כל מה שחשוב ויפה

להלביש ולהפשיט מיטה

30 שנה אחרי שהחלה את דרכה בסטודיו ״אלכימיה״ הרדיקלי בטורינו, פאולה נבונה היא היום מהמעצבים הבולטים בעולם. בראיון ראשון לעיתון ישראלי היא מדברת על הקושי להחדיר חדשנות בתעשייה ששואפת לחיקוי ועל אהבתה לשילובים קיצוניים

קשה לאפיין את הקו של פאולה נבונה. יש בו משהו אקלקטי, נדמה כאילו הדברים נעשו בחוסר מאמץ ואפילו כלאחר יד. בין שזו סדרת מצעים או כיור ואמבטיה, המעצבת האיטלקייה נוהגת לשלב אלמנטים מודרניים עם מלאכת יד, וטעמים וריחות מקצה אחד של העולם עם מסורת וצבעוניות שונה לגמרי מקצהו האחר. יש בעיצובים שלה משהו מסקרן: בבחירת החומרים, בצורות ובמבנים שהיא יוצרת, וביכולתה לשלב בעבודותיה תחושה של עבר, הווה ועתיד, תוך הדהוד הד לדרך שעברה עד היום.

נבונה סיימה את לימודי האדריכלות שלה ב־1973 בטורינו. בסוף שנות ה־70 היא היתה שותפה בסטודיו ״אלכימיה״, שכלל כמה מהשמות הגדולים של העיצוב האיטלקי של המאה ה־20 כמו אלסנדרו גריירו, אלסנדרו מנדיני, אטורה סוסטאס, אנדריאה בראנזי ומיקלה דה לוצ׳י. הסטודיו היה מנושאי הדגל של זרם עיצובי רדיקלי, שיצא נגד המודרניזם הפונקציונלי והציג עיצובים בעלי אסתטיקה לא שגרתית שאינם מסחריים.

30 שנה מאוחר יותר, נבונה, המעצבת־האשה הבולטת בעולם, היא עדיין רלוונטית. היא מציגה בתערוכות, עובדת עם חברות כמו ארמני, נטוצי, אלסי ועוד, ובשנה שעברה נכללה ברשימה הסופית של המועמדים לפרס ״מעצב הרהיטים של 2007״ של מגזין העיצוב היוקרתי ״Wallpaper״. גם בפסטיבל העיצוב שהסתיים שלשום בלונדון שימשו כיסאות שעיצבה נבונה באזורים הציבוריים של חברת סלייד האיטלקית, לצד כיסאות של מרסל ונדרס וג׳וליו קפליני.

בראיון טלפוני מוורונה, בעודה מקימה ביתן תצוגה לתערוכה מסחרית שהוקדשה לעיצוב ביתי, היא מספרת על האתגר שבשכנוע לקוחות להעז בעידן שבו העיצוב נהפך ליותר ויותר מסחרי: ״אני מציגה כאן פרויקט שעשיתי לאיוואנו רדאלי – שכולל מצעים וטקסטיל למיטה. לפרויקט קוראים Strip Tease׳׳, משחק מלים שמבקש להביע עמדה מעט חתרנית על חדר השינה. שאלתי את הלקוח, ׳למה שלא נלביש את המיטה׳, מתוך כוונה להתייחס אליה כגוף ולא כריהוט. התוצאה היא מין אשה משוגעת, משהו מעניין הרבה יותר מעוד סט של מצעים״.

ב״סטריפ־טיז״ צורת המיטה נעלמת תחת כיסויי המיטה הצבעוניים, ש״מלבישים״ אותה במקום לכסותה. מגוון הבדים והאפשרויות שיצרה נבונה מאפשר להחליף את מראה המיטה בכל פעם, להלביש ולהפשיט אותה ממש לפי החזון המקורי.

בין הונג קונג למילאנו

בדומה למעצבים נוספים, נבונה מחלקת את זמנה בין בירות העולם ומעצבת בעבור יצרנים רבים. לפני ורונה שהתה בפאריס, שם הציגה ביריד Objets de Maison פריטי פורצלן לחברה גרמנית, רהיטי גן לחברה איטלקית וקו שלם של ריהוט ועיצוב לחמאם במרוקו. אולם, מעבר לתערוכות מסביב לעולם, את חזון אשת העולם הגדול היא יישמה בכך שעד לא מזמן, במשך 21 שנים, חילקה את זמנה באופן שווה בין הונג קונג למילאנו. אם במילאנו, בירת העיצוב האיטלקי, היא מרגישה בבית, הונג קונג משמשת עבורה בסיס לשוק של דרום־מזרח אסיה: תאילנד, בורמה (מיאנמאר), הודו, הפיליפינים ועוד.

״תהליך העבודה שלי דומה בכל מקום, אבל בהונג קונג אני יכולה לעבוד עם חומרים וטכניקות שאין באירופה, סוגי רקמה שונים, כלי כסף וכיוצא בזה. אפילו עכשיו כשאני מבלה את רוב זמני באיטליה, אני עדיין מגיעה הרבה לאסיה. אני מאוד מחוברת אליה, ומנסה לשכנע לקוחות מאירופה להגיע לאסיה ולראות מה קורה שם. לפעמים זה מצליח ולפעמים לא, תלוי עד כמה הלקוח פתוח לרעיונות חדשים״.

נדמה שלא במקרה נבונה מעדיפה לעבוד עם חברות רבות ובטכניקות מגוונות מבלי לפתח קו אישי משלה. גם אם הדבר נובע מכך שהיא איחרה את עידן מעצבי העל, נדמה שאת החירות שלה היא מוצאת בכך שהיא לא מחוייבת לאף אחד. את השורשים לכך אפשר למצוא בראשית דרכה לפני 30 שנה. ״אלכימיה היתה נקודת פתיחה מעולה ואני מצטערת שלמעצבים צעירים היום אין את האפשרות לחוות את מה שאני חוויתי. ככלל, אני חושבת שלתעשייה יש היום פחות חזון ופחות העזה להתנסות, מכיוון שהיא נשענת יותר ויותר על שיווק ומכירות. אף אחד הרי לא צריך באמת עוד כיסא חדש או ספה חדשה. במובן זה, המעצבים הצעירים לא מתנסים מספיק, לא מורדים״.

האם זה לא משהו שהדור הוותיק תמיד חושב על הדור הצעיר?

״אני לא חושבת, אבל זו לא רק אשמת המעצבים כמובן. רוב החברות לא מוכנות לעבוד היום על מוצרים שיהיה להן קשה למכור. כולם רוצים לעשות בדיוק אותו הדבר כמו שיש לאחרים, אף שהם לא יודו בכך. אני יכולה להגיד על עצמי שאני כל הזמן בודקת איך אני יכולה לחדש, אם זה בטכניקה או בחומרים, ומנסה למשוך בחוטים שמאחורי הקלעים כמה שאפשר. אחת הדרכים היא להציג בתערוכות, שבהן אני חופשייה יותר לעשות את מה שאני רוצה, ולא את מה שהשוק דורש״.

אבל גם את בסופו של דבר יוצרת עוד ספה או עוד כיסא.

״טוב, זו הדרך שבה אנו חיים, השוק דורש כל הזמן דברים חדשים. ככה אנחנו שורדים, בניסיון לגרום לאנשים לאהוב בכל זאת את מה שעשינו, יצרנו, עיצבנו״.

עם הפנים להודו

דוגמה נוספת לעיצוב של נבונה, שכבר זכתה להד גדול, ניתן למצוא בקולקציית Drops לחדרי אמבטיה שעיצבה ל־Viva, חברת איטלקית שמתמחה בייצור אריחי קרמיקה, שאפשר להשיג גם בישראל. הקולקציה משקפת את האופן שבו נבונה מעצבת: לכל אובייקט אופי ועצמאות משלו, ויחד עם זאת הוא חלק אינטגרלי מהקולקציה, שמחולקת לשלוש קטגוריות. במקרה זה ניסתה נבונה לתת פרשנות חדשה לחדר האמבטיה. למשל ה־Seafoam, חדר אמבטיה בהשראת עולם המים, שהאלמנטים שמחזיקים בו את המדפים אינם רכיב פונקציונלי בלבד. הם עשויים בעבודת יד מניקל דמויי אלמוג צבוע אדום, ונהפכים לחלק בלתי נפרד מהעיצוב.

האם את מאמינה שעדיין יש דבר שנקרא עיצוב איטלקי?

״כן, אבל לא במובן של קו עיצובי כזה או אחר, אלא עיצוב בהקשר חברתי והיסטורי של תרבות שנשענת על תעשייה, בניגוד לעיצוב שמתבסס על טכנולוגיה או על שיווק. זה דבר ייחודי לאיטליה, שהתעשייה בה נתפשת עדיין כערך, הן במובן התרבותי והן במובן המסחרי״.

מה תוכניותייך לעתיד?

״להמשיך לעשות את מה שאני עושה, אבל הכי הייתי שמחה לפתוח משרד בהודו. יש לתעשייה בהודו פוטנציאל אדיר שטרם מומש, ומעבר לכך אני אוהבת את האנשים והמקום. אף פעם לא הבנתי איך יש כאלו שלא אוהבים אותו״.

פורסם לראשונה במוסף גלריה של עיתון הארץ

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden