כל מה שחשוב ויפה
מראה הצבת התערוכה בגלריה נגא. צילומים: דניאל לויט

אני מעדיף אנשים חיים מבובות חלון ראווה

חומר שהיה, סיפור, זמן, בהייה ומניפולציה. איה בנטור ביקרה בתערוכה ״כבר שחורים העצים, עוד כחולים השמים״ של חנן דה לנגה, שנפתחה בחודש שעבר בגלריה נגא בתל אביב

שדה של דמויות היברידיות עומדות על רגלי עץ בתערוכה ״כבר שחורים העצים, עוד כחולים השמים״ של חנן דה לנגה. כל דמות היא תרכובת של עולמות, חוויות וחומרים. על הקירות מוצגים משטחים שנמתחו, קולפו, הודבקו ונמתחו שוב. מבעדם אפשר לראות חריצים של אור זהוב או עיגול אור המופיע ונעלם, בקצב אחיד ואיטי. כאוביקט תלת-ממדי המשטח מייצר תחושה של נוף המורכב משכבות של היסטוריה וחוויות, שכבות של סיפורים נסתרים, אך בו בזמן מייצר תהיה: מה נמצא מבעד למשטח, מבעד לנוכחות הפיזית?

תהליך עבודתו של דה לנגה מורכב חמישה יסודות: חומר שהיה, סיפור, זמן, בהייה ומניפולציה. בדומה לעטיפה של ספר המספרת סיפור ומסתירה אותו, האוביקטים התלויים הם נוכח-לא נוכח. הם בו בזמן חוויה וחלון לחוויה אחרת. הקהילה ששוכנת בחלל הגלריה משחקת עם תפיסתו של הצופה את האוביקטים ועם האסוציאציות העולות בו מתוך המטען התרבותי והרגשי-אישי שלו.

_MG_1393

חומרים שהיו

״יש כל כך הרבה יופי. שערותי סומרות בכל פעם שאני מגלה איזשהו גילוי חומרי. 99.9% מהגילוים האלו הם מחומרים שהיו להם חיים״

דה לנגה מתעסק בחומרים שהיו ושומשו. מבחינתו, היופי בחומרים אלו הוא בחיים שעברו וימשיכו לעבור גם כחלק מעבודה גמורה. ״החיים שלהם הם שמושכים אותי לקחת אותם, לא להשאיר אותם במקום שבו הם נמצאים״, הוא אומר. ״בדרך כלל אלה חומרים שסיימו את תפקידם בסיבוב הראשון, השני או השלישי שלהם. לפעמים אלה חומרים בני 100 שנה שהיו להם חיים ארוכים יותר, או חומרים שפשוט נזרקו כלאחר יד״.

לכל חומר, כמונו, יש את המטען שאותו הוא נושא. דה לנגה רואה בכל חומר את סימני הזמן, את ההזדקנות, הצעירות, את הזמניות ואת ההפתעה. ״תמיד העדפתי קימוט של עור בכורסא בת 200 שנה ממשהו מבריק, בלתי מתפשר, בלתי מתבלה ובלתי מזדקן, המאפיין חומרים חדשים. כמונו, אני מעדיף אנשים חיים מבובות חלון ראווה״.

אלפי החומרים והחלקים שאותם הוא אוסף פזורים על גבי שולחן ארוך בסטודיו. בכל סיטואציה הוא רואה חומר ואת הפוטנציאל שלו לספר סיפור או להעביר רגש. החומר מאפשר לספר סיפור לא גמור, וכך גם עבודותיו הן לא סוף פסוק אלא עוד פרק בהתפתחות של סיפור. דה לנגה מתייחס רבות בעבודותיו ובתפיסתו לספרות: ״העונש הכי גדול בספרות המדע הבדיוני הוא חיי נצח. אין התבלות, מוות ולידה… אם מחזורי החיים יעלמו ולאט לאט נהיה אלמותיים כמה משעמם הדבר?״.

_MG_1349

בהייה

״אני בוהה המון, זה חלק מהתחביבים הגדולים שלי״

העבודות התלויות החלו את דרכן בבצלאל, מספר דה לנגה. במשך שנים במהלך שיעורים והרצאות עקב אחר הבהובי האור מבעד לווילונות הכביכול אטומים, בקרני האור המשתחלות מצידי הבד או מתוך קרע קטן, בתנועת הווילון היוצרת תנועת אור בחלל. ״פתאום אני מוצא את עצמי מרוכז הרבה יותר בהבהובי האור האלה, וככה הרבה מאוד שנים הסתכלתי על הווילונות האלה מתבלים״.

רגע לפני שנזרקו ביקש את הווילונות, אסף את החומר הישן לתוך ארגזים שחיכו בסטודיו לרגע המתאים. זה לא החומר הראשון שאסף דה לנגה ממסדרונות בצלאל לטובת יצירתו. הוא מלווה בעיניו את השתנות החומר לאורך השנים, את סימני הזמן והסטודנטים. ברגע המתאים בין שימוש למוות הוא אוסף את החומר ומשלב את המטען שהוא נושא בעבודותיו.

בסדרת עבודות התלויות על קירות הגלריה, תחילת העבודה באור, בבהייה, ורק אחר כך בחומר עצמו. תהליך העבודה כולל בתוכו רגעים של בחינה והסתכלות מחדש המתפרשים על פני שלוש שנים. זה לא תהליך עבודה רציף אלא מחזורים של בהייה ושל שינוי, עד השינוי האחרון שלפני התערוכה. ״המצב הבהייתי הוא שמושך אותי: היכולת להסתכל על זה כמו על מדורה או ים, אני יכול לשקוע בזה..

״זה אומר לי שזה בסדר. אם אני לא צריך לעשות שום דבר ולא לדעת מי הרוצח בתמונה ואיזה אירוע היסטורי קרה מאחוריו אני מרגיש שהחומר חזר להיות חומר והוא מדבר ועובד.״ דה לנגה מחפש להעביר לצופה את האפשרות לבהות, לראות דבר בצורה רגעית ומזוככת: ״אם מישהו לוקח עבודה כי היא מוצאת חן בעיניו ואז כבר לא רואה אותה, כמו נוף של ים שאתה רואה מבעד לחלון אבל אתה כל כך רגיל אליו שאתה לא מסתכל עליו, זה תמיד הכי מפחיד אותי״.

_MG_1346

התערבות

ההתערבות של דה לנגה בחומר נועדה לאפשר לחומר להיות, לאפשר לתכונות ולמאפיינים שלו להיות חלק בלתי נפרד מתהליך היצירה החדש. בשתי הסדרות המוצגות לחומר ולמטענו נוכחות חזקה גם אם הדבר בא לידי ביטוי בצורה שונה. בדמויות כמעט ואין התערבות בחומר עצמו: דה לנגה מנסר, חותך, צובע ומרכיב מחדש, והדמויות שנוצרות הן הכלאה שהתעוררה לחיים. לכל מרכיב בדמות זהות ומאפיינים ברורים וביחד נוצרת יישות חדשה, תרכובת של עולמות, חוויות וחומרים.

בעבודות התלויות לעומת זאת, אפשר לראות את סימני החומר והזמן אך בצורה עדינה ואבסטרקטית יותר. הווילונות הישנים ששהו זמן רב בקופסאות הובילו מהלך התערבות שונה: כאן דה לנגה מזהה התנהגות של החומר, מחקה ומיישם אותה בדרכו. ״פתחתי את הארגזים, הוצאתי את החומר ופרשתי אותו. חלקים ממנו קצת נקרעו בגלל שהם נדבקו אחד לשני, ואחרי שראיתי את העבודה הזו פעם אחת יצרתי את הרורשך הזה״.

תהליך העבודה הופך לסוג של הדבקה ופירוק: הציור על הבד מסמן מקום לדבק, לאחר מריחת הדבק הבד מקופל ומגולגל לכדור, ונפתח שוב רק לאחר שבוע של התייבשות. ״אני פותח אותו ומתחיל לפרוש אותו והפרישה היא הרורשך שרואים. כל הקריעות ההפוכות האלה, כל אחת מהן היא קריעה מקומית. הצורות שנוצרות בסופו של דבר בבחירה שלי, כמו מכחול, איפה אני מתחיל לפתוח אותן ולאיזה כיון – ימינה, שמאלה, גדול, קטן, קריעה עצבנית, או קריעה רגועה. וזה מה שקורה בכל הבדים האלה: כולם נעשו באותה סיסטמה״.

צילומי הפסלים: בר דה לנגה

צילומי הפסלים: בר דה לנגה

column no 3 IMG_3461

סיפור

מאחורי כל אחד מהאוביקטים שעל העמודים עומד סיפור, נרטיב ברור, ביטוי של משפט או אירוע. כל אחד הגיע ממקום אחר ומשנים אחרות, ״בסוף הם נראים כאילו הם משפחה אבל הם יותר הבזקי משפטים שנאמרו על פני תקופה ארוכה ושהתרכזו בחומר״. הנרטיב יכול להיות סיפור קשה שדה לנגה קרא בעיתון, הבא לידי ביטוי בכתם צבע על בד מפואר, או שאריות גומי מצמיגי מכוניות שהפך לדמות מאוירת.

בין אם הדמות נוצרה עקב סיפור עצוב או מצחיק, היא מציבה מראה ביקורתית על החברה ועל ההתנהגות האנושית. התגובות לעבודות אלו אינדוידואליות: דה לנגה נותן לאנשים את החופש לספוג ולחוות בעצמם, כאשר כל דמות היא מעין טריגר למטען רגשי-אישי. ״הייתה מחשבה האם לקרוא להן בשמות האמיתיים שלהן או לא לקרוא להן בכלל בשמות. אני לא מסתכל על זה כמשהו שצריך לספר כי אני מאמין שאין שום משמעות לסיפור שלי, אלא יותר למה שהוא (הצופה) מרגיש או מה שעובר עליו״.

column no 10 IMG_3562

column no 5 detail IMG_3538

זמן

״בסופו של דבר בכל העבודות שאני עושה לרוב התהליך הוא שהעשייה הסופית יכולה להיות מאוד מהירה, אבל עד שאני עושה את העבודה הזו – עד שאני מגיע לנקודה הזו – יכולים לעבור חודשים או אפילו שנים שזה מסתובב״

דה לנגה עובד על כמה סדרות במקביל. לרוב סדרה אחת דומיננטית יותר בעשייה השוטפת אך תמיד ישנו מעבר בין הסדרות; בין עשייה, למחשבה ושוב לעשייה. הוא עובד רוחבית על צירי זמן שונים, על סדרות שמצריכות תהליך עבודה שונה ומקצב עבודה שונה. שתי הסדרות המוצגות בתערוכה נרקמו על פני זמן אך העבודות התלויות הן חלק מסדרה ארוכה יותר שלקחה כמה שנים, בעוד שהדמויות נוצרו בתהליך עבודה קצר ומובהק יותר.

פרספקיטבת הזמן באה לידי ביטוי גם בשם התערוכה: כשניסה לתאר לראשונה את האור שבעבודות סיפר על אור בשעה מסוימת של היום, ״כשהאור יורד ואתה לא רואה צבע, זמן מאוד מדויק ביום שבו האור הכחול בשמים כשהעצים כבר שחורים״ באופן טבעי אוצרת התערוכה התחברה למשפט ״כבר שחורים העצים, עוד כחולים השמים״ של פרוסט, והוחלט שהוא יהיה שם התערוכה. בדיעבד, כשחזר לסטודיו, חזר דה לנגה לספר של פרוסט שאותו קרא לפני כעשר שנים וגילה כי כבר אז סימן את אותו המשפט. ״כנראה שדברים מתגלגים במעגלים״, הוא אומר בחיוך.

״הירח, למשל, השתנה 20 פעמים במהלך העבודה עד שהגיע למצבו הסופי. רוב האנשים חושבים שזה צבע, אבל זה אור. הסיבה לבחירה באור היא כי רציתי שיהיה לזה עומק, שכבות. אני יכול לעשות דבר דומה בהתזה של צבע אבל זה לא אותו הדבר: כשאין את האור העבודה יוצאת, וכשהאור ישנו המוקד הוא אחר״. כך, כשנכנסים לגלריה במבט ראשון לא מבחינים בירח העולה, בכל סיבוב נגלה משהו נוסף, וההיכרות עם העבודות הולכת ומעמיקה עם זמן השהייה בגלריה.

במקביל לעשייה של דה לנגה כיוצר עצמאי הוא מלמד בבצלאל, עוסק באדריכלות, מעצב תערוכות, עובד עם מוזיאונים ועוד. בין אם זה תהליך אישי ומתבונן, ובין אם זו עבודה מול לקוח או מוסד, כל תחומי העשייה קשורים מבחינתו בקשר הדוק, ויוצרים מערכת שלמה שלא הייתה יכולה להתקיים ללא סך כל חלקיה. ישנם חוטים מקשרים רבים השזורים בין התחומים ולמרות השוני ביניהם יש מכנה משותף עיקרי מבחינתו, וזה השמחה שבגילוי.

כל תהליך מתחיל מאינפורמציה ומדף לבן, מגיע לרגע של התרגשות ושמחה חדשה וממשיך לתוך תהליך עבודה. ״כשהגילוי קורה יש המון שמחה ואז אתה מתחיל לעבוד. כמה זמן אתה מסוגל ליהנות ממשהו שגילית? תוך כמה זמן, כמה שניות או דקות אתה עובר מגילוי לעבודה? אני מנסה להאריך את החלק הזה״.

ריבוי העיסוקים של דה לנגה הוא חלק אינטגרלי מהמהות שלו כיוצר בין מגוון עיסוקים ונושאים. הוא מגדיר את המקצוע שלו כשמן על מים: ״אתה לומד להנות מהציפה או התזוזה הרוחבית הזו, כמו שכבות של חלודה שאפשר לפורר, כמו חלק מהעבודות שלי שפיזית אפשר לפורר. הן נבנו כדי לפורר, לקלף. זו תחושה שאני מאוד נהנה ממנה״.

 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden