בית החרושת הפואטי הוא הבניין חסר הקירות שבניתי לעצמי כדי לאכלס הכל בנוחות

כשאילנית שמיע שלחה לי מייל על בית החרושת הפואטי, עוד לפני שהיה לי מושג במה מדובר ידעתי שאני אוהב את מה שאני אראה. אחרי הכל, עם שם כזה, מה יש לא לאהוב? אז מה הוא אותו בית חרושת  פואטי? כותרת הפוסט כבר מרמזת על התשובה, ״הבניין חסר הקירות שבניתי לעצמי כדי לאכלס הכל בנוחות״. ומה הוא אותו הכל? ערבוב מוזר, מסקרן ואסתטי של איורים, טקסטים, רישומים, צילומים, אופנה, טקסטיל, עיצוב ועוד. בדיוק כמו שאני אוהב.

ביקשתי מאילנית שתספר קצת על עצמה ועל מה שהוביל אותה לפתיחת בית החרושת, ומשם הגענו לטכנולוגיה, קוד פתוח, מחול, צילומים, חולצות ועוד. לפני שנתחיל, חודש יוני מתוך לוח השנה של שמיע:

הי אילנית, אני פה! מה שלומך?

עכשיו נהדר. התגברתי על מכשלה טכנית בפחות משתי דקות, האחיינית בת ה-14 לא תוכל לבוז לי

מהמם. שניגש לתכל׳ס?

יאללה

אז בואי תספרי כמה מילים על עצמך לטובת מי שלא מכיר, מה למדת, איפה, מתי, בת כמה את, מה עשית מאז – ככה בכללי

למדתי בבצלאל במחלקה לצילום, כתבתי בעיתונים, ב״כל העיר״ הירושלמי (בתחילת שנות ה-90, השנים היפות של העיתונות המקומית), במוסף ״שבעה ימים״ של ״ידיעות אחרונות״, והתחנה האחרונה הייתה במוסף ״הארץ״, עם המדור ״איך אנחנו מתלבשים״, שם ראיינתי אנשים בעלי מראה מוחצן על הרגלי הלבוש שלהם.

ארבע השנים בבצלאל היו השנים היחידות שבהן עסקתי בתחום אחד בלבד. לפני הלימודים גם ציירתי, עיצבתי, איירתי, תפרתי. שנה שנתיים מסוף הלימודים עוד הייתי בטוחה שזה יהיה עיסוקי האחד והיחיד, אמנות, הצגתי בתערוכות, ״נאספתי״ על ידי עמוס שוקן (חלק מהעבודות תלויות במערכת העיתון, וזה נחמד מאוד להיתקל בהן בביקורים מזדמנים), אבל לאט לאט התחילו לזלוג פנימה התשוקות הנוספות והדברים התחילו להתערבב. לקח לי איזה עשור כדי להבין איך לחבר בין כולן

וואלה. איכשהו לא היה לי מושג שלמדת דווקא צילום

כן, תחום שאני אוהבת מאוד. היום אני עושה בו שימוש לצרכיי, חלק מההדפסים מתבססים על תצלומים שלי, תיעוד העבודות וכו׳. וכמובן שאני מצלמת סתם בשבילי, אבל לא מתוך מטרה לבנות גוף עבודה שלם. אני כבר לא שם.

ואיך מכל זה הגעת לבית החרושת הפואטי?…

אז כמו שציינתי קודם בקצרה, למעט ארבע השנים בבצלאל, תמיד עסקתי בכמה תחומים במקביל, אני לא ממש יכולה אחרת. זה מעניין יותר, מעין סיעור מוחות תמידי. מגיל 14 אני לובשת את הבגדים שאני מעצבת, אני מצלמת, מציירת, ובית החרושת הפואטי הוא הבניין חסר הקירות שבניתי לעצמי כדי לאכלס הכל בנוחות, לעשות סדר. אני חושבת שזו ההגדרה הכי מדוייקת מבחינתי לעשייה שלי. מפעל נטול קירות, מעבדת מחקר ומחלקת ייצור לכל ההשראות, הרעיונות והעיסוקים שנובעים זה מזה וזולגים זה אל זה

אז בואי נעשה סדר: מה הוא אותו בית חרושת ומה הוא כולל

תמיד יש גרעין מרכזי וסביבו לוויינים. כרגע הגרעין המרכזי הוא הטקסטיל, הבגדים, והלוויינים הם מוצרי הנייר והאיורים, הקבצים המוצעים למכירה. האיזון הזה בהחלט יכול להשתנות מתישהו, זה לא סגור. המעגל הנוסף והמרוחק ביותר, זה שאני מגיעה אליו כשיש לי דקה פנויה, הוא התכנים שאני מכינה לבלוג באתר שלי: אני חולקת סקיצות והצצה לתהליכי העבודה שלי, חוויות מעבודה על פרויקטים מיוחדים, המלצות על עניינים מעוררי השראה לטעמי לפעמים ראיונות עם בריות מעניינות או פרויקטים קטנים שאני יוזמת לעצמי.

תוך כדי עבודה אני בונה לעצמי מערכת חוקים, שכמובן יכולה השתנות מדי פעם. זה עוזר לי להתמקד, לא לאבד פוקוס: המרחק בין גיוון מסעיר לבלגן הוא קצר מאוד, זה דורש משמעת

בואי נדבר קצת יותר ת׳כלס. מה בדיוק את מעצבת/יוצרת, ומה תהליך העבודה?

קולקציית הטקסטיל מתבססת כרגע בעיקר על חולצות ושמלות ונגיעות של מוצרים נוספים כמו צעיפים, מפיות. המגוון יגדל וישתנה מעונה לעונה. הגזרות בסיסיות, שימושיות, עירוניות באופיין, כאלו שפיתחתי במהלך השנים ואני מכירה את יתרונותיהן. ההתייחסות שלי אליהן היא כאל קנבס לבן והאתגר הוא איך אני מתמודדת איתו, בכל פעם מחדש. את ההדפסים פיתחתי מתוך חשיבה על ייעודם כהדפסים על חולצה, וזה אומר מעבר לאופי של החולצה וההדפס, גם התאמת הפרופורציה של ההדפס ביחס לבגד ולאופן שהוא מונח על גוף הנשי. באיזשהו שלב עלה הרעיון להציג למכירה את האיורים עצמם ומשם הדרך ליצור מהם גם מוצרי נייר הייתה קצרה. אני מניחה שזה ימשיך ויתפתח, מסקרן גם אותי לדעת לאן.‎

מבחינת תהליך עבודה אחת הדוגמאות הטובות היא הדפסי הרקדנים. אני נוהגת מדי פעם בפעם לשתף פעולה עם יוצרים אחרים, בשנים האחרונות עבדתי עם הכוריאוגפים יסמין גודר, ויוסי ברג ועודד גרף. בחזרות צילמתי את הרקדנים, כדי לראות את הבגדים מזוויות שונות, וגם סתם, כי זו סיטואציה מעוררת השראה. בהמשך כשהסתכלתי בתמונות, במחשב, בא לי להשתעשע עם הדמויות אז איירתי אותן (אני משתמשת במסך המחשב כשולחן אור, מעתיקה את קווי המתאר ובונה לעצמי חוברות צביעה אישיות. בכלל חוברות צביעה מהילדות, דפי אלתר, דפי בוקי, יש לי סנטימנטים גדולים לעניין הזה). לאחר מכן צילמתי אותם וכשעבדתי על ההדפסות לקולקציית הקיץ היה לי ברור שאשתמש בצילומים הללו. העברתי אותם שלב נוסף של עיבוד, כדי שיתאימו לעבודה בטכניקת הדפס משי ומשם אל הבד: אני שוכרת חלל עבודה בסטודיו המקסים ״בעלי המלאכה״, עוטה על עצמי סינור ומלכלכת את הידיים. כיף גדול.

משתמשת במסך המחשב כשולחן אור???

כן! כשולחן אור, אני חזקה בהמצאות במצבי חירום. לא היתה לי אז מדפסת, אז פשוט הנחתי שקף על גבי המסך, מחוזק בפיסת סלוטייפ בקצה והנה, שולחן אור. זה נורא נוח לעצלנים

נייס. ואיפה נכנס הקוד הפתוח לסיפור?

אחד הדברים העצובים בתחום האופנה הוא העובדה שאתה מגייס את כל המשאבים היצירתיים שלך והופ, כעבור ארבעה חודשים נגמר, עונה חדשה. אל ההדפסים שלי אני מתייחסת כחומר גלם, שאני ממשיכה לעבד אותו, ואין לי רצון כביר להיפרד מהם. וישנן כמובן סקיצות רבות, שנשמטות מתוך חוסר התאמה למוצר הסופי, החולצה, אבל חלקן גם מוצלחות בפני עצמן שכל כך חבל להיפרד. מתוך כל המחשבות הללו ואחרות עלה הרעיון להציע את ההדפסים למכירה.

אז כמובן עלתה שאלת הייחודיות ושאלת המחיר. אני חיה בעולם הזה של מעצבים ואמנים כבר מלא שנים, מאז שנות התיכון, ואחת התופעות הבולטות היא הרכושנות, הפחד האיום מהעתקה. מהצד השני, התוודעתי בשנים האחרונות לרעיון הקוד הפתוח בעולם ההיי-טק, הרעיון שקוד של תוכנה נגיש לשינויים מתוך אידאולוגיה שצורת התנהלות כזו יכולה לאפשר התפתחות וגילויים חדשים. החלטתי לנסות ״לייבא״ את הגישה הזאת אל תוך עולם העיצוב והאמנות, לאפשר לאנשים לרכוש את העבודות שלי במחיר סמלי ולהמשיך משם. זה יהיה מרגש לראות מישהו שהמשיך מהנקודה שהפסקתי

ברור. מה זאת אומרת במחיר סמלי? ומה זאת אומרת את העבודות? את האיורים שעל מוצרי הנייר אפשר לקנות בנפרד ולעשות איתם מה שרוצים?

בעקרון כן, כרגע מוצעים גם קבצים של חלק מהאיורים, וגם קבצים של מוצרי נייר, למשל לוח שנה המאויר באיורים המופיעים על הבגדים. את הקבצים אפשר לרכוש בקצת פחות מחמישה ש״ח לעמוד. אני מודה שעדיין לא שחררתי את כל האיורים שמודפסים על החולצה בשלמותם, אלא את אלו הנלווים מתוך הסקיצות, אבל אני חושבת להתקדם לשם

וואלה. זה באמת יוצא דופן. וכן, לפעמים גם אני מוצא את עצמי נאלץ להסביר לאנשים שאנחנו כבר ב-2015 (וגם לעצמי…). שנגיד מילה על מה שרמזת, שבשנים האחרונות התוודעת קצת לעולם ההיי-טק?

כן? נו, בסדר

מילה. לא את הכל. צריך לשמור משהו לפעם הבאה

רק מילה נוספת בעניין הקודם, תחשוב איזה מעולה זה יכול להיות אם אמנים ומעצבים יחברו למעין בריינסטורמינג המוני. אולי תארגן משהו?

אבל בעניין הטכנולוגיה… אני באה מרקע מאוד לואו-טקי: עד לפני כמה שנים עבדתי מקסימום על תוכנת paint והצלחתי לעקוף מכשולים טכניים בממזריות, אבל הבנתי באיזו נקודה, גם תודות למאמרים שקראתי, שאוטוטו אשאר מאחור והחלטתי ללמוד, לקרוא, להבין יותר את העולם שהכי זר לי.

לא אלאה בכל השלבים של התהליך שהעברתי את עצמי, אבל מתוך זה, ומתוך ישיבה בחנות שהיתה לי כמה שנים, כזו הממוקמת ברחוב קטן סמוך לרחוב ראשי, ומתוך מפגש עם תיירות מזדמנות שעברו במקרה וכל כך שמחו למצוא משהו שחורג משגרת רשתות השיווקֿ עלה הרעיון של oorbo.com: פלטפורמה שהמטרה שלה היא להציף עסקים עצמאיים ויצירתיים, בלי לגזול מהם כסף מיותר. התגלגתי לאחת ממסגרות עידוד הסטארטאפים של גוגל ואף נבחרתי לעלות לגמר, זאת אומרת לתת פיצ׳ למשקיעים, אחד הדברים המלחיצים אך המרגשים שעשיתי בחיי. בקיצור, זה בעבודה עם שותפתי דפנה בלוך, לאט, אנחנו לא ממהרות

מגניב! מתי נדבר על זה בהרחבה?

לאט, אי אפשר להספיק הכל בו זמנית, אבל זה בעבודה. אתה תהיה הראשון שתדע. מבטיחה

יפה! אז איפה אפשר לקנות את מוצרי בית החרושת הפואטי. ואיך הגעת לשם בכלל (שאני מאד אוהב!)

תודה:) השילוב הזה בין עבודת הכפיים העמלנית, הארצית מאוד, לתוכן שייעודו לרחף בקלילות ועדינות מעל. זה העניין, אני נמצאת בדיוק שם. חסרי סבלנות יכולים לדלג ישר לחנות ב-Etsy

מגניב. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

היה כיף

הכי כיף