איינדהובן 2015: הגירה, פליטים, בתי כלא, אושר, מלנכוליה והעידן הדיגיטלי

Curated Catastrophe, Christine van Meegen. Image: Lisa Klappe

כשיצאתי מסיור העיתונאים בתערוכת הבוגרים של האקדמיה לעיצוב באיינדהובן, שאל אותי אחד מ-40 העיתונאים שהשתתפו בסיור, מה חשבתי על העבודות, והתחיל לדבר על האסתטיקה שלהן, שנורא הזכירו לו את הניינטיז. זה קצת הפתיע אותי, לא כי זה לא היה נכון בהכרח, אלא כי לי קפצו דברים אחרים לגמרי לראש, שלא היו קשורים בכלל לאסתטיקה.

התחלתי להגיד שאני קצת מרחם על הבוגרים הצעירים, לא רק על אלו של איינדהובן, אלא על כל מי שמתחיל היום את צעדיו בעולם העיצוב, כל מי שצריך להחליט לאיזה כיוון הוא פונה, מאיפה הוא משיג עבודה וכן הלאה. וזה לא שפעם היה טוב יותר, אני לא נוסטלגי או משהו כזה (לא במקרה הזה בכל אופן), ולא שפעם הכל היה ברור.

אבל אז מייד תיקנתי את עצמי ואמרתי שזה לא נכון להגיד מרחם. חיפשתי את ההגדרה המדוייקת עד שהבנתי שמה שאני רוצה להגיד זה שהרושם שעולה מחלק גדול מהעבודות הוא שהבוגרים הצעירים פשוט מבולבלים: מהתקופה עם כל כך הרבה האפשרויות, וכל כך הרבה הבעיות שקשה להתעלם מהן.

הוא לא לגמרי הבין על מה אני מדבר, אז הוצאתי את ערימת הפתקים שאספתי בסיור. בתערוכה, לצידה של כל עבודה ניצבת ערימת פתקים בפורמט אחיד (כמו פוסטאיט, רק בלי הדבק בצד השני), עם תיאור העבודה ופרטי הבוגר, וזה נורא נוח פשוט לקחת מה שמעניין אותך או תפס לך את העין כדי לזכור לאחר מכן מה ראית. אז הוצאתי את ערימת הפתקים (היו שם משהו כמו 30) ושלפתי אותם אחד אחרי השני באופן מקרי, כמו עורך דין שמגן על הלקוח שלו ומציג לבית המשפט את הראיות שאסף…

הפתק הראשון שיצא, באופן מקרי, היה שייך לעבודה ״אמצו את המלכנוליה״ (Embrace Melancholy) של Nel Verbeke, בוגרת התואר הראשון במסלול Man & Leisure. כיום נדמה שאושר קבוע הוא כל מה שאנחנו צריכים, היא אומרת, מה שלא משאיר מקום להלכי רוח אחרים, רפלקטיביים או מלנכוליים, למרות שבעבר רגשות אלה נתפסו בחיי היום יום שלנו כרגשות טבעיים, אינהרנטיים למי שאנחנו. על בסיס מחקר שביצעה על מנהגי אבל וצער מהעבר, היא חקרה איך עיצוב יכול לעזור לנו להרשות לעצמנו רגעים של מלנכוליה, ויצרה ארבעה אובייקטים שמאמצים את הרגשות האלה באופן שונה, וביחד מזמינים אותנו לחוות איזון רגשי אנושים יותר.

הפתק השני היה של Christine van Meegen, בוגרת התואר השני במסלול Social Design (באיינדהובן בוגרי התואר השני מציגים ביחד עם בוגרי התואר הראשון), עם העבודה The Curated Catastrophe. ון מיגן מתייחסת לחלל הביתי כחלל מלא בקונפליקטים, עמוסים בתרחישים מנוגדים, מתחים ופשרות. ״אנחנו יכולים להוסיף מידי פעם שכבה חדשה של עיצוב פנים שתעזור באופן זמני, אבל זה לא פותר את הבעיה המהותית: איך להתנהג עם חלל בקונפליקט״. היא יצרה משחק קלפים שתפקידו להיות הצעד הראשון בהשגת שליטה על הסביבה הביתית שלנו, תוך שהיא משווה את הצעדים שיש לנקוט לפעולת הגינון: להיפטר ממה שלא נחוץ, לסייע למה שעוזר לגדול, והכל כדי ליצור גישה בריאה להתמודדות עם כישלון, חוסר שלמות וביטוי אישי.

לא עוד…

בשלב הזה כבר היה לי נדמה שאני לא צריך להמשיך. אלו היו שתי עבודות שביטאו את הבלבול שאליו התכוונתי, בעידן שדורש מאיתנו להיות מאושרים כל הזמן ולהחצין את האושר הזה החוצה. ואיפה אנחנו עושים את זה? ברשתות החברתיות כמובן. לכן הייתי מרוצה שהפתק השלישי הציג את המגזין המודפס Not Another, שעיצבו Daniela Treija ו-Sara Sturges, בוגרות התואר הראשון במסלול Man & Communication.

את שם המגזין שעיצבו השתיים יש לקרוא בנימה צינית או אירונית עם שלוש נקודות בסוף: כלומר, לא עוד… אננסים, לא עוד צילומים שנדמים כאילו יצאו כולם מאותו פס ייצור, בעידן הדיגיטלי שבו פינטרסט, טאמבלר או אינסטגרם מכתיבים יותר ויותר עיצובים דומים אחד לשני. והמגזינים שעיצוב הוא הניסיון שלהם לעות על שאלות כמו מאיפה הגיעו פתאום כל האננסים, או מה מקורו של טרנד השיש והצבעים הבוהקים?

גם Alex Cashmore, בוגר התואר השני במסלול Contextual Design, מספר על עצמו ב-Some Things I’ve Made שהוא חשדן בכל הקשור לתנועת ה״היפסטר קראפט״ הקלישאתית בעולם העיצוב העכשווי, הכוללת רמזים לאותנטיות, שכל תפקידם לקדם מוצרים במחיר מופקע. על אף שהמוצרים האלו אמורים לקדם אידיאולוגיות חברתיות, תרבותיות ופוליטיות, מה שחסר בהן זה כנות, הוא אומר, מכיוון שהם אומרים משהו על האגו של המעצב יותר מאשר כל דבר אחר. לכן, הוא איתגר את עצמו לעצב מוצרים שמחברים את המשתמש בהם לחומר הבסיסי שממנו הם עשויים, לפני שאלה נהפכו למוצר.

Beatrice Cordara, גם היא בוגרת התואר השני במסלול Contextual Design, מתמודדת עם ההשפעה הדומיננטית של אמצעי התקשורת על עולם העיצוב ב-The Unimaginary. עיצובים של מעצבים סלבריטאים מוצגים פעמים רבות כעבודות אמנות, היא אומרת, ותפקידם להגביר את הפרופיל התקשורתי של מי שיצר אותם, ולהגדיל את הערך הכלכלי שלהם. מאחר ויצירת אוביקטים שיתאימו רק לתערוכות, קטלוגים ומגזינים זה לא מה שאני מצפה מעצמי כמעצבת, היא ממשיכה, הפרויקט הוא הניסיון שלה לברוח מעולם המבוסס על דימויים. מה אם כל הדימויים של העולם הזה יפסיקו לעבוד, היא שואלת, שככל הדימויים יהיו ״מחורבשים״? מה יקרה אם האוביקטים ה״מעוצבים״ ייצאו מחוץ לאור הזרקורים ויחזרו לעולם ״האמיתי״. כך, פגמים, טעויות וכשלים בצילום נתנו לה השראה לנסות ולהפוך אותם לחומרים ולאוביקטים פונקציונליים.

מה אם…

שאלות נוספות של ״מה אם״, אפשר היה למצוא גם בתמה הכללית של שבוע העיצוב השנה, שהתנהל תחת הכותרת What If: מה אם יתושים היו יכולים להעביר חיסונים? מה אם בית השימוש היה יכול לתקשר עם הרופא שלי? מה אם כדור הארץ היה רק אב טיפוס? מה אם מוזיקה הייתה יכולה לכוון את התנועה? מה עם היינו יכולים לאכסן את הזמן בבטריה? מה אם צמחים היו גם פאנלים סולריים? וגם, מה אם השאלה חשובה יותר מהתשובה?

כ-2,500 מעצבים הציגו את עבודתם בכ-100 מיקומים ברחבי העיר, באירוע שנמשך תשעה ימים ומשך כ-275 אלף מבקרים. פעם נוספת שבוע העיצוב של הולנד, שמתקיים בכל שנה באיינדהובן, הוכיח את עצמו כשבוע העיצוב המעניין והרלוונטי ביותר מכל שבועות העיצוב שמתקיימים מידי שנה ברחבי העולם. למרות שהוא קטן יותר לעומת רבים ממתחריו החשובים, ובוודאי פחות מסחרי, שבוע העיצוב של הולנד מיוחד בדגש שהוא נותן על הקשר בין עיצוב לחברה וקהילה.

אחרי הכל, איפה עוד אפשר למצוא מעצבים שעוסקים בנושאים כמו הגירה, פליטים, אסירים, כלכלה, אושר והעידן הדיגיטלי, ובאותה העת לא שוכחים לעסוק גם בנושאים עיצוביים ״קלאסיים״ כמו חדשנות ואסתטיקה. ואמנם, בתערוכת הבוגרים של האקדמיה לעיצוב היה אפשר למצוא לא מעט פרויקטים שעסקו בשאלות חברתיות בוערות, אקטואליות ורלוונטיות.

כך לדוגמה, Stefania Vulpi, בוגרת התואר הראשון ממסלול Man & Communication, שאלה ב-Universal Unconditional, למה לא להשאיל את האזרחות האיטלקית שלה למישהו שצריך אותה כל עוד היא לומדת באיינדהובן. תוך שהיא חושבת על כל ההטבות שמהגר או פליט באיטליה יוכל לזכות בהן, כמו הזכות לביטוח רפואי וחינוך, היא מציגה סוג חדש ועכשווי של אזרחות גמישה, ושואלת האם לא הגיע הזמן לחשוב מחדש על גבולות.

סוגיות דומות מעלה גם Giuditta Vendrame – בוגר התואר השני במסלול Social Design – ב-What is the Puropse of Your Visit: הוא יצא למסע במים אקס טריטוריאליים, ששום מדינה לא יכולה לטעון עליהן בעלות, כדי לחשוב מחדש על היחסים בין המדינה, האזרח והטריטוריה, וכתוצאה מכך גם על מושג האזרחות.

ב-The Living Room עסק Pim van der Mijl – בוגר התואר הראשון במסלול Man & Leisure – באובדן הזהות שתושבי מחנות פליטים חווים פעמים רבות. ון דר מייל השתמש בכישורי הפליטים במרכז שהוקם בסמוך לאחד ממחנות הפליטים בהולנד. הכישורים לא הוגבלו לכישורים טכניים או טכנולוגיים, כמו בניית רהיטים, והורחבו גם לכישורים אינטלקטואליים (בפיילוט, לדוגמה, פליט עם תואר באנגלית יצר מגזין). המפגשים עם הפליטים, שהתבססו על עמדה שוויונית, יצרו תחושה של שיתוף, ביטחון וגאווה לשני הצדדים.

ולבסוף, בתי כלא עמדו במרכז הפרויקטים של Jeroen Heeren, של Karen van der Perre ושל Matan Bellemakers בוגרי התואר הראשון ממסלול Man & Leisure. לאחר שחקר את פעילויות הפנאי בכלא, עיצב הרן את All in one Keyboard, מקלדת שמבחוץ נראית כמו מקלדת רגילה, גם אם מעוצבת בצורה יוצאת דופן, אולם הוא תיכנת אותה כך שהאסירים יוכלו להשתמש בה מבלי להיות מומחים בתוכנות מסובכות.

ב-Room To Grow חיפשה ואן דר פר חיפשה דרך לחבר לטבע אנשים שגרים בסביבה מוגבלת כמו בתי כלא או שיקום. היא עיצבה אובייקטים שאפשר לגדל בעזרתם זרעים בתוך חללים סגורים, ויצרה קוד צבעוני שאומר כמה שמש הם צריכים ומה תוכנית ההשקייה שלהם. וב-Rooms / My Room יצר בלמקרס ארבעה סרטים שעוסקים בחפצים שאסירים שומרים בתאים שלהם, תוך שהוא עוסק במתח בין הרצון שלהם להישאר אנונימיים במסגרת הכלא, לבין האופי האישי של כל אחד מהם.