון של סאונד, תנועה או טקסט. אנחנו גם מחייבים את הסטודנטים לעבור סטאז׳ אצל אמנים, מעצבים, אוצרים וכו׳ מתוך מטרה שתהיה להם הבנה רחבה של התחום והעניין שלהם.

הקמנו במחלקה גלריית סטודנטים כפלטפורמה לא ביקורתית המאפשרת לסטודנטים להפיק ולהקים תערוכות או לייצר אירועים שהם יוזמים, בלי ציון או נקודות זכות. בהתחלה הם היססו מאד אבל היום יש כבר רשימת המתנה. ואנחנו גם עובדים הרבה על שיתופי פעולה עם גופים בתעשייה המאפשריים לסטודנטים לחוות את החיים האמיתים ולהתמודד עם סוגיות ממשיות

Yuval:

אני רוצה בכל זאת שתתן דוגמאות ספציפיות, כי ברמת השינויים וההכרזות זה מאד מרשים, אבל אני רוצה תכל׳ס, אולי דוגמה לסדנה אינטסיבית או לרזידנסי. בתכל׳ס איך זה קורה, מה קורה שם

Eran:

אני אתן לך שתי דוגמאות. הסטודנטים בשנה א׳ מגיעים אלינו עם ידע רישומי לא מפותח במיוחד. אחרי סדנה אינטנסיבית שנמשכה ארבעה שבועות, שבמהלכה הם למדו בוקר וערב רישום טכני, קלאסי וצבעף הם הגיעו לרמה מעוררת השתאות

Yuval:

מה זאת אומרת בוקר וערב? רק רישום? בלי שום דבר אחר במקביל?

Eran:

כן. זה עניין שמחייב כמובן המון לוגיסטיקה מבחינת המחלקה אבל התוצאות היו מעולות. במהלך השבוע הייתה להם רק סדנה רעיונית עיצובית/אמנותית, אך למעט בשיעור הזה הם רק רשמו. אני חושב שכל יוצר מכיר את הערך שיש באינטנסיביות של העשייה כשאתה פנוי להתמקד במשהו ולא עסוק במקביל במיליון מטלות שונות. לסטודנטים זה נכון כפליים, כאשר הם רק נוחתים במוסד שהם לא מכירים, לא פיזית, לא את אופן התנהלותו ולא את השפה שמדברים בו. כשיש להם אפשרות להתרכז בדבר אחד הם מגיעים רחוק מאד וגם האנרגיה והצלילה שלהם לתחום מרשימות. בדיעבד התברר לי שגם בחינוך האנתרופוסופי עובדים כך.

לגבי הרזידנסי אני יכול לדבר על האחרון, שהיה של אמן הזכוכית סימונה קריסטיני, שעוסק בפיתוח של טכניקת ניפוח בזכוכית פיירקס. הוא הגיע לחודש ימים שמבהלכו הוא בנה פרויקט שמוצג כעת במוזיאון המזגגה בקיבוץ נחשולים שיש לנו איתם שיתוף פעולה מדהים. הוא גם העביר סדנאות לסטודנטים, שיכלו הן להחשף לאמן שעובד על פרויקט ולראות ולנשום תהליך של יוצר בוגר, והן ללמוד ממנו קצת מהטכניקות שלו. בקרוב תגיע למחלקה פרופסור סוזאן ביינר מאוניברסיטת אריזונה, אחת הקרמיקאיות המעורכות בעולם. היא תעבוד במחלקה על פרויקט שלה שאולי יוצג גם במזגגה, וגם תעביר סדנאות לסטודנטים ותהיה גם חלק מצוות השיפוט של עבודות הגמר

Yuval:

יפה! אני ללא ספק סקרן לראת לאן כל זה יתפתח. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

Eran:

אני יכול לומר שיש אין סוף אפשרויות שניתן לפתח והאווירה הזו של חירות יצירה ושל פתיחות לנסות ולהתנסות מחלחלת אל הסטודנטים, וזה מקסים ומעורר לראות אותם גדלים ולוקחים אחריות ומגלים מעורבות ואיכפתיות. אני מאמין שזה חשוב לא פחות מטכניקה כדי להיות אמנים ומעצבים מרתקים

Yuval:

לגמרי

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden