מעבדת הרגשות של אוהד בנית

הי אוהד, בוקר טוב. מה שלומך?

הי! בוקר אור. נהדר. שבת… ויש שמש בחוץ. איך אצלך?

לא רע בכלל! שכחת לציין את השמיים הכחולים והבהירים

זה כי עוד לא יצאתי מהבית אני רק רואה את בצבוצי השמש מבעד לחלונות

אז כדי שתוכל עוד ליהנות מהשמיים, בוא נעבור ל-8 על 12. איך זה קרה?

Ohad:

וואו. טוב. אז לפני יותר משנתיים קיבלתי מאחי מתנה מברלין: דמויות מיניאטוריות בגודל של 1:100 עטופות בשקית ניילון קטנה. היו שם 20 דמויות. פתחתי את השקית הקטנה ולכל דמות היה מבע, מעין סיפור קטן משלה. כהרגלי בסטודיו הנחתי אותן בתוך קופסה שמורה קטנה וידעתי שיום אחד אעשה איתן משהו

דמויות של מה?

דמויות אנשים. בני אדם דוממים. בצבע לבן, תנועתם קפואה

אוקיי. אז זה היה לפני שנתיים. מה גרם לך לגאול אותן?

ישנם ימים שאני מגיע לסטודיו ואני ממציא לעצמי פרויקטים. הוצאתי את הדמויות מהשקית והתחלתי לחשוב מה אפשר לעשות איתן. חתכתי כפיס עץ והנחתי עליו דמות. זה היה יפה אבל לא אמר לי שום דבר. הנחתי בצד ועזבתי את זה. אחרי כמה ימים חזרתי שוב לסטודיו והבנתי את החיבור שאני צריך לעשות.

בשנים האחרונות אני כותב בעיקר לעצמי. כותב טקסטים, כותב שירה. ומצאתי שהחיבור בין טקסט/שירה לאותן דמויות קטנות יכול להיות מעניין, כי הוא מפענח מילים לכדי משהו מוחשי יותר. פיזי. החלטתי לקחת טקסט אחד שניים שלי ולנסות להעביר את המסר של הטקסט לנרטיב שאני מייצר על כפיס העץ בעזרת הדמויות.

מצאתי שאני עצמי מופעם מכך. זה ריגש אותי מאוד. אחר כך החלטתי לנטוש מעט את עניין הטקסט ולייצר הקפאות שכאלה, לא רק מתוך טקסט, אלא גם מתוך הוויה יומיומית מציאותית של החיים עצמם

רגע לפני שנמשיך עם הפנייה לכותבים אחרים מעניין אותי לשאול איך קרה שהתחלת לכתוב באופן כללי

השארת אותי קצת בלי מילים עם השאלה הזאת! (:

הא!

אני חושב שזה עניין פנימי של רגש, אף פעם לא שאלתי את עצמי למה אני כותב. אני אני חושב שזה עוד כלי לביטוי עצמי, בין אם הוא נשאר לעצמי ובין אם הוא מוגש למרחב. ובכלל אני חושב שלמילים יש עוצמה רבה: מילים יכולות להשאר בראשנו וכל עוד הם בראשנו הם לא יצאו ״לפועל״, אבל מרגע האמירה שלהן אתה מחוייב אליהן. הן שלך. הן הפכו מדימיון למציאות. אני זוכר את עצמי כותב גם בגיל 16, אם כי אף פעם לא היה לי יומן אישי

ובכל זאת אין הרבה מעצבים שכותבים, לצערי. ובטח שלא שירה

אני אגיד לך מה. אני חושב ש״העולם״ יצר הגדרות מאוד ברורות למה התפקיד של כל אחד. אני לא רואה זאת כך. אני חושב שעיצוב הוא תחום שעוסק ברוח ולא לפי ההגדרות הברורות של נותן שרות. כך גם בעשיה שלי אני לא מתחייב מעצם הטייטל למשהו מוגדר ומסויים שאני עושה. עיצוב הוא כלי לביטוי ואני משתדל להשתמש בו במובן הכי רחב, החל מכתיבה, דרך מוצרים, ועד לווידאו וסאונד.

אני קורא לזה ״עיצוב מחשבה״: הדרך שבה אני מפענח מחשבה, רעיון, לאוביקט דו-תלת ממדי, שיכול לעמוד במרחב ולדבר בשם עצמו.

אני לגמרי איתך בדבר הזה אבל מעניין אותי לדעת איזה תגובות קיבלת כשביקשת מאנשים לשלוח לך טקסטים שלהם, כדי שאתה תהפוך אותם לתלת ממד

אז אחרי כמה סיפורים שבניתי שאלתי את עצמי למה בעצם לא לשתף את הקהל במרחב: הם ישלחו לי טקסטים שלהם ואני אקפיא רגע מתוך הטקסט שלהם כראות עיניי. זה היה ריסקי אבל חשבתי שזה ייצר לי גם עניין גדול יותר ביצירה: גם עוד מקורות השראה, וגם לא לעשות משהו שהוא רק שלי אלא שיתוף של הקהל בתוך הפרויקט. פרסמתי פוסט בפייסבוקוביקשתי מהחברים לשלוח לי טקסטים שלהם. בפוסט צירפתי תמונות של כמה מהאובקטים שכבר הכנתי.

בהתחלה רק שלושה אנשים שלחו. קצת התאכזבתי, רציתי עוד. בניתי את הסיפור שלהם ושלחתי להם. הייתה התרגשות גדולה. קיבלתי תגובות של ״אני עם דמעות בעיניים״, אבל אז החלטתי לא לוותר ולהעלות עוד פעם משהו בפייסבוק. ואז כבר שלחו הרבה יותר. בסופו של דבר נשלחו אלי 25 טקסטים של אנשים שונים ואני מפענח אותם לדעת

אז ספר קצת על התהליך, ממה אתה מתחיל, איך זה עובד

אז ככה: הכנתי לי בסטודיו 100 כפיסי עץ צבועים לבן. כולם בגודל של 8 על 12 ס״מ. הבחירה במידה הזאת הייתה עניין של פרופורציות. כמה מרחב לבן אני משאיר לדמויות הקטנות האלה ולסיפור שאני בונה סביבם. הזמנתי לי עוד דמויות מחו״ל. הזמנתי חלקי פליז של חברה קטנה שעושה חיתוך פטרוכימי של פליז לצורפים. בקיצור, הכנתי לפניי את כל ״כלי העבודה״. כולם מחכים רק להבנות לצאת לאור.

הייתי מקבל טקסט. קורא אותו לאורכו, רוחבו ועומקו מנסה להבין אותו. להזדהות. למצוא את עצמי בתוכו ולנסות לפענח את כוונת המשורר/ת. פתחתי מעבדה לרגשות. בחלק מהטקסטים תפס אותי רק משפט אחד ובחלק כל הטקסט. ישבתי בסטודיו בדממת אלחוט. בלי מוסיקה. בלי רעש. רק רעד קל בידיים ועם המון רגישות החלתי להקפיא רגע אחד מתוך הטקסט. לעיתים עם דמות אחת וכמה חלקי פליז, לעיתים עם עץ, ולעיתים כמה דמויות ביחד. כך במשך חצי שנה לא רציפה.

אגב, היו כאלה שסיפורם נבנה ולאחר כמה ימים כשהתבוננתי שוב החלפתי את ״הסיפור״ שבניתי. זה פרויקט שעסוק במידה מסויימת בקשב רב וצריך לתת לדברים לשקוע. אני מאוד אוהב להניח. לשים בצד לכמה ימים ולחזור. כך ההתבוננות רחבה יותר והיה לי את כל הזמן בעולם. עד שזה יקלע בול

חצי שנה?!?!?

חצי שנה! לא רציפה. אבל כן. לחלוטין. 100 סיפורים. ושדרה אחת ארוכה מלאת רצף סיפורים

אז סך הכל אתה מציג 100 עבודות?

101

(:

כאשר לצד כל אלו יעמוד ספרון מעוצב ומוקפד עם כל הטקסטים שנשלחו אלי

ואיך תציב אותן בחלל?

החלל. נתחיל בחלל. החלל נבחר בקפידה. היה לי מאוד חשוב לייצר קונטרסט בין חלל התצוגה למה שסביבו. מקום שיהיה בו המון רעש מבחוץ. רעש ויזואלי, רעש שמיעתי. אבל שחלל התצוגה יהיה לבן וגבוה, חלל שמייצר שקט רב ומבדיל בין הסתכלות להתבוננות. בחלל עצמו האובייקטים יונחו זה לצד זה צמודים לקיר על מדפים שעיצבתי. 50 אובייקטים בכל צד ברצף. ובאמצע השדרה הארוכה בעלת רצף הסיפורים באורך 2.40 מ׳ כך שהקהל יוכל להסתובב סביב כל האוביקטים ולחוות את כולם, וכן לראות את מסת הסיפורים

כלומר, אם אני מבין נכון, העבודות לא יוצגו בצמוד לטקסטים?

היה לנו (לי ולמעצבת הגרפית) דיאלוג מעניין בעניין הזה. הטקסטים ככל הנראה ישארו בספרון, וזאת על מנת לא לכבול את ראשם של הקהל לטקסט זה או אחר. במידה וירצו להתעמק יותר יוכלו לראות את החיבור בין הטקסט לאוביקט בספרונים שיוצבו שם. הבחירה הייתה גם מתוך מחשבה של עומס ומינון נכון של הדברים. וגם מתוך כבוד גדול לטקסטים

אז אולי עוד שאלה על העבודות עצמן: איפה עובר הגבול בין תיאור 1:1 של הרגע שבחרת, לבין משהו יותר אמורפי, יותר קונספטואלי, פחות דידקטי?

האמת שאין גבול כזה. ישנם פיענוחים שהם כמעט אחד לאחד. לקחתי את הטקסט כמו שהוא ויצרתי אותו בתלת ממד. וישנם כאלה שהפיענוח הוא לחלוטין בראש שלי ולא בהכרח הבעה של הטקסט 1:1 אלא אמורפי יותר ופתוח יותר, אם כי מושתת על הטקסט. כשתקרא את הטקסט אתה תבין את נקודת האחיזה, את הקשר, את הקונספט של הטקסט, ולאו דווקא מילה אחר מילה המרכיבות את הטקסט

יפה. והכל למכירה. נכון?

הכל למכירה. אכן. והפעם הקהל לא יחליט על המחיר (כבר שינוי מרענן)

לול. בכמה אתה מוכר את העבודות?

אני עוד לא סגור על זה עד הסוף, אבל אני מאמין שסביב ה-120-150 ש״ח, ויהיה מחיר אחיד לכולן למרות שוני החלקים בהם

נייס. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

חשוב לציין כי המעצבת של הספרון היא דנה זליג. חשוב לומר?

ובכלל שאני מתרגש מאוד וזה הכל בשבילי. אני חושב בשביל כולנו