כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

מסביבות עבודה לסביבת עבודות

הנה מקום שלא חשבתי שאני אמצא את עצמי בו: על הגג של הלנה רובינשטיין. למי שמתעניין, ה-wifi של מוזיאון תל אביב עובד גם פה. השעה 20:30, מלמטה נשמעים הדי צפירות המכוניות של אלו שכבר מאחרים לקונצרט בהיכל התרבות הסמוך, החניון מלא. כבר לא מכניסים מכוניות, אין מקום. אני על הגג עם צביקה קפלן מסטודיו טוקן ואיתן כהנא שעוסק ב״ביצוע עבודה בגובה״ (זה מה שכתוב בכרטיס הביקור שלו. מגניב), שמכוונים את התאורה על הפיגומים של שי רטנר. אני לעומת זאת מסתובב, מצלם ומקליד. וגם: מתרגש. קשה להסביר את זה – אחרי הכל, מה אני כבר עושה בסך הכל? מקליד אותיות שמתחברות למילים שמתארות אנשים שעושים את העבודה שלהם.

למען האמת, די נעים פה.

רוח קרירה, ה-wifi עובד, ובדמיון אני שומע את הקונצרט שבטח כבר התחיל. לרגע אני אפילו מדמיין את עצמי ישן פה, אבל מתבאס מהשמש שתאיר אותי מוקם מהצפוי… בדרך לגג נכנסנו בדלת הלא נכונה ומצאנו את עצמינו מעל נגני התזמורת שכיוונו את הכלים שלהם, ומעל הקהל שנכנס להיכל התרבות ותפס את מקומו. אפרופו מקומות שלא חשבתי שאני אגיע אליהם…

IMG_8405 IMG_8404

IMG_8402

זה כבר היום השני שאני מגיע לביתן הלנה רובינשטיין לקראת סוף היום. הגולאג של מאיר בשלבי הקמה מתקדמים, רעות יכולה כבר להתחיל למכור בחנות שהקימה במבואת הכניסה. ההקרנה של דלית על המדרגות כבר עובדת, והמטוס של רועי חג מסביב למכונית, בין הפיגומים של דלית. גם הפיגומים של שי על הגג כבר כמעט גמורים, ונראה כאילו הכל הולך לקרוס כל רגע. כמה עוברי אורח (״אזרחים מודאגים״) כבר הספיקו להתקשר לעירייה כדי לדווח שמשהו שם לא בסדר. המשטרה הגיעה, גם הסיירת הירוקה, גידרו את המקום, ביקשו לראות אישורים.

שי לא פה. בזמן הקמת הפיגומים קרתה תאונה קטנה ויש חשד שהוא אולי שבר את אחת האצבעות. אני מסתכל למטה על רויטל ועל איל שינבאום, הבעלים של טוקן, שעומדים בפינת הרחוב ומסתכלים עלינו, ומזהה לידם את שי שהפסיק לחזור מהרנטגן בינתיים. מפה זה נראה כאילו שתי האצבעות שלו מגובסות או משהו כזה, אבל קשה להגיד.

IMG_8414 IMG_8413

שעה לפני כן.

רועי מסדר את ההקרנה שיוצאת מפנסי המכונית באולם הכניסה, ואנחנו תוהים אם היא צריכה להיות על קרשים או על קיר לבן. אני אומר קרשים. אני מוציא מהתיק קלמנטינה, שעשתה את כל הדרך מצ׳יינטאון של מילאנו (מסתבר שיש דבר כזה) עד להלנה רובינשטיין בתל אביב. אחרי שהיא נגמרת צביקה מוציא מהתיק שלו קלמנטינה מקומית, תוך כדי שהוא מסדר משהו בחשמל. אנחנו מסכימים שהקלמנטינה ממילאנו טובה יותר, היא משאירה טעם טוב בפה גם אחרי שהיא נגמרת.

פתאום אני קולט שכל הלייבלים של התערוכה, שעיצבה נועה שורץ, כבר תלויים, וקצת מופתע. חודש לפני שהתערוכה עומדת יש לייבלים. אני רגיל תמיד שבסיורי העיתונאים שניה לפני שהתערוכה נפתחת, האוצרים אומרים במין התנצלות שהכל מוכן חוץ מהלייבלים. ״ברגע שתלו לייבלים, נגמרה התערוכה״, אומר צביקה. ״אתה לא מבין איך הוא משך אותי עם הלייבלים״, אומרת רויטל. ״כל יום עוד מסמר. עד שהבנתי שהוא פשוט מושך אותי. תליית הלייבלים היא הרגע הכי אינטימי שלנו ביחד״.

בקומה העליונה מאיר מחבר את המצלמות במעגל הסגור שישדרו בזמן אמת את מה שקורה בחדרי הגולאג. צביקה מוטרד שהמסכים שמציגים את מה מה שהמצלמות קולטות יגרמו למבקרים לפנות לצד הלא נכון. מאיר מכוון מצלמה באחד החדרים ורויטל צריכה לצעוק ולהגיד לו מה רואים במסכים. אנחנו מסתכלים על המסך המפוצל. מאיר חוזר, מסתכל גם הוא על המסך, ואומר ״טוב חברים, זו גאונות לשמה הדבר הזה״, וממהר הביתה להוריד את הכלבה שלו.

IMG_8395 IMG_8390

שעה לאחר מכן, בחזרה לגג. אני מקבל מרויטל ווטסאפ.

״שי ואני מנסים לחשוב על כל ההתנגדויות שנעורר בקרב גורמים שונים״ היא כותבת. אני שואל, ״מה שלום האצבעות של שי״. ״שכח מהן מרוב התרגשות״, היא עונה. אני מרים את הראש ממסך המחשב, שם לב שצביקה ואיתן נעלמו, ותוהה אולי שכחו אותי פה. אפילו את הקלמנטינה שלי חילקתי מקודם. אני שומע את השומר המסכן של החניון נאבק עם כל אלו שבטוחים שיש עוד מקום חניה ושהוא סתם מונע מהם להגיע לקונצרט (אני קצת מרחם עליו. על סביבת העבודה שלו).

אני נזכר בשיחה שלי עם רויטל מאתמול: ״שבועים וחצי מאז שהתחילה ההקמה. בשבוע הראשון, חד משמעית, כולנו היינו פה בשוק. אי אפשר היה להכיל את העובדה שהחזון הופך למציאות. אי אפשר היה להכיל את זה. זה היה גדול ועוצמתי מכדי להכיל את זה. שלוש וחצי שנים אינטנסיביות, אין לתאר. ופתאום זה מתחיל להיות מוחשי.

״זה הריון של פילה, ולידה של חודשיים. עשינו מפגש קבוצתי ממש לפני ההקמה ואמרתי לכל הגברים בחבורה: ככה מרגישה לידה, וזו זכות גדולה. ילדתי שלוש פעמים, והורמונלית, מה שקורה פה, זו לידה. בשבוע הראשון של ההקמה כל שבוע הייתי חוזרת הביתה בערב, שוכבת במיטה ובוכה במשך חצי שעה. לא כי משהו לא בסדר, זה פשוט ההורמונים. ואני לא בכיינית; אני לא בן אדם שבוכה. כמו בלידה: אישה שיולדת בוכה מלא, זה לא קשור לכאב. זו עוצמה הורמונלית מה שקורה פה, זה באוויר.

״שבועיים וחצי אחרי קצת התאזנתי. המסה הגדולה של הפועלים ושל הבינוי מאחורינו. אני מתחילה להתרגל לתינוק״.

IMG_8409

צביקה מסתובב על הגג ומקבל הנחיות מאיל שעומד למטה ומספר לו איך זה נראה מהרחוב. אחרי שהוא גומר לדבר עם אייל הוא מצלם אותי. מנסה ליתר דיוק, לא פשוט לצלם פה עם התאורה והלילה הזה. יותר מאוחר הוא יראה לי צילומים ויש שם אחד שדווקא יצא לא רע בכלל. בינתיים אייל שלח לו צילומים כדי שהוא יבים מה רואים מלמטה.

השעה כבר 21:15. אני מסתכל על הפיגומים ולגמרי מבין את מה שרויטל כתבה לפני רגע, על ההתנגדויות. אני שומע את צביקה שואל את מאיר ״מה עם שי ורויטל, הם אוהבים את זה?״. מה יש לא לאהוב? אני לא חושב שאי פעם ישבתי בתוך יצירת אמנות (על הגג. באמצע הלילה) וכתבתי עליה כמו שאני עושה עכשיו. אני מסתכל מסביבי ושוב חושב על השיחה שלי עם רויטל מאתמול:

״הרשמות של מוזיאון תל אביב שאלו אותי מה צריך לבטח בתערוכה, ואין. תסתכל מסביבך, אין כאן יצירות אמנות. אמרתי למאיר שיעשה ציורים וסקיצות בתוך הקלסרים בספריה שלו כדי שיהיה מה לבטח… זה הכל חומרי גלם, כל התערוכה מורכבת מחומרי גלם. בסוף התערוכה הכל הולך לזבל… יש מחשבות לעשות מכירה פומבית של הקירות, של הפיגומים, של הפרופילים. אצל רעות ממילא הכל צריך לחזור לחנות. אין. כמעט ואין. באמת, במסה הכללית, אין פה אמנות.

״מצד שני, לא העתקנו אף סביבה באופן מדוייק, וכתוצאה מכך נוצר מתח חדש אצל כולם. לא העברנו את הנגרייה אצל רועי כמו שהיא, העברנו חלקים ממנה, פרגמנטים. הפיגומים הם חומרי ׳אמת׳, אבל הם לא תומכים בשום דבר. הם מחזיקים את עצמם. והקרנות וסרטים זה בכלל חשמל, רוח ואור. זה שום דבר.

״אבל זו תערוכת אמנות, הפקה מטורפת, מאמץ אדיר, מלא כסף, חומרי גלם יקרים. משפחות שלמות מעורבות בזה. שלוש וחצי שנים של עבודה, כאילו על כלום״.

IMG_8417

אנחנו מדברים על מה השתנה בתערוכה מהיום הראשון של ההקמה ועד היום. ״אתה זוכר איך ביום הראשון של ההקמה הקיר של אנרי סאלה עדין היה תקוע באמצע הגלריה בכניסה?״, רויטל שואלת אותי, ובאמת שאי אפשר לשכוח. ״הגלריה בפריז עוד לא החליטה לאן הקיר יעבור והוא היה תקוע פה באמצע. שנאתי את הקיר הזה. זה היה פיל. עבדנו מסביבו, כיסינו אותו בדיקטים כל הזמן. אי אפשר היה לשים את המטוס של רועי, זה עיכב את כל הלו״ז. המטוס היה חייב להיות מוקם ראשון כדי שהפיגומים של דלית יעבדו מסביב. היו דרמות רציניות.

״אבל רק ככה אני רואה את הפער בעולם, בחיים, בין החזון למימוש. גם מבחינה רגשית, וגם בתגובות של האנשים. הם באים והם המומים. הם אומרים ׳אה, לא דמיינתי את זה ככה׳, למרות שעם חלקם אני כבר שלוש שנים מדברת על מה הולך לקרות, מציגה שרטוטים, מצגות, הדמיות. אבל זו תערוכה. זו אמנות: הדיבור מול החוויה הממשית. אי אפשר להעביר את החוויה במחשב, במילים, בטקסט שלך. אין מה לעשות. כמה שעכשיו כולם קוראים את הטקסט הזה, זה לא יעזור. צריך לבוא לפה, לחלל, אין מה לעשות. אתה יכול לספר על התערוכה מה שאתה רוצה, זה לא יכול להחליף את החוויה.

״גדעון עפרת ביקר בזמן ההקמה, והוא הרי דיבר בעבר על התשוקה לקירות. אין תחליף לחלל ולקירות. הוא שאל אותי אם אני יכולה להגיד לו במשפט אחד על מה התערוכה. התפתחה בינינו שיחה, ורק אז הבנתי מה קרה כאן בשבועים וחצי של ההקמה: הבנתי שמה שקורה פה זה המעבר מסביבות עבודה לסביבת עבודות״.

 

תגובה אחת

  1. דוד בן אשר

    זה נשמע כמו משהו מהעולם העלום. עכשיו, לפי כל הציטוטים מהטקסט של האוצרת רויטל בן אשר פרץ, ניתן להתחיל להבין את גודל התופעה שמתערוכה הזאת. משהו על גבול הפילוסופיה, פסיכולוגיה, השקפת עולם ייחודית. ההקשר הנוצר בין העבודה ה"בנאלית" לכאורה לבין הרקעים, ההיסטוריה, הההסתכלות האחרת לחלוטין על העבודה וסביבתה, כל אלו יוצרים צפייה עצומה למה שעומד להתרחש במקום הזה. כל זה מעורר גם התרגשות, גם צפיות, גם מתח וסקרנות גדולה, איך מוצג המושג "עבודה" באור שונה כל כך. התיאורים של יובל סער מעוררים עוד יותר את הכמיהה כבר לחזות באירוע המיוחד העומד להתרחש. לדעת להציג נושא עמו "עבודה" באור אמנותי כזה, עושה הכל כל כך ייחודי ומרתק.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden