כל מה שחשוב ויפה
ציבי גבע. הביתן הישראלי בביאנלה בוונציה. צילום: חגית פלג רותם

לא קלה, לא ספקטקולרית, לא מקסימה

בעוד פחות מחודש תינעל הביאנלה ה־56 לאמנות בוונציה, ובשבוע הבא תבקר בה - בפעם הרביעית - חגית פלג רותם, מבקרת האמנות והעיצוב של גלובס, שמספרת על העתיד הפסימי שמתאר אוצר הביאנלה, אוקווי אנווזור, בתערוכה ״כל עתידי העולם״, ושעולה גם מהצמיגים של ציבי גבע בביתן הישראלי

ציבי גבע

ציבי גבע

Yuval:

הי חגית, מה שלומך?

Hagit:

תודה תודה, מצוין, ואתה?

Yuval:

לא רע בכלל. רוצה כבר חורף ומקנא בך שאת נוסעת שוב (!) לוונציה. איזו פעם זאת שאת הולכת לבקר בביאנלה?

Hagit:

בביאנלה הנוכחית פעם רביעית, שלישית וחצי כי הפעם האחרונה הייתה פעמיים ברצף. אבל מי סופר…

Yuval:

אני מנסה לחשוב מה היה קורה אם הייתי מבקר באותה תערוכה / ביאנלה שלוש או ארבע פעמים ואני תוהה – מה ההבדל מפעם לפעם?

Hagit:

שאלה מצוינת (קריצה, הנהון) וברצינות: יש משהו נפלא בהזדמנות החוזרת לראות עבודות אמנות. זה מאפשר להיכנס לעומקן, לתהות עליהן, ולפעמים לגלות עוד פרט או זווית חדשה, דרך הדיאלוג שנוצא בכל פעם עם קבוצת אנשים שונה. כל אחד מביא עימו ראייה שונה, עולם של ידע, וזו חוויה מרתקת

Yuval:

אז אולי נתחיל מהביקור הראשון. מה את יכולה לספר על הרשמים מהביאנלה הנוכחית?

Hagit:

הביאנלה הבינלאומית לאמנות בוונציה היא ה-56 במספר, מאז 1895(!). ונציה היא אם כל הביאנלות, על שמה נפוץ המושג, וכל אירוע תרבות רחב שמעוניין לבסס את מעמדו ולשדר מכובדות, אוהב להתכנות ״ביאנלה״. במקור מדובר פשוט בתערוכה דו שנתית. כעת, עם ותק של 120 שנה, הביאנלה מוקדשת לאמנות עכשווית מכל העולם, ובכל פעם אוצריה מנסים להתעלות על החוויה הקודמת.

פעם ראשונה הגעתי לפריוויו המקצועי – בחודש מאי, והאמת היא שהרושם הראשוני היה קודר. הביאנלה מורכבת מתערוכה מרכזית שאצר אוקווי אנווזור, אוצר בינלאומי ממוצא ניגרי שהחל דרכו בניו יורק וכיום מנהל מוזיאון במינכן. הוא רואה את עבודתו לאורך השנים כשליחות לכיבוש מקום לאמני העולם השלישי בתודעת ״עולם האמנות״ המרוכז במערב (ובעצמו).

סביב התערוכה המרכזית מוצגות תערוכות עצמאיות של המדינות המשתתפות, בביתני תצוגה עצמאיים – גם ישראל שם, בתערוכת יחיד מעולה של ציבי גבע – וברחבי ונציה מוצגות עוד כ-50 תערוכות נלוות. כותרת התערוכה המרכזית וכותרת הביאנלה השנה היא ״כל עתידי העולם״: אנווזור מנסה להניח אצבע על הדופק של נקודת הזמן הנוכחית, ולהדגיש את האתגרים שעומדים בפני אוכלוסיית העולם. אולם בפועל הוא מרוכז הרבה יותר בעבר ובהווה, והרושם הראשוי לפחות הוא שמאד קשה לשרטט עתידים אפשריים לעולם העצוב שלנו

הכניסה לתערוכה הראשית

הכניסה לתערוכה הראשית

Yuval:

מה היה עצוב וקודר כל כך?

Hagit:

האוצר נתן במה מכוונת לרבים מאמני המחאה וההתרסה של העשורים האחרונים וביניהם, או לצידם, נוכחות מוגברת של אמנים שמוצאם מאפריקה ומארצות ״פריפריה״ תרבותית. אגב, רוב רובם לא חיים בארצות מוצאם, אלא בניו יורק, ברלין, פריז, לונדון. התערוכה המרכזית היא לא קלה, לא ספקטקולרית ולא מקסימה – היא מלאה בלא מעט עבודות מצוינות, אך הגודש הרב והעיסוק הכללי בפערים חברתיים, הפליטים המתדפקים על שערי המדינות השבעות, איכות הסביבה ההולכת ומדרדרת, התפוצצות אוכלוסין…. לא קל.

אבל! כאן נכנס תפקידו של המבט השני והשלישי: אני חייבת לברך את אנווזור ולהסיר את הכובע, שאם בתחילה הוא נראה כדוחף אג׳נדה באופן שטחי במקצת, הרי שבחצי השנה שעברה מאז נפתחה הביאנלה, העולם הוכיח שהוא הצביע על הבעיה האקוטית והאקטואלית ביותר של החברה האנושית כיום: משבר הפליטים באירופה, שרק מחמיר, ולא חסרים משברים משניים סביבנו.

בנוסף, התערוכה המרכזית היא רק חלק קטן מהמכלול – המרגש, המקסים, העשיר ועוד ועוד סופרלטיבים שאני יכולה לשפוך על החוויה הכוללת של הביאנלה. ולבסוף ונציה העיר היא קסם. מבוך. יצירה בלתי נגמרת והזויה. ובעונות הנכונות (אביב וסתיו, לעולם לא קיץ, אם אפשר) היא פשוט מהממת

Yuval:

ואז, אחרי הביקור הראשון, מגיעים ביקור 2 ו-3 עם קבוצות. מה הבנת אחרי שני הביקורים האלו?

Hagit:

בנסיעות החוזרות שלי ביקרתי בכל פעם עם קבוצה קטנה, ותחושתי היא שפיצחתי את סוד העיר. קודם כל חשוב לשמור על מספרים קטנים. זו עיר מאוד צפופה והיא דורשת התניידות רבה ברגל ועל פני המים. אי אפשר לזוז בגושים…

שנית, אני חושבת שהשירות הראשון במעלה לקבוצה הוא בבחירה המושכלת – למה להקדיש את הזמן ועל מה לא להשחית זמן יקר וכוחות נפש. צפייה באמנות והליכה של ימים שלמים היא עבודה מעייפת מאוד, ומצד שני היא מטעינה את המצברים המנטליים ומרוממת את הרוח. החוכמה היא למצוא את המינון ולא לגדוש את הראש בעומס יתר מתיש

Yuval:

ואני התכוונתי למה הבנת על הביאנלה, על האמנות, על התערוכות

Hagit:

מיצב הפתיחה של התערוכה ב-Arsenale (אחד משני האתרים הראשיים של הביאנלה) מורכב מעבודות של ברוס נאומן האמריקאי ושל אדל אבדסמד, אמן אפריקני שחי בפריז ובלונדון (ומיוצג בארץ בגלריה דביר). אולם גדול חשוך שיש לו גוון כחול עמוק, לילי. סדרת עבודות נאון של נאומן מאירות וכבות ושולחות מסרים חדים של ״חיים״, ״מוות״, ״אהבה״, ״שנאה״, ״מלחמה״, ״שלום״, וכו׳. העבודה של אבדסמד היא מקבצים של חרבות וסכינים ארוכות, ניצבים בצרורות כמו זרי פרחים על הרצפה, להביהם פונים מעלה. הוא קורא להם ״נימפאות״.

האור מהנאונים של נאומן שולח אדוות על פני הבריכה הוירטואלית של חבצלות המים האכזריות של אבדסמד. שני אמנים בני דורות שונים, משלוש יבשות שונות, משולבים בהצבה שיוצרת תחושת סכנה והקסמות, פיתוי ואי נוחות, משיכה לעולם ה״פנימי״ שמעבר לחדר הזה וקריאת אזהרה ממה שנמצא שם.

Yuval:

לטובת מי שעוד יספיק לבקר: מה היו ביתני המדינות הכי מרשימים או מעניינים השנה לדעתך?

Hagit:

1. אוסטרליה ללא ספק – האמנית הוותיקה (70+) פיונה הול, תושבת אדלייד, שהיא בעצמה סוג של פריפריה באוסטרליה הפריפריאלית, יצרה חדר פלאות רב שכבות, עתיר מוצגים, שעוסק ביחסי האדם והעולם, החברה והטבע – אין כמעט דבר שהיא לא נוגעת בו. הכותרת של עבודתה ״Wrong Way Time״ אומרת כאילו העולם טעה בדרך ואם לא נבצע פניית פרסה, אנו עומדים על פי התהום. אין דרך לתאר את כמות הפריטים הבלתי נתפסת שהיא כוללת בביתן: פיסול בלחם, קיני ציפורים מדולרים גרוסים, דחלילים של פולחנים פגניים שנשזרו מקרעי מדי-צבא, שעוני קוקיה מוזרים…

צ׳יהירו שיוטה

צ׳יהרו שיוטה

2. האמנית היפנית צ׳יהרו שיוטה, שחיה בברלין, מציגה עבודה מרהיבה: כל הביתן שזור בחוטי תפירה אדומים דקיקים, שבקצה כל אחד מהם משתלשל מפתח. עשרות אלפי מפתחות שנאספו בכל העולם מסמלים איזו כמיהה לבית או ליכולת לחדור ולהיכנס – ותחתם שתי סירות, דוגיות קטנות ושבריריות, ספק אבודות כלוויתנים על החוף ספק ממתינות למסען הבא. בקומה התחתונה של הביתן, משולבת עבודה קטנה ומהנה שבה ילדים קטנטנים משיבים על השאלה ״איך באת לעולם״?

3. ציור נפלא בביתן הרומני; חוויה משעשעת בביתן הקנדי; מזעזעת בביתן הרוסי; מינימליסטית וחזקה בביתן השווייצרי.

4. ציבי גבע – ״ארכיאולוגיה של הווה״ בביתן הישראלי – נוכחות חזקה ביותר הן בבולטות בשטח והן בעבודה עצמה. גבע חיפה את הביתן בישראלי – שיש לו מיקום מרכזי מדהים בגני הביאנלה – בצמיגים משומשים. הקונוטציה ברורה: הפגנות וצמיגים בוערים, עומס כלי רכב, גומי שחור וזיהום אוויר, אבל התוצאה היא תחרה שחורה על המבנה הלבן (שיזדקק נואשות לצביעה עוד מעט), משרבייה מזרח תיכונית מצלה אך לא מצילה.

בפנים ניתן למצוא ״בוידעם״, שאליו הוא דוחף את כל חפצי הבית המשומשים והישנים, כל הגיבוב של מה שחבל לזרוק מתוך תודעת המחסור השואתית שלנו, ויחד עם זאת הגאוותנות שמונעת מאיתנו להשתמש בישן. הכל יילך וייעלם מהעין בערימות ויירקב מאחורי הסורגים של חלונות ומרפסות שנאטמו מפני אותו זיהום ומזג אוויר ועולם ומלואו שרוחש בחוץ.

אחת העבודות היפות והפואטיות בתערוכה היא קיר של תריסולים – קולאז׳ של תריסים ישנים וביניהם קצת לוחות עץ ופורמייקה, שיוצרים פסיפס המזכיר צילום אוויר של שדות חרושים וזרועים, וכביכול קובעים חלון בקיר, אבל למעשה מדובר במבט אטום, הסתגרות, שכבה נוספת של בידוד. גבע מנסח את הבעיות והחוליים של החברה הישראלית בחומרים שמהם בנויה סביבת המחיה והמגורים שלנו.

עוד דבר טוב שקורה לי בכל ביקור – אני רואה בכל פעם עוד משהו חדש, תערוכה שנפתחה או ביתן שלא הספקתי קודם. בפעם האחרונה ביקרתי סוף סוף בביתן האיראני, שצמוד לגטו היהודי ההיסטורי של ונציה. אגב, זהו הגטו הראשון בעולם, מהמאה ה-16, ועל שמו נטבע המונח גטו לדיראון עולם

מירסה קנטור בביתן של אזרביג׳אן

מירסה קנטור בביתן של אזרביג׳אן

Yuval:

ועכשיו, רגע לפני שהביאנלה ננעלת, ביקור נוסף…

Hagit:

אכן! קבוצה אחרונה (אלא אם כן תתארגן בחופזה עוד אחת) ב-5 בנובמבר. חשבתי שאם רק אפשר, כדאי מאוד לעוד אנשים לראות את המכלול המעולה הזה. דרך אגב, בחודש האחרון נפתחו שתי תערוכות מצוינות – האחת של נשים צלמות – דיאן ארבוס, נאן גולדין, סופי קאל, וגם יעל ברתנא – תערוכה שעיצובה הופקד בידי מעצב הבמה והתלבושות של תיאטרון אופרה ״לה פניצ׳ה״, והיא מופת של אוצרות ועיצוב חלל בתערוכה.

ועוד אחת, שיזם לוצ׳יאנו בנטון, בעליה של חברת בנטון, מיליארדר ואספן‎ אמנות, שהזמין עבודות מאמנים מכל העולם, ממש מכל העולם, והתערוכה מוצבת על פי אזורים. ישראל בשכנות לסוריה ולאיראן, למשל. ויש בה עבודות מעולות, כולן קטנטנות – בגודל גלויה, והן יוצרות מעין ״מפת אמנות עכשווית״ על פי שכונות בעולם.

זה קצת דידקטי וילדותי אבל איכות העבודות וההשתתפות המרשימה של אמנים מצוינים – מישראל למשל ניתן למצוא שם את מנשה קדישמן, רעות פרסטר, גיל יפמן ופריד אבו שקרה ועוד ועוד. את החלק הישראלי אצרה נעמי אביב המנוחה, כנראה אחד הפרויקטים האחרונים שלה (היא נפטרה לפני שנה וחצי) וזה היה בעבורי רגע של זכרון וכבוד לעבודתה.‎

ודבר אחרון: העיר! ונציה ידועה במחירים גבוהים ואוכל עלוב. לקח לי שלוש ביאנלות וחמישה ביקורים למצוא איפה לאכול, מה לשתות (ובאיזו שעה ביום…) ולפענח איך להגיע למקומות שווים יותר. מצאתי יוצרי Craft מקומי, וחנות עיצוב צעיר שמקבילה באופיה ל״אסופה״ (אני כבר מתכננת שידוך…)‎

Yuval:

נייס… תגידי, לצערי לא יצא לי לבקר בביאנלה הנוכחית אבל בקודמת הייתי. איך היית מסכמת את ההבדלים בין השתיים?‎

Hagit:

אז קודם כל אתה עוד יכול לבוא (איתי)…

ולשאלתך: הביאנלה הקודמת, 2013, ״הארמון האנציקלופדי״, הייתה הרבה יותר תקשורתית, מסבירה את עצמה וגם ספקטקולרית. האוצר מסימיליאנו ג׳וני, איטלקי העומד בראש צוות האוצרות של ה-New Museum בניו יורק, הוא סלב-על, והכריזמה הלא-כוחנית שלו הורגשה. יש משהו יותר ״גס״, לא מלוטש בגישה של אנווזור, שהרבה פחות טורח להסביר את עצמו, אג׳נדה ועבודות ״לפנים״.

זו גם הסיבה שאני סבורה שהתיווך וההדרכה כה חשובים בצפייה בביאנלה – זה לא רק העומס הבלתי נסבל, אלא גם חוסר בנגישות למידע שמעגן את העבודות בהקשר – הן בעולם האמנות והן בעולם ״האמיתי״. כך למשל, כשהוא מחליט לתת נוכחות יתר, מעין העדפה מתקנת, לאמני העולם השלישי, האפריקנים, האסיאתים, המוסלמים, הוא בהכרח מדיר אחרים. ואז תשאל אותי מי לא נמצא‎

מיקה רוטנברג

מיקה רוטנברג

Yuval:

אז מי לא נמצא…?‎

Hagit:

אנחנו כמובן. הנציגות הישראלית בתערוכה המרכזית מתמצה בשתי אמניות: מיקה רוטנברג, שעליה נכתב בדפי האמן ״ילידת ארגנטינה, חיה ועובדת בניו יורק״, וג׳ומנה אמיל עבוד, ילידת שפרעם, שלמדה בבצלאל ומלמדת באקדמיות לאמנות בארץ. היא מוצגת כ״פלסטינית, חיה ועובדת בירושלים״. העבודות של שתיהן מצוינות אגב.‎

ועוד דבר שהוא מאוד שונה מהביאנלה הקודמת – הווייב. יש תחושה של התכנסות, רצון להצטנע. אם ב-2013 הייתה אווירה של יציאה מהמשבר הכלכלי העולמי, הרי שכיום הטון העולמי הוא שאנחנו במשבר שסופו מי ישורנו. לצד העיסוק החצי-אמיץ באג׳נדה של האוצר הראשי אנווזור, יש לא מעט ביתנים שמוקדשים לשאלות אקולוגיות, סביבה וחקלאות, פליטים ויחסי עבודה – אבל באמנות כמו באמנות. כל השאלות נשארות פתוחות וכל התשובות נכונות‎

Yuval:

יפה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

Hagit:

כן. הטיפ העיקרי שלי לכל מי שיוצא להסתער על תערוכה או אירוע כל כך נרחב ומלא פרטים, הוא לעולם לא לחשוב על הספקים. אין צורך לשאול מה לא ראיתי, הרבה יותר חשוב ליהנות ממה שכן ראיתם, ולא לעבור את גבול הרוויה שלכם. ונציה היא מקום נפלא, כי בכל רגע נתון אפשר להסב את המבט, ופתאום לראות סירה חולפת ממש על שפת הרחוב, או אניית קרוז מטורפת שמאיימת לבלוע את הלגונה, או איש חמוד על הגשר. ולתת לראש להירגע

Yuval:

בהחלט

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. יעל

    לא קלה, לא ספקטקולרית, לא מקסימה… – גרועה!

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden