כל מה שחשוב ויפה

אנשים מסרבים להסתכל למציאות בעיניים וזה מה שהספר עושה

פרויקט הגמר של אוהד חדד והלאל ג׳ברין, ערבי־מערבי, היה אחד מפרויקטי הגמר המצטיינים של שנת 2015. שנתיים לאחר מכן הם מוציאים אותו לאור בפרויקט מימון המונים. ״הייתה לנו הזדמנות לפתוח את הכל, לדבר על הכל, בלי פילטרים, וזה לא משהו שכל יהודי ומוסלמי זוכים לו״, הם אומרים: ״לדבר באמת״

הלאל ג׳בארין (מימין) ואוהד חדד. צילום: נמרוד וייסלייב

Yuval:

הי הלאל, הי אוהד. קודם כל מזל טוב שעברתם את היעד של ההדסטארט. מגניב!

Ohad:

יס! זה מדהים ולא ברור מאליו. שנתיים עברו וזכרו אותנו, וזה לקח רק שבוע!

Hilal:

????

Yuval:

נייס! ואני רוצה רגע להתחיל מהסוף: שנתיים אחרי שהגשתם את פרויקט הגמר שלכם במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, מה אתם מבינים עליו היום שלא ידעתם שהייתם עוד סטודנטים? עליו, או עליכם, או על ההתקבלות שלו?

Hilal:

שהוא רלוונטי! ושגם אם לא התכוונו לדבר בשם מישהו אחר או לייצג מישהו אחר, זה קרה

Ohad:

אני חושב שהרבה דברים שהיו חשובים לנו כשיצרנו אותו הוכיחו את עצמם. רצינו לדבר לכולם ולא רק בשיח הבצלאלי והעיצובי, ליצור משהו שכל אחת יכולה לפתוח ולהבין, ויחד עם זאת לתת את האמירה העיצובית־עכשווית שלנו. כשאני מגיע לבצלאל אני עדיין מקבל מחמאות מסטודנטים, וזה מרגש שאנחנו מהווים גם השראה לבאים אחרינו

Yuval:

אתה אומר, ״הרבה דברים שהיו חשובים לנו כשיצרנו אותו הוכיחו את עצמם״. למה הכוונה?

Ohad:

אנחנו מייצגים את הדור שלנו. ואנחנו מדברים לכולם: משתמשים בכלים שרכשנו ובחברות בינינו ככלי שמתקשר גם למי שלא צורך עיצוב. אם לא ״הבנת״ את הדימויים, הטקסט מכה בך, ונותן לך קריאה נוספת לצילומים

צילום: עומר כחלון

Yuval:

אז עוד שאלה שמתאימה יותר לסוף: אתם אופטימיים? מה הסיכוי של ספר כמו זה לשנות מציאות? להשפיע על מציאות?

Hilal:

הספר הזה מושפע מהמציאות. אנשים מסרבים להסתכל למציאות בעיניים וזה מה שהספר עושה. אני לא מרגיש שאנחנו מנסים להשפיע על המציאות; אף אחד לא יכול

Ohad:

זה תפקידנו כאמנים: אנחנו לוקחים פיקוד, לא מחכים לפוליטיקאים. אפילו הפלטפורמה של מימון־המון להפצת הספר הוא מעקף, ערוץ ישיר לכל מי שרוצה לשמוע

Yuval:

אבל אני באמת שואל, מה המוטיבציה שלכם? מה זאת אומרת להסתכל למציאות בעיניים? מה זאת אומרת לקחת פיקוד? למה זה חשוב לכם?

Ohad:

אנחנו המוטיבציה שלנו. החברות שלנו. השיחות בינינו. הייתה לנו הזדמנות כחברים טובים לפתוח את הכל, לדבר על הכל, בלי פילטרים, וזה לא משהו שכל יהודי ומוסלמי זוכים לו: לדבר באמת. אין פה שושנים, הקושי עודנו והמציאות מכה בנו ועומדת בינינו כל הזמן, ואנחנו לוקחים אותה ומפיקים ממנה יופי, עצב ושמחה. והרבה אנשים התחברו אליה וזה הפתיע אותנו העוצמה של החיבור של כל מי שנחשף לפרויקט

Hilal:

אני חושב שכל אחד לחוד הרגיש ״בדידות״ מסויימת עם עצמו, והחברות נתנה לנו כוח להתבטא בלי צנזורה עצמית או פחד מביקורת. היינו אמיתיים ואמרנו את מה שהיה לנו להגיד מבלי לחשוב אם ואיך זה יתקבל. גילינו שאפשר ״ביחד״. הרגשנו לא שייכים, אז יצרנו לעצמנו חלל משלנו שנרגיש בו בבית. והמקום הזה שחשבנו שהוא רק שלנו, מסתבר שיש עוד אנשים שמצאו בו בית, או תחושת נחת מסויימת

צילום: נמרוד וייסלייב

Yuval:

מעניין אותי תחושת אי השייכות הזו. תנסו להיזכר בשנה א׳ בבצלאל, במה היא התבטאה?

Ohad:

אני אישית באתי אשקלוני, מזרחי שאין לו מושג בתרבות המערב. אני זוכר שחבר אחד בכיתה כעס עלי, מתוך אהבה כמובן, שאני לא מכיר את הספרים, את המוזיקה והרבה רפרנסים. הסברתי לו שזה לא שלי: לא שמעתי חווה אלברשטיין ולא קראתי אהרון שבתאי, ואני לא מכיר את שירי ארץ ישראל הישנה והטובה. ודווקא בבצלאל התחדדה לי הזהות המזרחית: שמעתי בגאווה מוזיקה מזרחית וגם התחלתי לתקלט בחפלות. הכנסתי יותר ויותר את הזהות שלי ליצירה שלי והיא נוכחת בפרויקט הזה, וההבנה שאני ערבי. ערבי־יהודי. ולך תסביר את זה לאבא הליכודניק שלך.

הלאל בכלל אומר שאני בדואי

Hilal:

ביומיים הראשונים גיליתי שאני הערבי היחיד במחלקה, וישר הרגשתי מחויבות להיות ״הנציג״! אבל גם לא רציתי לעשות יותר מדי רעש וניסיתי להשתלב. זה גם מה שהרגשתי ברחוב בירושלים. תקוע באמצע. ערבים חושבים שאני יהודי ויהודים לא מזהים שאני ערבי

Yuval:

ואז גיליתם אחד את השני, והתחלתם לעבוד ביחד, עד שבסוף החלטתם גם לעשות פרויקט גמר משותף. ספרו קצת על התהליך, על קבלת ההחלטות, על עבודה המשותפת

Hilal:

לי זה לא הרגיש כמו עבודה בכלל. עשינו את מה היינו עושים בכל יום רגיל: יושבים ומדברים על החיים ועל היום־יום, מתיעצים ומתווכחים

Ohad:

היינו נפגשים כל בוקר לכוס קפה. מדברים. רואים יחד לונדון וקירשנבאום. סרטים דוקומנטריים. אוכל טוב של אמא של הלאל. שומעים מוזיקה. תוך כדי התהליך צירפנו צלמים לשיחה: נמרוד וייסלייב שאיתו עשינו סט משוגע בסלון של הדירה שלו ברחביה, נעמה נח שאיתה יצאנו לטיול בעיר העתיקה, עומר כחלון שלקח אותנו למדבר ולים המלח, ותומר זמורה שהסבנו את החדר שלו לסטודיו. כל אחד מהם נתן עוד טייק ועוד מבט על כל התהליך

Yuval:

ומבחינת הלוק, האסתטיקה? איך היא צמחה ובאה לידי ביטוי?

צילום: תומר זמורה

Ohad:

הבאנו חפצים אישיים, כל אחד מהבית שלו. השתמשנו בסמלים שתמיד דחפו לנו לגרון. אספנו שלטי בחירות (בדיוק היו בחירות). אני זוכר שיצאנו מאיזה שיעור ובדרך נכנסתי לאירוע של הליכוד בהר הצופים ועם חיוך גדול ביקשתי שלט של ביבי והם הביאו בשמחה. והערבוביה הזו נערכה לסטים ויש חפצים שקיבלו מקום של כבוד, כמו אות מלחמת לבנון השניה של אמא של הלאל או פנקס ההסתדרות של סבתא שלי. חפצים שלבד מספרים את כל הסיפור

Hilal:

אני חושב שגם בניית האסתיקה היתה סוג של שיחה. בינינו וגם בינינו לבין הצלמים. שיחה אקראית ואינטואיבית. נתנו לזה לקרות פשוט. היה לנו קורס על כאוס ואקראיות באמנות, וזה נתן את האומץ לתת לדברים לקרות ולא לחשוב יותר מדי. לתת לאינטואיציה לעשות את שלה

Yuval:

מעניין אותי איזה הערות קיבלתם תוך כדי ההנחיה, ומה השתנה – אם בכלל – כתוצאה מהתגובות שקיבלתם במהלך העבודה

Ohad:

קודם כל זכינו. על הנייר המנחות הרשמיות שלנו היו מיכל סהר ויעל בורשטיין, מיכל שידעה לכוון אותנו מבחינה עיצובית ברמה מדויקת, ויעל שהיא כל כך חדה ומלאה ברפרנסים משוגעים. אני זוכר שהיא אמרה ״אם אתם לא יודעים לשים טקסט על תמונה אל תשימו״. אז לא שמנו, התרכזנו בדברים אחרים. לא עצרנו בזה. נעזרנו גם בלהב הלויף שהוא המנטור שלנו, ובנעם שכטר שהיינו יושבים איתו בארוחות צהריים: הוא היה אוכל ואנחנו היינו מדברים. בהגשה הוא גם בכה, זה היה מרגש כפליים (סליחה נעם)

צילום: נעמה נח

Yuval:

ומה עכשיו? מה עשיתם מאז הלימודים ומה אתם עושים היום?

Hilal:

הוזמנו לכל מיני תערוכות וגלריות, מה שנתן לנו עידוד להמשיך ולפתח את הפרויקט ולתת לו להמשיך לחיות, כספר וכאינסטלישן וכאוסף תמונות…

Ohad:

אני מעצב ויוצר עצמאי, מתעסק בעיקר בעיצוב לתרבות אבל לא רק. וממשיך ליצור וגם عربي غربي ערבי־מערבי ממשיך להתגלגל ולשנות צורה ומי יודע אולי עוד כמה שנים ספר חדש

Hilal:

אני מעצב בחברת סטארט אפ לעולם הערבי. שותף בפנזין רחוב שיוצא בחיפה ומנסה לעשות אמנות ומוזיקה כמה שאפשר

Ohad:

גם אנחנו מוציאים פאנזין! אשקלונה!

Yuval:

אשקלונה! אני אוהב את אשקלון! ישן שם בהולידיי אין כמה פעמים בשנה. יש אחלה ים

Ohad:

born and raised

Hilal:

הי הי, לנו יש מרידיאן על הים!

Ohad:

נראה לי שאשקלון וחיפה צריכות להיות ערים תאומות

Yuval:

לגמרי. גם את חיפה אני אוהב, אל דאגה. מה עוד חשוב להגיד לפני שמסיימים?

Ohad:

שאמנם הגענו ליעד המימון מהר, אך ההדסטארט הוא הזדמנות לקבל עותק של הספר במחיר זול. כמה שיבקשו, ככה נדפיס. ואפילו לנשיא המדינה יש עותק!

Yuval:

יש מצב שזה הפיץ׳ הכי משכנע בתולדות פורטפוליו צ׳אט…

Ohad:

חחחחחח משתדלים

Yuval:

יפה

Hilal:

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden