כל מה שחשוב ויפה
קרקס הבריחה: שבוע העיצוב ירושלים 2021
נעלי האנטי־עקב של איתן ברטל מתוך התערוכה ״ניאו ברטליזם״. צילום: גיא בולנדי‎

איתן ברטל: אוסף יציב של רגעים מעורערים

״סנובון״ שמייצר שני פסים כחולים על קנבס לבן, מעין ״דגל בוכה״, ו״מדפסת אבק השריפה הפונדמנטליסטית״, שמדפיסה באבק שריפה מילים בעברית ובערבית דוגמת ״אללה אכבר״, ״ה׳ אחד״, ״ג׳יהאד״ ו״יום הדין״, ויוצרת מהם צורות קליידוסקופיות הדומות לערבסקות אורנמנטליות. תערוכת היחיד של איתן ברטל, ניאוברטליזם, בשיתוף יוני עמית, תיפתח ביום חמישי בבית הנסן בירושלים

מדפסת אבק השריפה הפונדמנטליסטית

Yuval:

הי איתן, מזל טוב על התערוכה החדשה. אהבתי את השם, ניאוברטליזם

Eitan:

תודה. הוא עלה וצף פתאום דרך העיסוק עם העבודות בהתחלה כבדיחה, אבל אז הבנתי שהאירוניה והפאתוס תואמים את התערוכה

Yuval:

לגמרי. בוא תספר קצת על העבודות, על מה אתה מציג, ונתקדם משם

Eitan:

העבודות בתערוכה משלבות בין טכנולוגיות עכשוויות לניסיון שלי לאורך השנים בתחומי התעמולה והאקטיביזם. הן משלבות פרקטיקות של מעקב, רובוטיקה, עיבוד תמונה ולמידת מכונה (machine learning – עם סרטי וידאו) ואובייקטים פיזיים שנוצרו בטכנולוגיות ״לואו־טק״. העבודות נבנו בשיתוף עם יוני עמית, האחראי על המעבדה לאינטראקטיה במכון טכנולוגי חולון, מוסיקאי שהגיע מרקע טכנולוגי (8200) והיסטוריה של תכנות רב שנים

Yuval:

אתה יכול לתת דוגמה?

Eitan:

התערוכה נפתחת דווקא עם עבודה שהיא לואו־טק – נעלי האנטי־עקב (Anti Heels), זוג נעלי עקב שבהן העקבים ממוקמים בחלקה הקדמי של הנעל. הן נותנות ביטוי מועצם למנגנונים התרבותיים שבבסיס המחווה הנשית הנקשרת לנעלי העקב. הן ממוקמות במרכז החלל הפותח את התערוכה על מתקן, המאזכר בצורתו את המגדל האיקוני של טאטלין, אחד מסמליה של המהפכה הבולשביקית, שנתן ביטוי לחזון אוטופי של קידמה – העבודה מגחיכה את עולם העיצוב היוצר איקונות פטישיסטיות. על ידי היפוך הרציונל יצרתי סוג של נכות.

משם אנו עוברים לחדר הבא שבו ממוקמת העבודה ״100 גרם שחורים״. מיד עם כניסת הצופה לחדר הוא זוכה ל״מטח גרעינים״, מעין יריקה מדוייקת שמתבצעת ממכונת יריה שנבנתה במיוחד לצורך כך ומשתמשת בטכנולוגיות צבאיות ועיבוד תמונה לאיתור המבקר בחדר. המכונה נמצאת כחלק ממיצב וידאו שבו אני יורק תוך תנועה סיבובית גרעינים שחורים במשך שעה עד שנוצר מעגל זן

Yuval:

מעניין!

״100 גרם שחורים״. צילום: גיא בולנדי‎

Eitan:

העבודה בחדר הבא נקראת ״מדפסת אבק השריפה הפונדמנטליסטית״, שלה זרוע ארוכה הנעה בתנועה מעגלית. היא מדפיסה באבק שריפה טקסטים בערבית ובעברית – מילים ומשפטים המכילים רעיונות מרכזיים של האמונה המונותאיסטית באסלאם ורעיונות דומים מכתבי קודש יהודיים. המילים נאספות מבלוגים של קיצונים הפועלים במרחב האזורי, שנסרקים בזמן אמת דרך רשת האינטרנט באמצעות אלגוריתם מיוחד שנכתב לשם כך.

אלה מילים טעונות דוגמת ״אללה אכבר״, ״ה׳ אחד״, ״ג׳יהאד״, ״יום הדין״, ״הטפה״, ״גאולה״ ו״הגירה״, שבהן נעשה שימוש תדיר במסגרת מנגנוני התעמולה הדתיים־לאומניים משני צדי המתרס הפוליטי, המטעינים אותן לעתים במסרים נפיצים וכך מניעים את הנמענים שלהם לפעולה. באמצעות הדפסתם כצורות קליידוסקופיות הדומות לערבסקות אורנמנטליות, הטקסטים עוברים אסתטיזציה של הקשריהם האלימים.

האלימות מקבלת ביטוי נוסף באמצעות הצתת האבקה וחריכת האריחים שעל גבם הייתה מונחת. בעבודה זו אני משחק עם המשמעויות של המסרים של מערכות התעמולה השונות, ונע בין המרחב התרבותי שבמסגרתו הן פועלות ובין הלא מודע הפוליטי המתקיים במקביל אליהן.

Yuval:

מעבר לסקרנות שאני רוצה לראות את העבודות בחלל ולא רק לקרוא עליהן (…), אני תוהה מה אתה רוצה להגיד? אתה צוחק עלינו? איתנו? זו אירוניה? ציניות? ביקורת חברתית? כל התשובות נכונות?

Eitan:

במהלך השנים מאז פרויקט ״האיש ההולך״ אני עוסק באופן דומה באותם הנושאים. כמתבונן במציאות בעל מיומנות בתחומי המיתוג והתעמולה אני תוהה איך נוצרים מבנים דוגמטיים הקובעים את הכרתנו – או על העיצוב התעמולתי של תמונת המציאות שבה אנו חיים והכוונה לא רק בישראל. אני משתמש בכלים המוכרים לי לחקירתם, שיבושם, ופירוקם מתוך כוונה להביא את הצופה להתבוננות אותנטית מפוקחת באותם איקונים או מיתוסים שהתרבות מיצרת.

לדוגמה, בחדר האחרון מחכה למבקר בלון אלפא, בלון ענק בקוטר של שני מטרים המקושר למערכת ניטור וחיישנים. הוא נצמד למבקרים בחלל באמצעות רובוט המוסתר בתוכו, תוך שיבוש תנועתם וחסימת שדה הראייה שלהם. לתנועתו של הכדור נוסף גם סאונד מתריע, המתגבר ככל שהוא מתקרב אל המבקר ומעצים את תחושת האי־נוחות.

העבודה, העוסקת בטקטיקות של שליטה, מעקב ופיקוח באמצעות הטכנולוגיה, שואבת את השראתה מסדרת הטלוויזיה ״האסיר״ ששודרה בשנות ה־60 של המאה ה־20, וזכורה בין היתר בזכות דימוי טורדני של אדם שרץ על חוף הים וכדור לבן ענק רודף אחריו. איום זה מוגחך בתערוכה זו לאור העובדה כי הכדור גדול־הממדים מלא באוויר, וכך נוצר פער אירוני בין הדימוי של הגוף המנופח לבין תוכנו.

״סנובון״. הדגל הבוכה

לבסוף, כאייקון לאומי מרכזי הנמצא בחדר הבלון ונראה מתחילת התערוכה, נמצאת העבודה ״סנובון״, על שם מותג חומרי הניקוי הישראלי, המוצגת במקביל לרובוט בלון. העבודה מורכבת מזוג סבונים לשירותים התלויים מעל מסגרת בד ציור במרכזו של הקיר המרכזי בחלל. טיפות מים המוזלפות מעליהם גורמות לחומר הניקוי לנזול באטיות ולייצר שני פסים כחולים על פני משטח הקנבס הלבן, מעין דגל בוכה : )

הדגל מזכיר את ציוריו של מוריס לואיס (Morris Louis), מאמני המופשט האמריקאי, המבוססים על נזילות צבע, אך באותה עת מרפרר גם לדגל הלאומי. התנדפות הצבע ונזילתו המחודשת מהווים גם הם מהלך של כתיבה ומחיקה שאינו מוביל לתוצאה בעלת משמעות כלשהי

Yuval:

את הקו הרעיוני שמקשר בין ״האיש ההולך״ לעבודות העכשוויות אני מזהה, אבל אני תוהה מה בכל זאת השתנה מבחינתך מאז

Eitan:

אני מוצא את המהפכה הטכנולוגית העכשווית שחוויתי כמעט מתחילתה (עם כניסת האינטרנט לעולם) כתופעה מכוננת המשנה את עולמנו. אנו שרידים אבולציוניים של הדורות הקודמים: )

ומשהו חדש לגמרי נוצר, שמשנה את התודע השלנו באמצעים שלא יכולים להתפש יותר עלי ידי האדם הבודד אלא על ידי מכונות מתוכנתות ועולם מרושת. אנו צופים כמו משה אל ארץ מובטחת, שכנראה שלא נגיע אליה. מבחינתי זה דומה לריגוש שביצירת אמנות רחוב טובה החותרת תחת הקיים

Yuval:

ומעבר לטכנולוגיה? המחאה היא אותה מחאה? בכל זאת דברים השתנו משנות ה־80 של האיש ההולך לעומת היום, לא?

Eitan:

בהחלט. את להט היצירה הספונטאני שפוצצנו ברחובות תל אביב אני מוצא כיום בפלירטוט עם מרחבי הטכנולוגיות החדשות, שעדיין כמדיום ליצירה הוא די איזוטרי. מעט מרכזים כמו בית הנסן תומכים בסוג כזה של יצירה.‎ אני מוצא שיותר ויותר יוצרים מתחומים שונים פונים לעבודות המשלבות טכנולוגיות מתקדמות, והגופים המציגים אותם נדרשים לשינוי תפיסתי או שנוצרים ישויות מוזיאליות חדשות שעליהן מדברת האוצרת ד״ר יעל אילת ון אסן בספרה‎. המאמץ הוא אדיר ועתיר השקעה כספית גדולה מאחר ומדובר בשילוב של תחומי ידע שונים עם עלויות פיתוח כמו בסטרטאפ שאינו מוכר מוצר או במחקר אקדמי

Yuval:

אז אם אני חוזר לשאלה ששאלתי קודם מזווית אחרת, מה אתה רוצה שיקרה למבקר בזמן הביקור בתערוכה? עם מה אתה רוצה שהוא ייצא ממנה?‎

Eitan:

התערוכה כולאת בתוכה אלימות המוסווית במעטה של משחקיות והומור. תחושת האלימות מתקיימת בכמה מישורים בהקשר של המוצגים עצמם והן כלפי המבקרים בתערוכה. אני חושב שהתחושה הזו תגרום להשהייה הנדרשת להתבוננת מחודשת מורכבת יותר, מדיטטיבית־זנית משהו, במציאות סביבנו. הפעולות המתרחשות, הן בחלל הגלריה עצמו והן בחללים הווירטואליים שהיא מציגה, סובבות סביב עצמן במעגליות סיזיפית ומסמנות ייאוש קיומי של חוסר מוצא; אך בה בעת אפשר לראות בהן גם הצעה למבט אופטימי באמצעות התבוננות מחודשת במציאות.

Yuval:

בדיוק מה שרציתי לשאול אותך: אתה מחזיק מעצמך אדם אופטימי?‎

Eitan:

הייתי מגדיר עצמי כאוסף יציב של רגעים מעורערים 🙂

אבל בהחלט אופטימי‎

Yuval:

נייס! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

Eitan:

תגיעו בהמוניכם זה רק 60 ק״מ מתל אביב‎.

ותודות לד״ר יעל ון אסן, אוצרת התערוכה, לאביב ליכטר המעצב הגרפי של התערוכה‎, ולאילת דרור ולכל צוות בית הנסן על התמיכה

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. kurt

    bang bang your dead 🙂
    אחלה תערוכה אחלה קונספט, בהצלחה, אני כנראה לא אגיע

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden