כל מה שחשוב ויפה
ורד קמינסקי. צילום: רז רוגובסקי

משתדלת לא להסכים

רק בשלב מתקדם של השיחה שאלתי את ורד קמינסקי כמה עבודות מוצגות בתערוכת היחיד שלה, שמוצגת בימים אלו במוזיאון תל אביב. ורק כשהיא ענתה ״850״, הבנתי משהו מהותי על התערוכה ועל העבודות שלה: על הסיזיפיות, על העשייה, על המחקר, על המהלך האוצרותי של מאיה ויניצקי.

עוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד; ולא בשביל שיהיה הרבה, לא בשביל להשוויץ, הכי רחוק מ״תסתכלו עלי״. עשייה לשם עשייה, לשם מחקר, כדרך חיים, כמהלך עיצובי, אינטלקטואלי, פילוסופי ולירי כאחד (למרות שקמינסקי לא בטוח תסכים איתי בעניין הלירי). ועל התוצאה – אחת מתערוכות הצורפות היפות ומעוררות ההשראה שהוצגו בארץ בשנים האחרונות.

ואז גם נזכרתי בפעם ההיא, בשנה שעברה, כשבאתי אליה הביתה בירושלים כדי לראיין אותה לאחר שנודע על זכייתה בפרס אנדי. ״מבנים של חומר מעניינים אותי״, היא אמרה. ״אני מתחילה לעבוד, דבר מתגלגל לדבר. אני אומרת לעצמי, ׳מעניין מה יהיה אם אני אעשה ככה׳. יש דברים שאני לא יכולה לדמיין, לא תמיד אני יכולה לתכנן את מה שייצא. לפעמים אני מנסה שלא יבינו איך התכשיט נוצר, ליצור משהו שלכאורה אין לו התחלה ואין לו סוף״.

מתוך התערוכה

מתוך התערוכה. צילום: אלעד שריג

הזכייה בפרס אנדי איפשרה לקמינסקי לערוך מהלך ארוך טווח שבמסגרתו נפרסו תהליכי העבודה, הדגמים והעבודות הסופיות מכל שנות עבודתה. כך, בתערוכה מוצגים אלו יחד עם מספר פרויקטים חדשים מהשנה האחרונה, תוך חלוקתם לקבוצות או סדרות. העמדת העבודות ואופן סידורן בגלריה מאפשרים למבקר לגלות הקשרים שונים בעבודתה.

״במציאות, הדברים לא קרו בצורה מבחינה כרונולוגית״, היא אומרת. ״לאורך השנים יש קבוצות של עבודות שעבדתי עליהן במקביל, ויש קבוצות שהתחלתי לעבוד עליהן, עזבתי אותן, וחזרתי אליהן רק מאוחר יותר. אני מקווה שמי שמבקר בתערוכה ויסתכל על העבודות יראה שדבר שמוביל לדבר, כי ככה אני עובדת. אל המארגים המרחביים, לדוגמה, הייתי יכולה להגיע דרך הרשתות  – הם בעצם רשת על רשת, שמתחברות אחת מעל השנייה – אבל גם דרך העצים, שהענפים שלהם מתחברים אחד לשני״.

איך החלטתן איך לסדר את העבודות? 

״בפסח הבאנו את כל העבודות למוזיאון וסידרנו אותן על הרצפה, לפי המידות של האולם. פרסנו את הפאנלים לפי המתווה של התערוכה, והתחלנו לפזר את העבודות כדי לראות איך העבודות מסתדרות אחת ליד השנייה, ואיך מקבץ אחד מוביל למקבץ שני״.

וממה נבעה ההחלטה לתלות את העבודות על הקיר?

״זה היה ברור לנו מהתחלה. גם בתערוכות קודמות הצגתי ככה את העבודות שלי, באותה צורה, חזותית, לא ליניארית, מרחבית, שמאפשרת לך לראות הקשרים לא רק בקו אחד״.

אבל זה הופך את התכשיט לעבודת אמנות ולא לפריט שעונדים. גם ככה אני לא יכול לענוד ואסור לי למשש אותן.

״אני סומכת על הקהל שכשהוא מביט בעבודות הוא מדמיין אותן על אנשים ברגע שהוא מבין שאלה תכשיטים. גם כך רוב העבודות הן סיכות או תכשיטים שאנחנו רגילים לראות בחזית של הגוף, אין בתערוכה טבעות, ואתה רואה אותן מולך כאילו הן על בן אדם, על טקסטורה של בד. אולי זה דומה יותר לקנוואס באמת, אבל אני סומכת על אנשים שהם יכולים לדמיין את זה״.

כמה עבודות יש בתערוכה?

״850. אני יודעת שזו כמות גדולה, אבל המטרה של התערוכה היא להראות את הסך הכל של העבודה. אני רוצה שיהיה אפשר להרגיש אותה דרך העיניים. כשאתה רואה כסא אתה יכול לדמיין אם הוא נוח או לא, ואיך זה מרגיש לשבת עליו. חשוב לי שההרגשה תיראה, שזה יהיה משהו שתוכל לדמיין. אם הייתי מציגה את העבודות על דוגמניות זה היה מייתר את המהלך. אתה יכול לדמיין גם בלי לגעת, וזה מספיק בשבילי״.

אז מה ההבדל בין תערוכה לחנות?

״כשאתה רואה עבודה אחת בתערוכה אתה מבין את הרצף שבו היא נוצרה. אתה מבין את כל התהליך שעבר עלי מ-1986 ועד היום. התערוכה מציגה תמונה ארוכת טווח כזאת, ובחנות אתה רואה את העבודה הבודדת״.

Vered-K_003

צילום: אלעד שריג

החומרים שאיתם עובדת קמינסקי נגזרו מהסביבה החומרית שסובבת אותה, ובין אם אלו אבנים טבעיות, חול, מרצפות או רשתות, היא בוחנת את התנהגותם ומעלה שאלות לגבי חומריות מקומית ולגבי מעמדו של החומר בשדה הצורפות. לדוגמה, בחלק מהעבודות החדשות שמוצגות בתערוכה, עבדה קמינסקי עם בטון, ודבריה מהדהדים לשם התערוכה, ״ורד קמינסקי: אבנים מלאכותיות״.

״מהתחלה התייחסתי אל הבטון כמו אבן מלאכותית, תחליף לאבן שנראה כמו אבן, שיש לו הרגשה של אבן. רציתי לעשות חול בבקבוק, מין מזכרת שאתה לוקח אליך הביתה, והיה לי רעיון לעשות חול בבקבוק אבל בלי הבקבוק. זה מה שניסיתי לעשות, אבל אז הבנתי שמה שמציירים בבקבוקים האלו תמיד תמיד – והסתכלתי באינטרנט איך הם עושים את זה, זה מדהים – גיליתי שמה שהם תמיד מציירים זה נופים, אבל מה שמעניין הוא שזה נוף שנקודת האופק, נקודת המגוז שלו, נמצאת באמצע, בעוד שבמציאות היא מאחוריך. זה כמו מראות שאתה רואה את את ההשתקפות שלך, ובגלל זה יש בעבודות סצינות השתקפות של חדר, של נוף, של פרחים.

״ואז עשיתי גם צמידים, כמו הציורים של החול בבקבוק, אבל בשיטה שעבדתי עם החוטים הדקים. ואז הבנתי שעשיתי את זה קודם, שכל מה שאני עושה זה השתקפות של נוף. גם כשאתה מסתכל במראה אתה רואה את עצמך ומאחוריך הנוף, כמו בטלווייזיה כשאתה רואה את קריינית הרצף, ומאחוריה את הנוף״.

IMG_8964 IMG_8961 IMG_8962

מה הבנת במהלך העבודה על התערוכה?

״שאין לעבודות חזות מרשימה, שאיכשהו הכל נראה אפרורי. זה לא נוצץ. אתה יכול לעבור על העבודות בשקט כזה, ולהמשיך הלאה. אתה רואה עבודה אחת ואתה יכול להתרשם, כי יש הרבה עבודה או אבנים מיוחדות, אבל בסך הכל יש בה הרבה צבעי חול, אדמה, צבעים טבעיים כאלו. זה לא זוהר או נוצץ. לא שחשבתי שקודם זה נוצץ, אבל גם הכמות לא עושה את זה. במידה מסוימת גם אין משהו אורנמנטי, למרות שהכל זה אורנמנטיקה.

״ומה עוד גיליתי – ביקשו ממני לבחור עבודות למוזיאון, שהם יקנו, וגם אנשים רצו לבחור לעצמם בהתחלה, אבל היה לי קשה מאד להגיד מה כדאי, לא יכולתי למצוא עבודה אחת שהיא שווה, שכדאי לקחת דווקא אותה. היה לי ממש קשה, לא כי חשבתי שכולן טובות. הסך הכל הוא מה שעושה את התערוכה, לראות את הכל ביחד: זה מה שהיה לי חשוב. זה הכל חלק ממשהו״.

שמעתי שלמרות שיש בתערוכה 850 העבודות היה אפשר לעשות עוד ארבע תערוכות במקביל.

״מאיה (ויניצקי) ראתה דברים שאני לא רואה אותם בכלל: צבעוניות, או סדר מול אי סדר. דברים שאני בכלל לא מודעת אליהם. החומר הזה ליד זה, זה ממשיך פה וזה ככה. ואני – ׳בסדר, מה שנראה לך׳, גם כי אני יודעת שאנשים יראו את זה כמוה ולא כמוני. הרבה פעמים קורה שאנשים מגיעים לסטודיו ומתייחסים לדברים שאני לא מתייחסת להם – הם אומרים מתאים לי, הולם אותי, יושב טוב, כל מיני דברים שאני לא התייחסתי אליהם״.

אבל כן חשוב לך…

״אני לא מבינה מה זה אומר הולם או לא הולם. בשבילי כל הצבעים יפים, אני לא מבינה מה זה צבע שהולם אותך או לא״.

יש מוסכמות.

״אני משתדלת לא להסכים… יש גם מוסכמות איך תכשיטים אמורים להיראות ואני משתדלת לא להיכנס לזה במאה אחוז״.

וכשאת מלמדת?

״גם. לא רק אני, כל המורים, אנחנו מנסים לשבור את המוסכמות, בשביל להבין מאיפה הן באות ואם להשתמש בהן או לא. אתה נשען עליהן, אבל זה לא מהשמיים, זה לא מובן מאליו. בסיור עם עובדי המוזיאון, לפני פתיחת התערוכה, היו להם הרבה שאלות טכניות, שזה תמיד כיף לי – לענות עליהן – כי אני יודעת מה להגיד. בהבט הטכני יש לי תשובות ברורות. שם קשה להתבלבל…״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden