כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל
פרט מתוך Under The Layers. חיתוך נייר ידני. צילום: ברק ברינקר

חוויות ״יד שניה״, חלומות, דברים היסטוריים, קולקטיביים ועוד: נעה יקותיאלי בגורדון 2

נעה יקותיאלי על הדמיון בין אסונות טבע לאסונות מעשי ידי אדם, על המשיכה שלה אל האסתטיקה של החורבן, ועל התערוכה והספר החדשים - While They Were Moving, They Were Moved

מה אנחנו מחשיבים כסיפור אמיתי? מה עיצב אותנו למי שאנו היום? האם אלה חוויות ״אמיתיות״ שעברנו באופן אישי בלבד או גם כאלו שהיינו עדים להן, מקרוב או מרחוק? האם גם חוויות ״יד שניה״ של צופה מהצד יכולות להוות נקודת השפעה עלינו? והאם סיפורים ממקומות רחוקים ומזמנים שונים יכולים להשפיע עלינו באותו אופן כחוויה ״אמיתית״ שלנו?

אלו כמה מהשאלות שעולות מהספר הספר While They Were Moving, They Were Moved (שכותרת המשנה שלו היא Based on a true story), שהושק במסגרת תערוכה חדשה של האמנית נעה יקותיאלי, תחת אותו שם, בגלריה גורדון 2 בתל אביב בסוף חודש שעבר (נעילה: 31.5).

בתערוכה מוצגות עבודות מהספר וסדרת עבודות חדשה בשם ״קיץ 2014״. יקותיאלי בחנה אסונות טבע שהתרחשו ב-100 השנים האחרונות ברחבי העולם, תוך התבוננות בחוסר האונים של האדם מול הטבע, ובמה שקורה לו במהלך האירוע ואחריו. אליהם היא הוסיפה את צוק איתן, אסון שקרוב אליה, שאינו אסון טבע ולא התרחש מעצמו, אבל לווה בתחושת חוסר אונים, כמעט כמו אדם מול כוחות טבע גדולים ממנו.

14) Looking At The Wrong Map 154x168

Looking at The Wrong Map. חיתוך נייר ידני. צילום: ברק ברינקר

Noa:

הי יובל, אני פה

Yuval:

הי נעה! מה שלומך?

Noa:

אני בסדר. ואתה?

Yuval:

לא רע בכלל. לא לגמרי מבין את מזג האוויר אבל זורם איתו

Noa:

כן, יש מאין גשם דביק. ושמיים בין לבין. בין יום ללילה כבר מהבוקר

Yuval:

לגמרי. מאד מוזר. מין תחושה אפוקליפטית מעט, ואם יורשה לי, קצת מתאימה לתערוכה שלך…

Noa:

כן האמת שחשבתי על זה אחרי שכתבתי את זה, שזה הבין לבין הזה שאני מדברת עליו הרבה, השחור ולבן שיוצר תחושה של חוסר אונים. ושזה קצת קלישאתי שאמרתי את זה עכשיו…

Yuval:

זה בסדר. זה לגמרי לעניין. אז ממה נתחיל? מהתערוכה או מהספר? או אולי בכלל תספרי עליך קצת למי שלא מכיר: בת כמה, מה ואיפה ומתי למדת, ומה עשית מאז – ככה בכמה מילים

Noa:

אני בת 25, נולדתי וגדלתי בקליפורניה, ועברתי לפה עם המשפחה כשהייתי בכתה ב׳. ולא למדתי בשום מסגרת מאז שסיימתי תיכון.

אולי זה היה קצר מידי. אחרי התיכון עשיתי שירות לאומי, עבדתי עם ילדים עם שיתוק מוחין ופיגור שכלי, ובו בזמן התחלתי להשכיר סטודיו. לא בדיוק ידעתי מה אני רוצה אבל בעיקר שהיתי שם בכל זמן נתון שהיה לי. האמנות היא משהו שגדלתי איתו, משהו שהתפתח בצורה מאד אורגנית. לא חשבתי שזה יתפתח למקום של ״אמנות״ בהכרח

Yuval:

אבל הנה, זה התפתח

Noa:

כן, אני חושבת שזה התפתח בעיקר מתוך מחקר אובססיבי של חומר ושל המושג זיכרון, שתמיד העסיק אותי ומעסיק אותי מאד בעבודות עד היום. בהתחלה זה אולי אפילו היה ניתוב של אובססיביות, שהייתה קיימת בי תמיד והייתי צריכה למצוא משהו שירגיע את זה, לשבור את המעגל לדיאלוג עם משהו נוסף

Yuval:

ואיך כל זה בא לידי ביטוי בתערוכה (ובספר)?

Noa:

בספר זה בא לידי ביטוי בעיקר בזוויות: ניסיתי ליצור רצפים של זוויות על סיטואציות אנושיות שמתרחשות בעיקר באסונות טבע אבל גם ביומיום, על ידי פירוק של ״רגע נתון״ לשכבות. לדוגמה, נייר הפרגמנט והדימוי שיש מתחתיו שיוצר מציאות אחת שאליה אתה נכנס ומפרש אותה באופן מסויים, ואחרי זה היכולת לקלף או לשבור את אותו הרגע לשני נתונים שונים שיוצרים את הסיטואציה. בחיים כמובן כל רגע מכיל בתוכו אלפי פרטים שיוצרים את הרגע הספציפי הזה, קצת כמו מזג האוויר שדיברנו עליו כרגע, שבדרך כלל אנחנו לא זוכרים את הפרטים.

במקרה הטוב זה אולי דימוי אחד שמשתנה כל הזמן לפי הצרכים והיכולות הרגשיים שלנו, ואז אותו דימוי נצרב לדימוי צורתי שבא אחריו ומציע מטען נוסף שאותו אנחנו נושאים

13) Under The Layers 154x115 cm

Under The Layers. חיתוך נייר ידני. צילום: ברק ברינקר

Yuval:

מה מושך אותך באסונות טבע?

Noa:

הגעתי לעיסוק באסונות טבע מתוך המקום הזה שתוך שנייה המציאות לגמרי משתנה, וכל העוגנים הפיזיים שמזכירים לנו מי אנחנו נלקח בין רגע, ויחד איתו גם אנשים יקרים. ובעצם אני לא מדברת על אסונות טבע אלא יותר על רגע שמשתנה ועל איך אנחנו זוכרים ובונים בראשינו את הזיכרון של מה שהיה, שהרבה פעמים הוא מאד רחוק ממה שהיה. אבל זה בכלל לא משנה בעיני אם זה באמת קרה או היה כך או לא. זה כמו טלסקופ מטאפורי לאיך שהזיכרון שלנו עובד כל הזמן, גם לא ברגעים ואסונות דרמטיים

Yuval:

ולכן ״מבוסס על סיפור אמיתי״?

Noa:

כן. כי מה שמשפיע עלינו יכול לא בהכרח להיות משהו ש״באמת״ חווינו, אלא חוויות ״יד שניה״, חלומות, דברים היסטוריים, קולקטיביים ועוד. והכל הוא חלק מאיתנו, גם אם לא חווינו אותו

Yuval:

ובכל זאת, אחרי שראיתי חלק מהעבודות ואחרי שראיתי את צמד המילים ״צוק איתן״, ההקשר האקטואלי של העבודות מייד השתלט על התודעה ולא הרפה. הסתכלתי על העבודות ולמרות שאפשר לקרוא אותן בכמה וכמה דרכים, אני מניח שהן ישר מתחברות אצל כל אחד לדיעה הפוליטית שלו

Noa:

בעיני הסתכלות ורפלקציה לעיתים משפיעות עלינו באותה מידה שדברים שבאמת קרו משפיעים. אני חושבת שה״מעבר״ שלי מאסונות טבע רחוקים לאסונות ידי אדם קרובים הוא מעבר מאד ״טבעי״, אם אפשר לקרוא לזה כך: תחושת חוסר האונים כמעט זהה, אפילו ש״אנחנו״ לכאורה יצרנו ושולטים עליו.

אני חושבת שהרבה פעמים שהייה לזמן מתמשך בחוויה מאפשרת הסתכלות אחרת, הבנה לא ממקום מתגונן אלא ממקום אנושי, רגשי, למרות שאין בעבודות בכלל אנשים, רק הרס על גבי הרס. מעין הפשטה של הדבר, חוסר אונים מאד גדול שאותו אני מנסה לפרק לצורות שונות של התמודדות והתבוננות. ברגע ששמים את זה מאחור והחדשות מתעסקות בדברים אחרים ואנחנו כבר לא חשופים לזה – זה ממשיך להתרחש.

ואולי אמנות מאפשרת רפלקציה אחרת על הדברים. אולי בגלל שלא צריך להגיב מיד.

או להגיב בכלל.

להתבונן במכנה המשותף העכשווי

Yuval:

אבל בכל זאת אסון טבע הוא לא צוק איתן (וסליחה שאני מתעכב על הנקודה הזאת). גם כי מלחמה היא לכאורה רק מעשה ידי אדם בניגוד לאסון טבע, וגם כי היא טעונה הרבה יותר בקשר רגשי ועמוק. האם את מנסה בעצם לעסוק – או להגיד – שאסון או אסון, לא משנה איפה, לא משנה אם הוא קרה או לא?

Noa:

לא איך הגענו, לא צדק מול צדק כמו שאנחנו נוטים לנתח את הדברים, לא להתעסק בעובדות אלא בתוצאה. וזה גם מתקשר למה שדיברנו לפני כן, אין כזה דבר עובדות: יש מלא זוויות להסתכל על הדברים אבל התוצאה היא די אבסלוטית לכולם.

כמובן שיש הבדל מאד גדול בין אסון טבע לאסון ידי אדם. אבל יש גם הבדל מאד גדול בין אנשים שחוים את אותו אסון, הבדל של שמיים וארץ. וכך אני חושבת גם יש מכנה משותף בין הרגשות וההתמודדות עם שני סוגי האסונות. אגב, יש לנו גם קשר לאסונות טבע, ביחס שלנו לעולם ובתגובה שלו.

אני גם חושבת שזה מעניין איך אסון טבע מאחד לכאורה בין אנשים ואסונות שאנחנו יצרנו גורם לפילוג אינסופי. אבל אנחנו כולנו באותה סירה: החיים הם לא זה מול זה (כמו באסונות טבע), וזה גם בא לידי ביטוי בעבודות, למרות שהן שחור ולבן, הן יוצרות מציאות משותפת אחת

2)-The-Silent-Echo-That-Only-Seems-Far-(32x44-cm-each)

The Silent Echo That Only Seems Far. חיתוך נייר ידני. צילום: אבי אמסלם

Yuval:

את יודעת, זה קצת מתקשר לי לביטוי שגור אחר, ״הרגשתי ממש כמו בסרט״. ואני תוהה איך זה שהאסונות עדין מצליחים להפתיע אותנו, לזעזע, לרגש, לאחד

Noa:

כן. אמנות באה ממקום של התבוננות, היא לא משנה מציאות: אנחנו מתבוננים בה כמו במשהו מחוץ למציאות; כמו שאנחנו צופים בסרט. ואולי זה מאפשר פגיעות, אולי אפילו סבלנות. אני גם יודעת שהטכניקה שבה אני עובדת ״מושכת״ אנשים להסתכל (אולי בתחלה לא מה״מקום הנכון״), אבל ברגע שעוברים את שלוש השניות של הטכניקה, אולי יש גם אפשרות להיות יותר חשוף לתוכן. לא חייבים להרתיע, זה מה שאנחנו צורכים כל היום – הפחדה – שיוצרת בריחה לרוב

Yuval:

אז יש לי שאלה על המוטיבציה להוציא ספר במקביל לתערוכה. אני מתעסק בזה לא מעט ותוהה גם האם הפורמט הנכון של העבודות שלך הוא בתוך ספר וגם מה הרלוונטיות של הפורמט המודפס בעידן הדיגיטלי (שתי שאלות שונות!)

Noa:

הספר הוא פרויקט בפני עצמו והתערוכה היא פרויקט בפני עצמו. כך הם גם נעשו. ואז בשלב מסוים ראיתי את החיבור בין הדברים, בין העבודות שמדברות על מצב של הרס כמעט אבסולוטי וחסר אנושיות, לבין הספר שמדבר בעיקר על האדם שמאחורי כל זה. מעין יומן אנושי בזמן המורכבות וחוסר האונים של המציאות. ומאחורי כל זה יש גם אנשים, יש רגעים שלא קשורים רק לזה. יש חמלה. אמפטיה. אפשר לראות את החיבור גם בכריכה, שבמבט ראשון נראית קצת כמו הסקצ׳בוקים שהיו פעם, ואז מבינים שזה בעצם ההרס הזה; הצצה פנימה לתוך משהו אינטימי. היה לי מאד קשה להתעסק באדם מתוך המציאות הפוליטית שבה אנו חיים וההרס הזה. אולי אצליח להגיע לזה מתישהו.

בעיני הרלוונטיות של הפורמט המודפס הוא גדול ומיוחד ותמיד יהיה בשבילי. וגם עבודת היד, כפי שאפשר לראות בטכניקה. יש משהו בתהליך ובתחושה של חומר, לעומת הריחוק. הפוך מהרס, שנעשה בין רגע: תוך שניה שכונה שלמה מתפרקת למיליוני רסיסים. בעבודה אני חותכת ושוהה בכל חתיכת אבן, דבר שמאפשר לי מחשבות שונות על אותו הדבר.

אני יותר בן אדם של תהליך ופחות של תוצאה, למרות שבעבודות אני מדברת בעיקר על תוצאה ודימוי של הזיכרון, האישי והקולקטיבי

Yuval:

אז פתאום עלתה לי עוד שאלה, שאולי קצת התייחסת אליה, אבל בכל זאת. ניתן לזה כרגע את הכותרת ״האסתטיקה של החורבן״, ואני שואל אם את לא מפחדת מאיזושהי היקסמות בורגנית בגלריה בתל אביב מהיופי של ההרס

Noa:

אני לא בטוחה שהעבודות יוצרות תחושה של אסתטיקה כמו שאנחנו רגילים. יש בהן אינטנסיביות שיכולה להיות לפעמים לא נעימה, אבל אני לא מפחדת מאסתטיקה. כל דבר שאנחנו צורכים עובר תהליך אסתטי, ואני חושבת ש״לצרוך״ את אותם הדימויים שאנחנו נחשפים אליהם בחדשות, והרבה דימויים שאנחנו לא נחשפים אליהם בחדשות שלנו, זה דבר שאולי מאפשר שיח אחר, שמוציא אותנו מהתגובות המיומנות שלפעמים בשיח הוורבלי אנחנו רגילים לומר במנטרות ועקשנות עיוורת כמעט.

לפעמים שינוי של סביבה, דיאלוג ושפה אחרת, שהיא כביכול זרה לכולם, מאפשר הקשבה ופגיעות אחרת, התמודדות שונה עם קונפליקט שבדרך כלל מתווך דרך חומות ומגננות. אולי זה כמו להגיד שזה בורגני לדבר על זה בבית קפה בתל אביב, שאולי זה נכון. אני לא יודעת. אבל חשוב לדבר על זה ולא לשים את זה בשוליים

Yuval:

יפה אמרת. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

Noa:

אני מתייחסת לזה קצת כפורטרט.

כתבתי את זה לפני שראיתי את ההודעה שלך. לא יודעת אם זו שורת הסיכום.

אבל אולי כן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden