כל מה שחשוב ויפה

אם אדפיס צלחת מפלסטיק בסין, ואז אדפיס את אותה הצלחת בתל אביב, מאותו הפלסטיק, משהו הולך לאיבוד

בחודש שעבר התקיים בברלין ה-DMY, שבוע העיצוב של העיר. אחד המציגים היה ג׳ון מקטגרט, סטודנט בתוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, עם פרויקט מסקרן שנוצר במסגרת לימודיו בתוכנית בקורס קראפט חדש / קראפט ישן. הפרויקט, שעוסק בהבטים שונים של הדפסת תלת ממד -בקראפט בתרבות ובחומר – ופחות בדיוק ובצורניות מושלמת, היה אחד מ-25 פרויקטים שהוצגו בקטגוריית הכשרונות החדשים.

ביקשתי מג׳ון שיספר על תהליך העבודה, על ההבט הטכני של הפרויקט, על העניין התרבותי שיש לו בחומר, על התגובות שקיבל בברלין, ולמה זה משנה אם צלחת שתודפס בתל אביב וצלחת שתודפס בסין, ייראו אותו דבר.

jonmctagart2

jonmctagart4

Yuval:

הי ג׳ון

Jon:

אתה מקדים ב-3 דקות

Yuval:

זה בסדר, אני יכול לחכות…

Jon:

איך היה בעקבה?

Yuval:

היה מעולה. ממש חופשה כמו שצריך – ים, בריכה, מלון. מושלם. איך היה בעכו…

Jon:

היה קשה לנחות משבוע בברלין בארבע בבוקר ולהמשיך ישר מהשדה לעכו לסדנה של התואר של שלושה ימים

Yuval:

אני יכול לתאר לעצמי… אז בוא ניגש לתכל׳ס: הצגת בברלין את הפרויקט. נכון?

Jon:

כן. זכיתי במיקום חינם בתערוכת ה-DMY במסגרת תחרות ה-New Talents יחד עם עוד 25 מעצבים ״צעירים ומבטיחים״ (לטענתם)

Yuval:

אתה מנסה לרמוז שהשאר לא היו צעירים? או שהם לא היו מבטיחים?

Jon:

אני רומז שאני לא צעיר, הרגשתי זקן ונשוי יחסית לבני ה-25 האחרים. ולגבי המבטיחים – remains to be proven

Yuval:

בן כמה אתה בכלל? ומה למדת, איפה, מתי, מה עשית מאז וכן הלאה

Jon:

בן 31, למדתי תואר ראשון בקלן שבגרמניה בבית הספר לעיצוב Köln International School of Design ובארצות הברית ב-Rhode Island School of Design. מאז חזרתי לארץ, לפני כשנתיים, התחלתי את התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל

Yuval:

שצריך להזכיר שזאת התוכנית שבה אני גם מלמד… מה זאת אומרת גם קלן וגם ארצות הברית? איך זה עובד? ולמה דווקא שם?

Jon:

הייתי בחילופים בארה״ב. למדתי בקלן בגלל שקצת השתעממתי מתוכניות התואר הראשון בארץ וחיפשתי משהו שונה שיאפשר לי להתחיל מאפס, וגם כי אשתי גרמניה.

יש להם תוכנית מיוחדת שנקראת ״עיצוב משולב״ – זאת תוכנית שמשלבת בתוכה 12 תחומי עיצוב שלכל תחום מרצים ומעבדות משלו. כל סמסטר הסטודנטים יכולים לבחור כמה קורסים שהם רוצים מאיזה תחום שבא להם. אין ציונים. הכל חופשי. אין קורסי בסיס וכמעט ואין מבנה. בקיצור, בלאגן אדיר

Yuval:

נשמע מעניין. אבל בוא נעבור לפרויקט ההדפסה שלך: באיזו מסגרת הוא נוצר ומה רצית לעשות?

jonmctagart1

jonmctagart5

Jon:

הפרוייקט נעשה במסגרת הלימודים בבצלאל, בקורס בנושא קראפט ישן/חדש בהנחיית עמית צורן ואייל פריד. בעבודה אני מנסה לדבר על חומריות טקטילית בעידן של ייצור דיגיטלי – איך ניתן לשלב בין חומריות ייחודית ומבוססת מיקום לטכנולוגיות ייצור של מכונות גנריות, כמו מדפסות תלת ממד

Yuval:

אז מה בעצם עשית? מה מיוחד בפרויקט לעומת הדפסות תלת ממד אחרות?

Jon:

התקשורת מבטיחה לנו שעוד מעט לכולנו תהייה בבית מכונה להדפסות תלת ממד ונוכל להדפיס לעצמנו כל מה שאנחנו צריכים. הבעייה שאני רואה בעתיד אוטופי שכזה היא שכולנו נדפיס באותן המכונות ועם אותם החומרים. אם אני אדפיס צלחת בסין מפלסטיק, ואז אדפיס את אותה הצלחת בתל אביב מאותו הפלסטיק, משהו הולך לאיבוד.

אני מנסה להחזיר את המשהו הזה על ידי שימוש בחומר מקומי שלא ניתן לשיחזור באף מקום אחר אלא אם כן משנעים אותו במכולה. הרעיון הוא ליצור תהליך שיתן לי לשחזר את אותו האוביקט פעם אחר פעם, אבל שתהליך ה״הדפסה״ קורה בתוך חול, ולא מייצר פלסטיק מחומר קנוי.

אני יכול באותו התהליך לייצר את אותו האובייקט, אבל ברגע שאני מחליף את החול האובייקט משתנה לחלוטין: המראה שלו, הטקסטורה, התוכנות החומריות. פשוט נוצר קומפוסיט חדש לפי סוג החול שבו אני מדפיס

Yuval:

אז לפני שאני שואל אותך על המהות, תגיד כמה מילים על הטכניקה. מה בדיוק קורה שם בסרטון?

Jon:

השתמשתי ברובוט תעשייתי של חברת YASKAWA שהושאל לי על ידי החברה, ובניתי לו מערכת שמזריקה שרף בקצב קבוע. את הרובוט אני מתכנת בסקריפט שכתבתי שנותן לי בצורה מדוייקת להתיז את השרף בעומק של כ-20 ס״מ מתחת לפני שטח החול. בגלל שהשרף מותז מתחת לחול, הוא תמיד מוקף בחומר – אז אין צורך לתכנן תומכות כמו בתהליך הדפסה רגיל, ואפשר ליצור גם אובייקטים עם אנדרקאטים

Yuval:

תסביר מה זה אנדרקאטים לטובת מי שלא מהתחום

Jon:

המממ… מסובך להסביר אפילו למישהו שכן מהתחום: אין צורך לתכנן תמיכות שיחזיקו את המבנה כשההדפסה נעשית בצורה ״צפה״. זה מובן?

Yuval:

נסתפק בזה… אז בוא אני אשאל את השאלה המתבקשת מבחינתי: למי זה אכפת? מה זה משנה אם הצלחת שלי והצלחת שתודפס בסין ייראו אותו דבר?

Jon:

כי מוצרים הם לא רק מוצרים, הסיפור שהמוצר מספר מבחינה תרבותית לא נעצר בפונקציונליות שלו. לפני 50 שנה עוד היו בעלי מקצוע: הנגר הגרמני התמחה בבניית מוצרים מבוק, הנגר היפני בנה מבמבוק, והנגר השוודי מאורן. בארץ ישראל לא היו נגרים אז הבניינים כולם מאבן; באפריקה מבוץ וקש. כל הקונטקסט החומרי הזה שמתחיל להעלם מהעולם לוקח איתו חלק עצום מהסיפור של התרבויות הללו. אני מנסה לדבר על זה בעזרת הפרויקט הזה

Yuval:

אבל אני אשאל שוב: למה זה חשוב? אותי זה לא ממש מטריד שהאייפון שלי והאייפון של מישהו באיטליה או ספרד או קוריאה נראה אותו דבר

Jon:

באלקטרוניקה אנחנו כבר שם, הגלובליזציה יצרה מצב שבאמת לכולנו יש את אותו המכשיר בכיס. זה גם קיים בתוך הבית, כבר קשה לדעת מצילום פנים של בית אם הוא בקיבוץ בגליל או בברלין – רוב הפעמים הריהוט כולו איקאה. השאלה אם זה משהו שאנחנו רוצים בתור תרבות? אני מעדיף שלא

Yuval:

אני מניח שהשתשובה שלך היא לא…

אה. ענית שלא… לא שמתי לב. תסביר למה

Jon:

הבעייה היא לא רק חומרית, היא גם היעלמות הקראפט מהתרבות. הייצור התעשייתי ששואף למקסם כל תהליך ייצור מחק את השימוש בחומרים מקומיים שהיה נפוץ בעבודות קראפט. אם נמשיך למחוק את כל המאפיינים התרבותיים בסוף נשאר עם בליל פלסטיק לא ברור (עם הוראות הפעלה באנגלית), שלא לדבר על זה שאנחנו מייבאים חומרים מקצה העולם כדי לייצר משהו במחסן של הדוד. פלסטיק PLA שמיוצר מתירס מגיע כנראה מהמיד-ווסט של ארצות הברית, כשיש לנו תירס בגינה

Yuval:

לי יש אבוקדו בחצר, עכשיו הם בדיוק צומחים והם עדיין קטנים וחמודים…

אבל יש לי שאלה אחרת: איך היו שאר הפרויקטים בברלין? האם גם שם הייתה חשיבות למקום שבו הם נוצרו? ואיזה תגובות קיבלת מהמבקרים?

DSCF0348 DSCF0353 DSCF0370

Jon:

כן, היו עוד שני פרוייקטים שאותי הכי הרשימו. הראשון הוא יצירה של חומר חדש על ידי איסוף של שאריות מתעשיית העורות ואז דחיסה שלהם עם ביו-שרף לתוך תבניות ויצירה של חומר חדש שמשמש כמוטות לקונסטרוקצייה.

השני נמצא עוד בשלבי מחקר, אבל עוסק גם בשאריות של תהליכים תעשייתים – זוג המעצבים הגרמנים לקחו את ה״אבק״ שנוצר בייבוש כותנה (השאריות שאנחנו מכירים מהמייבש) וביצעו כל מיני ניסויים להשתמש בהם מחדש. הם יצרו משטחים, קערות ועוד כל מיני דוגמאות.

התגובות לפרוייקט שלי היו ממש טובות, חברת YASKAWA בגרמניה תרמו לי רובוט קטן לטובת התערוכה כך שיכולתי להדגים במשך ארבעת הימים את התהליך. אנשים מאוד אהבו לגעת בקערות ולהרגיש את הטקסטורות השונות שכל חול מייצר. יש גם כתבות די סימפטיות ברוב הבלוגים החשובים (כמו זה 😉 )

וקיבלתי בימים האחרונים הצעה להשתתף גם בתערוכה באינדוהבן במסגרת שבוע העיצוב ההולנדי, עכשיו רק נשאר לחפש מימון

Yuval:

הו! אבל אני אגיד לך מה מפריע לי הרבה פעמים בפרויקטים מהסוג הזה: האסתטיקה שלהם. הרבה פעמים היא נראית כמו ״זה מה יש, אלו החומרים, זה מה שהמכונה יודעת לעשות״, ואני חושב שיש לזה חלק בעובדה שהם לפעמים נראים כמו גימיק

Jon:

הייחוד בפרוייקטים האלה, ובתערוכת ה-DMY בכלל, הוא שהם נותנים במה לתהליכים, לפרויקטים שמדברים על… ולאו דווקא על מוצרים סופיים. לדוגמה, כשאנשים בתערוכה שאלו אותי טם הקערות שייצרתי הן למכירה אמרתי שלא, היות ואני לא מציג מוצרים סופיים אלא תהליך. זה היה קשה לעיכול להרבה אנשים (וליענקלה הבנקאי שלי).

אבל אתה בגדול צודק: גם פרוייקטי תהליך יכולים להראות טוב. אני עדיין בתחילתו של התהליך הפיתוחי ככה שהקערות שהצגתי היו 13 מתוך ה-15 שאי פעם יוצרו בתהליך. בתקווה שעד איינדהובן עוד יהיה לי זמן לניסיונות ופיתוח הצג האסטתי של המוצרים.

Yuval:

אינדהובן! איך זה קורה? אני מאד בעד

Jon:

קיבלתי בימים האחרונים הצעה להשתתף גם בתערוכה באינדוהבן במסגרת שבוע העיצוב ההולנדי, עכשיו רק נשאר לחפש מימון. אני עדיין לא בטוח לאיזה כיוון אני אקח את הפרויקט הזה, כרגע אני מדפיס בחול ים, אבל תיאורטית ניתן להשתמש בכל סוג אבקה ונוזל – כיוון אפשרי אחר הוא להדפיס במזון

Yuval:

אכן. מחזיק לך אצבעות. ועוד שאלה לפני שמסיימים – אמרת שהפרוייקט נעשה במסגרת הלימודים בבצלאל, בקורס בנושא קראפט ישן/חדש. מה ההבדל מבחינתך בין ישן חדש? ומה זה קראפט ישן ומה זה קראפט חדש? מי קובע?

Jon:

בעיצוב הכל פתוח, אין הגדרות וכל השיח על קראפט תלוי בבן אדם ובתפישות שלו ובעולם התרבותי שממנו הוא מגיע. מה שכן, אנחנו רואים בשנים האחרונות מעבר מקראפט חומרי לקראפט בקוד. כל תנועת המייקרים הם חבר׳ה שעוסקים בקראפט לא בשביל איזשהו רווח כספי או תהילה, אלא פשוט בגלל שהם נהנים לשבור מוסכמות ולפתח צורות עבודה משל עצמם.

אם הסבא היה עובד בגראז׳ שלו ומפסל בעץ, היום הנכד יושב וכותב קוד ג׳אווה סקריפט ומרכיב מעגלים חשמליים בארדווינו… הקראפט הוא אותו קראפט, אנחנו פשוט עוברים מדיה

Yuval:

או אוספים חול בשפת הים ונוסעים איתו לגרמניה…‎

Jon:

ששששש! אתה לא מבין איזה פחדים היו לי שאיזה פקיד מכס (שומה?) יעצור אותי בנתב״ג בטענה שאני מבריח עתיקות מארץ הקודש…

Yuval:

לול. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

Jon:

תודה רבה לעמית צורן ואייל פריד, וליהונתן הופ ולאיתי אהלי על הייעוץ!

Yuval:

בהחלט

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. ברוריה

    מאוד מעניין!

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden