כל מה שחשוב ויפה
טל בן בסט

זה גברי, זה גרמני, זה יהודי

אחרי שאצר במכללת ספיר את ״כוחה של מילה״, התערוכה ״הידועה לשמצה״, התפנה ליאב מזרחי לפרויקט השאפתני ביותר שלו עד כה, שייפתח ביום חמישי: פרויקט BUYES, BEUYS, BEUYS, שמתחקה אחר האמן הגרמני יוזף בויס והשפעתו על האמנות הישראלית, החל מסוף שנות ה־60 ועד 2015.

שבעה חללי תצוגה בתל אביב, בירושלים ובשדרות משתתפים בפרויקט, הכולל בין השאר את שיחזור התערוכה ״איך להסביר תמונות לארנבת מתה״ (על שם עבודתו האיקונית של בויס), שאצרה נעמי אביב ז״ל ב־2004.

גדעון לוין

גדעון לוין

Yuval:

הי ליאב, מה שלומך?

Liav:

מעולה. קצת עייף, אבל טוב. ימים ארוכים

Yuval:

כן, אני יכול להבין. מה מתוכנן לך לפני הפתיחה? בכל זאת שבעה חללים – בית בנימיני, קונטמפוררי ביי גולוקונדה, גלריה קו 16, גלריה אגריפס 12, גלריה משונע, הגלריה הלימודית במכללת ספיר ובית האמנים…

Liav:

ההקמות פיזית מתחילות ביום ראשון. כל יום פחות או יותר יוקדש לגלריה אחרת + שיטוטים בין לבין. מבין חמשת החללים שיפתחו ביום חמישי, בשניים מהם אני פחות אהיה פיזית ויותר אפקח מרחוק

Yuval:

אני תוהה מאיפה להתחיל בכלל, אז אולי נתחיל בפרטים הטכניים: בוא ספר קצת על עצמך, בן כמה, מה למדת, מתי, איפה, מה עשית מאז – ככה בכללי – לטובת מי שלא מכיר

Liav:

סבבה. בן 37, למדתי אמנות תואר ראשון באוניברסיטת חיפה, אחרי זה במדרשה (אמנות ותעודת הוראה), לאחר מכן תואר שני בבצלאל (סיימתי ב־2008). זה בגדול ההשכלה.

אני מציג באופן שוטף מאז 2003, או 2002, ובאוצרות אני עוסק מאז 2006. עבדתי בגלריה דולינגר ז״ל בין 2006 ל־2010, ותוך כדי אצרתי גם באופן עצמאי כשמאז 2010 אני אוצר בערך פעמיים בשנה עצמאית. מבין התערוכות שאצרתי, כולן עשו רעש ועסקו בנושאים קרובים זה לזה: MY CAMP – שעסקה בשואה, צבא ומגדר; קדושה, קדשה, קדישא – שעסקה בנשים, יהדות, מיניות; חולות – על כלא פיזי ונפשי

Yuval:

וכבר MY CAMP התפזרה על כמה חללים

Liav:

כן, היא התפזרה על שלושה חללים.

וכמובן אצרתי את ״כוחה של מילה״ הידועה לשמצה. יצא לי לאצור שתי תערוכות גדולות בגרמניה, גם של אמנות ישראלית, אבל זה לפעם אחרת. בין לבין אני מלמד במספר מקומות: תיכון תלמה ילין, תיכון מוזות ומכללת ספיר

Yuval:

ידועה לשמצה זה אנדרסטייטמנט…

Liav:

חחחחחחחח

גם על האחרות היו הרבה ביקורות, אבל ״כוחה של מילה״ היתה התערוכה היחידה שהצליחה לפרוץ את מעגל שדה האמנות לקהל רחב יותר. אני אקח את זה כמחמאה

Yuval:

בהחלט. ועכשיו BUYES, BEUYS, BEUYS. זה יהיה נכון לקרוא לזה הפרויקט הכי שאפתני שלך עד עכשיו?

Liav:

לגמרי. זה פרויקט שאני עובד עליו כשלוש שנים, הפרויקט הכי מחקרי ורציני שעשיתי עד כה. ניסיון של שיתופי פעולה, של גיוס אמנים לפרויקט, של פגישות, ראיונות, איסוף חומרי מחקר… הייתי יכול להמשיך לעבוד עליו עוד אם לא היה דד ליין

בויס מעולם לא היה האמן החביב עלי. הכרתי אותו כמו כולם, אבל מעולם לא חשבתי לרדת לעומקו, אפילו לא טרחתי לבדוק את אמיתות קורות החיים שלו. אבל אני חושב שהאובססיה היא קודם כל באהבה לאמנות, לתולדות האמנות, להיסטוריה. אחרי זה אובססיה לביקורת אמנותית

אנדי ארונוביץ

אנדי ארונוביץ

Yuval:

אז אני חייב לשאול מאיפה הלהט, או אולי האובססיה, לבויס. עצרת לרגע לשאול את עצמך למה דווקא הוא? מאיפה החיבור שלך אליו?

Liav:

גם כשעבדתי על My camp קראתי הרבה מאד ואספתי חומרים. אבל כאן זה בהחלט עולה על גדותיו.

אני אהיה כנה ואגיד שבויס מעולם לא היה האמן החביב עלי. הכרתי אותו כמו כולם, אבל מעולם לא חשבתי לרדת לעומקו. אפילו לא טרחתי לבדוק את אמיתות קורות החיים שלו, לפני שהתחלת לעבוד על התערוכה. אבל אני חושב שהאובססיה היא קודם כל באהבה לאמנות, לתולדות האמנות, להיסטוריה. אחרי זה אובססיה לביקורת אמנותית.

אני מאד מתעניין כחוקר ואוצר לפרום ולפרק את מה שמוכר, את הקונבנציונלי, את המובן מאליו. אני חושב שבהתחלה התלהבתי לעשות את זה כי בויס מחבר אצלי כמה נקודות מפגש שאני אוהב – כאדם, כאמן, כחוקר – זה גברי, זה גרמני, זה יהודי, ועם המחקר המתקדם – הבנתי כמה זה גדול ומורכב ופשוט נבלעתי לתוכו.

כנראה שחיפשתי משהו לחקור ולעסוק בו. התערוכה ממלאת אחרי מספר פונקציות שהתעסקתי בהן בעבר: יחסי גרמניה ישראל, יחסי כוחות, הרבה מאד היסטוריה שאני מאד אוהב, ניסיון לבדוק אמיתות שונות ולפרק אותן, לנסות לערער ולהראות זוויות אחרות או נוספות של תולדות האמנות – בעיקר הישראלית

Yuval:

אולי תגיד כמה מילים על בויס. יש לי תחושה שמי שלא שייך לעולם האמנות אולי פחות מבין מה מעניין או חשוב בו. ואולי תגיד גם כמה מילים על הארנבת…

Liav:

חחח כן ברור. לכל סטודנט שלומד אמנות אני מניח שמלמדים אותו בשנה א׳ על בויס. בדרך כלל זה שם שזורקים בלימודי אמנות אוונגארד באירופה של אחרי מלחמת העולם השנייה – מיצגים, חתרנות וכדומה. אני מאמין שמלמדים גם את סיפור חיו בקצרה: שירת בצבא הגרמני, נפל, הצילו אותו טטרים. הם טיפלו בו מספר ימים כשהם עוטפים אותו בלבד ובשומן – שהפכו אחר כך לחומרי הגלם שלו באמנות.

אבל האמת היא שהוא נולד ב-1921 במערב גרמניה, גדל באיזור כפרי מאד. את התיכון סיים כבר כשהחינוך היה נאצי, חשב ללמוד רפואה, דחה את לימודי הרפואה והתגייס לצבא כאיש קשר במטוס. המטוס שלו באמת נפל, אבל לא היו טטרים בכלל. סך הכל שהה בשטח פחות מ-24 שעות עד שחילצו אותו לבית חולים שדה והחזירו אותו לגרמניה. את סוף המלחמה הוא בילה בשבי הבריטי וסיים עם שני אותות מלחמה.

אחרי המלחמה, כמו הרבה מהחיילים, הוא חיפש מה לעשות ובהמלצת המשפחה / שכנים הוא פנה ללימודי אמנות. בסופו של דבר, האמנות הייתה אצלו לכלי ריפוי, וכל האמנות שהוא עשה עוסקת בריפוי – תיקון – של החברה. בהתחלה החברה הגרמנית ואחרי זה הוא הגדיל את זה לחברה האוניברסלית.

זה קרה בהשפעה של הזרם האנתרופוסופי שהוא מאד הושפע ממנו ושל תיאוריות חברתיות נוספות. כמובן שהוא גדל מבחינה אמנותית בתקופה מרתקת: הפלוקסוס של שנות ה-50, האוונגארד של סוף שנות ה-60 ותחילת ה-70, שנים שבאמנות איפשרו לעשות הכל מהכל. כל האמנים הפכו להיות בינתחומיים, אני שואל את עצמי אפילו עכשיו – איך זה שדווקא הוא הפך להיות אחד הגדולים?

הוא כריזמטי לא קטן. בראיונות עם תלמידים שלו בגרמניה שעשיתי השנה – הם אמרו שברגע שהוא היה בחדר – אין מקום לעוד מישהו, והוא שיכלל את הכריזמה הזו להצלחה ענקית. הוא ידע איך לצאת מתחום האמנות לתחום החיים – שזה גם היה המוטו שלו. החיים הם היצירה = כל אחד הוא אמן

Yuval:

אז מה עם הארנבת המתה, אולי העבודה הכי מוכרת שלו מחוץ לעולם האמנות? אני צודק?

Liav:

כן, אתה צודק. את הארנבת הוא עשה ב-1965, בגלריה בדיסלדורף. הארנב כחיה הוא אייקון נוצרי או מטאפורה נוצרית, אחד מהסמלים לישו; חיה שמתחפרת ונעה בין מתחת לאדמה לפני האדמה. הוא השתמש הרבה בארנבות בעבודות שלו. לא תמיד בצורה נעימה לעין.

בכל מקרה העבודה הזו עם הארנבת היא אייקונית כי בעבודה הזו הוא מנסה להסביר לחיה מתה על אמנות, על מה שיש על הקירות. הוא מבקש לא להסביר לבני אדם אלא לחיה מתה. יש משהו אבסורדי בעבודה הזו: הוא מבקש לצאת נגד הפרשנות של האמנות ושל תולדות האמנות. הוא חתר וניסה להתחיל את האמנות מחדש ללא פרשנות אחת. בגלל זה את המיצג הזה הוא עשה כשהוא נמצא בגלריה לבד, ואנשים יכולו לראות אותו דרך זכוכית. אי אפשר היה לשמוע כלום, עבודה מגוחכת אבל מהפנטת בו זמנית.

לקהל של 1965 באירופה זה גם היה ברור שהוא יושב כמו הפייאטה שמחזיקה את ישו ומנחמת אותו. ישו התינוק או ישו הבוגר (כפי שזה בפסל של מיכאלאנג׳לו). הפנים של בויס היו מכוסים בעלי זהב, חומר גלם חוזר אצלו, גם כחומר גלם מוליך חשמל וגם בעל זוהר והילה. במקרה המקומי הזה הוא התייחס לפסל זהב טהור מהמאה ה-10 שנמצא בעיר האסן ליד דיסלדורף.

והרגליים שלו היו קשורות לברזל שלא איפשרו לו ללכת באופן רגיל. כלומר, כל העבודה הזו היא עבודה על תקיעות, על חוסר יכולת להתפתח ולזוז. הוא רוצה/ רצה לתקן את כל זה

גליה יהב, אם אני לא טועה, קראה לאוצרות שלי ״וולגרית״, ויש בזה משהו. הצופה יחווה חוויה של וולגריות מגלומנית, אבל אם הוא יקרא או יבוא לאחד מהסיורים שאני אעשה, הוא גם יבין שהתערוכה הזו כולה היא מראה ושיקוף למקום שבו נמצאת האמנות העכשווית וגם המקום/צומת שבהם אנחנו נמצאים כחברה

דורית פלדמן

דורית פלדמן

Yuval:

ועכשיו כשאנחנו חכמים יותר, בוא נחזור לפרויקט בויס שלך. שבעה חללי תצוגה. איך זה קרה? ספר קצת על התהליך

Liav:

זה התחיל משיחה עם אריה ברקוביץ׳ מבית האמנים. כבר זמן מה רציתי לעשות אצלו תערוכה על כל החלל, ובשיחה איתו הוא זרק את השם הזה. מייד אמרתי כן ויצאתי לדרכי.

אף אחד לא ידע שזה יתפתח לפרויקט כזה. בהתחלה ידעתי שיש לי את כל בית האמנים, אבל אחרי שהתחלתי לקרוא ולאסוף חומרים הבנתי שזה לא מספיק, שהמקום קטן מלהכיל את כל העושר והמורכבות של אמן כמו בויס וההשפעה של ועל אמנות ישראלית. ברגע שהיו לי כמה עוגנים, נושאי חלוקה מרכזיים, פניתי למספר מקומות שנראו לי מתאימים. חלקם הסכימו, חלקם לא, כל אחד מהסיבות שלו.

את בויס, חילקתי לנושאים כמו חומר, רוח וגוף. אלו הסתכמו בשלושה חללים מרכזיים בתערוכה: בית האמנים בתל אביב, בית בנימיני המרכז לקרמיקה עכשווית וגלריה קונטמפוררי בי גלוקונדה. תוך כדי המסע מלבד האוצרות הלקטנית (כלומר איסוף העבודות) הפרויקט גידל ענפים המתייחסים למקצוע ולפעולת האוצרות, וזה כולל היום: שיתוף פעולה עם אוצרים אחרים (קו 16 ביחד עם רווית הררי); שיחזור של אוצרת אחרת (נעמי אביב ז״ל, שיחזור תערוכה שלה מ-2004); וזה כולל החלפת חללים של גלריות שיתופיות (אגריפס 12 בירושלים מול משונע בתל אביב).

אני חושב שמספר החללים והבינעירוניות הזו והעושר מסכמים את ההשפעה של בויס בצורה מקיפה וממצה. אפשר לסכם את זה כך שזה הכל וזה גם כלום

Yuval:

קטעים. ככה בדיוק התחיל שבוע האיור: שיחה עם אריה ברקוביץ׳, התחלה של עבודה, הבנה שחלל אחד לא מספיק, פנייה למקומות אחרים, כולל בית בנימיני ומאוחר יותר גם משונע… נראה לי שעלינו פה על משהו…

Liav:

זה הכל בגלל אריה☺

לי סקופ

לי סקופ

Yuval:

מעניין אותי הרציונל של שיחזור תערוכה באופן כללי ואת זו של נעמי אביב באופן ספציפי. מה אתה יכול לספר על זה?

Liav:

אני לא יודע איך להתחיל, כי זה אקט או פעולה די נדירה. לא ידוע לי על מקרה שבו משחזרים לאוצר אחר תערוכה שלו. היו ניסיונות כמו תערוכה ״מעל ומעבר״ במוזיאון ישראל או ״10+״ במוזיאון תל אביב, אבל זה לא היה שיחזור ממש.

בעקבות המחקר ניקלתי בתערוכה של נעמי. זה היה משמח כי היא שאלה פחות או יותר את אותן שאלות שאני שואל, אבל לא ענתה עליהן לגמרי ואולי היססה לגעת בשאלות אלו. זה היה לפני עשר שנים, הדברים היו אחרת לגמרי אז.

את נעמי הכרתי דרך העבודה בספיר וכמובן דרך העבודה האוצרותית שלה: עצמאית, חושבת מחוץ לקופסה, ידע עצום, לבבית, נגישה וכנה – כמעט כל מה שלא חושבים על אוצרים (לפחות הממסדיים שבהם). הרעיון לשחזר ענה לי על מספר דברים שחיפשתי. הראשון הוא שאני מדבר בתערוכה על מנייריזם באמנות ישראלית, על חזרתיות, על כפייתיות. מעשה שיחזור התערוכה הוא פעולה שחוזרת על עצמה. גם בויס עשה הרבה עבודות שלו שוב ושוב. חלק מהעבודות שלו הוא עשה 200 או 100 פעמים. הוא משחזר שוב ושוב את העבודה שלו, אז אני משחזר את התערוכה של נעמי.

דבר שני: מכיון שהתערוכה של בויס היא תערוכה עם הבט היסטורי, לקחתי כאתגר לא רק להזכיר את התערוכה של נעמי בטקסט, אלא גם להקים אותה לתחייה; להראות לצופה את המהלכים ואת המעבר בין 2004 ל-2015. קשה לי להצביע על רציונל בשיחזור התערוכה, אני רק יודע שזה היה מעשה נכון ואמיץ ומרגש. לסיכום קצר, גם פוליטית זה עניין אותי, כי בתערוכה של נעמי יש את כל האמנים היחסית קונבנציונליים שעסקו בבויס, וככה הם משתתפים בתערוכה דווקא בפריפריה, ואילו הצעירים והמודרים מהשוליים מציגים במרכז

לאוניד זייגר

לאוניד זייגר

Yuval:

אז יש לי שאלה לגבי התערוכה הזאת ולגבי כל הפרויקט: עד כמה הצופה צריך להיות בקיא בהיסטוריה ובבויס כדי ליהנות / להבין את התערוכה ואת הפרויקט? ומה הדבר שהכי חשוב לך שיקרה אצל הצופה, בהנחה שהוא יראה יותר מתערוכה אחת, אבל לא בהכרח את הכל

Liav:

שאלה כנה, טובה ונכונה. אני לא חושב שמישהו יראה את הכל, גם לא את מה שבתל אביב. הצופה לא צריך להיות בקיא בבויס כי יש את חווית הצפייה ממלא בתערוכה עצמה. יש את העבודות עצמן, את סידור התערוכה, העיצוב של התערוכה. כלומר צופה ממוצע ייראה תערוכה / תערוכות מאד יפות וחוויתיות לכשעצמן. מי שזה יעניין אותו יוכל לצלול לקרוא את הטקסטים שאני חושב שהם מאד נגישים וברורים, ויוכל להבין יותר.

אני חושב שצופה שיראה מספר חללים יקבל אולי חוויה של גודש ושל עומס. גליה יהב, אם אני לא טועה, קראה לאוצרות שלי ״וולגרית״, ויש בזה משהו. אז הצופה יחווה חוויה של וולגריות מגלומנית, אבל אם הוא יקרא או יבוא לאחד מהסיורים שאני אעשה, הוא גם יבין / יראה / ישמע שזה עמוק, מחקרי, מקיף ובעיקר בעיקר – התערוכה הזו כולה – היא מראה ושיקוף למקום שבו נמצאת האמנות העכשווית וגם המקום/צומת שבהם אנחנו נמצאים כחברה, שזה אחד הדברים שאני כותב עליהם במאמר הגדול

Yuval:

הרשה לי אם כך להפנות אותך לאחת התערוכות הכי מסקרנות לדעתי ב-2016: התערוכה THE VULGAR שתוצג בברביקן בלונדון

Liav:

עוד סיבה לנסוע ללונדון שמעולם לא הייתי בה

Yuval:

דיייייי. טוב עכשיו אתה חייב

Liav:

אחרי התערוכה הזו בטוח יגידו עלי שאני וולגרי ☺ אולי מישהו יגרש אותי ללונדון

Yuval:

מחזיק לך אצבעות. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

Liav:

לא משהו חשוב באמת. נראה לי שדרך התערוכה הזו אני אומר הרבה דברים ☺
אז נראה לי שלא ☺

תודה רבה על האצבעות

Yuval:

בכיף

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden