כל מה שחשוב ויפה
קרקס הבריחה: שבוע העיצוב ירושלים 2021
קליף אוונס

שיעור אזרחות במוזיאון פתח תקוה

התערוכה ״אזרחים״ במוזיאון פתח תקוה מתריעה על סכנות הדמוקרטיה המתנוונת ומאבדת את עצמה לדעת. במקבץ עבודות העוסקות במשטר, מעקב ויחסים בין אדם למקומו בחברה, מנסה האוצרת נטע גל עצמון להוציא את הקהל משלוותו. שיח גלריה בתערוכה בשבת 22.7 עם האמנית דניאל פרסאי, אירוע נעילה ב-5.8

״צפרדע אינה קופצת מסיר שמתחמם לאיטו״ אומרת נטע גל עצמון, אוצרת התערוכה ״אזרחים״ המוצגת במוזיאון פתח תקוה. משל הצפרדע נזרק לחלל התערוכה, כשאנו ניצבים מול עינו הפקוחה של רפאל לוזאנו־המר, המוקרנת על מסך ״צף״ במרכז החלל. העין חיה ומעפעפת, גודלה המופרז מעורר תמיהה אך כמו הצפרדע המשכשכת במים חמימים, לוקח זמן־מה עד שנבחין בעובדה שהיא עוקבת אחר כל תנועה שלנו.המיצב האינטראקטיבי, ברוח הזמן, מזמין את הצופה להשפיע על העבודה ולקחת חלק בהתרחשות האמנותית. אולם החוויה המשחקית מלווה במשמעויות־עומק של מעקב בלתי פוסק עד שהוא מעורר רצון לנסות ולחמוק מהמבט המצמית.

שאלות על דמוקרטיית סרק ומחשבות על טבע האדם המסתגל לכל מצב (ורואה בו עדיפות על מצב חלופי שאינו ידוע מראש) עומדים במרכזה של התערוכה. ״הרגשתי שחייבים לדבר על הדברים האלה לפני שהמים רותחים, ואולי כבר מאוחר מדי״

רפאל לוזאנו־המר, צילום: אלעד שריג

אבל אם נפנה את הגב לעינו הפקוחה של לוזאנו־המר, מיד ניתקל במצלמות המעקב ובמוניטורים של עמדת השומר שהציב באותו אולם צח חכמון. הוא קורא לעבודתו ״אזור אוטונומי ארעי״ (TAZ) בעקבות ספר הגות אנרכיסטי מאת חכים ביי (שם עט), שיצא לאור ב־1991 וכבר אז ביקש להקצות ״אזורי חופש ארעיים״ שיתנו לאנשים מנוחה לרגע מהשתלטות–יתר של הממסד. ביי, שהקדים את המחאה החברתית הגלובלית ב־20 שנה, הציע טקטיקה של היעלמות ופעולה בדמות התארגנויות רשתיות ״נמוכות״ בתוככי החברה הקיימת. באזורים שמחוץ להישג ידם של המנגנונים המדינתיים, הוא טוען, התקיימו בעבר חברות דמוקרטיות מאוד, שוויוניות, ליברליות וחסרות שלטון מרכזי.

גל עצמון רואה אירוניה בכך שעבודתו של חכמון מאמצת מספרו של ביי דווקא את עמדת השומר. מקום שמגלם בעצם קיומו את משחקי השליטה, הכוח וההגבלות שיכולים בעלי שררה להטיל על ״אזרחים״ פשוטים. יותר מכך על מי שמשוללים מעמד של אזרח – כמו מבקשי מקלט ופליטים. חכמון מצא לעצמו מפלט בעמדת השומר, בעבודה המבוססת על חוויותיו שלו מתקופה שבה עבד כמאבטח. עבור הצופים זוהי נקודת מפגש עם האנשים השקופים – העומדים בנקודות מעבר ובדיקה. זהו עימות גם עם הכוח ושלוחיו; עם הטלת האחריות (על הש״ג, כמובן), אבל גם עם המציאות, שמציבה בתוך הבוטקה העלוב מוניטורים המקרינים את ההתרחשות ברחבי המוזיאון בזמן אמת.

״המבט הוא סוגיה מרכזית בתולדות האמנות, שהִרבתה מאז ומעולם לעסוק במבטם של הצופה ביצירה ובמבטי הדמויות בתוך העולם האשלייתי שלה, בינן לבין עצמן ובחזרה אל הצופה. ההתייחסות למבט השתנתה במהלך ההיסטוריה״, גל עצמון מזכירה את מבטה המאבן של מדוזה ואת דימוי העין הדומיננטי באמנות הסוריאליסטית, ״היא משקפת את רוח הזמן ומעלה שאלות פילוסופיות, חברתיות ותרבותיות. העין של לוזאנו־המר מתבוננת בנו יותר משאנחנו מתבוננים בה. משחק המבטים הזה גורר שאלות אקטואליות על כוחו של המבט בהקשרים פוליטיים וכלכליים של שליטה במרחב: עד כמה אנחנו מודעים להיותנו נצפים ומתועדים במרחב הציבורי, הפיזי והאינטרנטי? מיהם אלה האוספים עלינו מידע, ולאילו צרכים? מה מידת שליטתנו בחשיפה האישית שלנו לעיני ׳האח הגדול׳, גם במרחבים הנדמים לנו כפרטיים?״.

האמנית ג׳וליה קורק מציגה מאבק נואל ואף מסוכן, שבו היא פורצת גדרות משטרה ומסתערת על בית המשפט במקסיקו סיטי, כמבקשת צדק מאוחר. העבודה ״היאבקות חופשית״ נעשתה בעקבות אירוע מזעזע, שבו נחטפו ונרצחו במקסיקו 43 סטודנטים שמחו נגד רפורמות במערכת החינוך

ג׳וליה קורק

שאלות על דמוקרטיית סרק ומחשבות על טבע האדם המסתגל לכל מצב (ורואה בו עדיפות על מצב חלופי שאינו ידוע מראש) עומדים במרכזה של התערוכה. ״הרגשתי שחייבים לדבר על הדברים האלה לפני שהמים רותחים, ואולי כבר מאוחר מדי״, מסבירה גל עצמון את תחושת הדחיפות שדחקה בה בעבודה על התערוכה. והיא צודקת. אם לא נדבר על זה מהר, אולי כבר לא נדע איך להסביר מה כאן כל כך לא תקין.

מעניין לראות כיצד התערוכה בפתח תקוה מתכתבת עם תערוכת ״אנונימיX – סוף עידן הפרטיות״, שמוצגת בימים אלה במוזיאון חיפה. בשני המקרים מדובר במצוקה שמבטאים אמנים לנוכח מערכות המעקב, החדירה לפרטיות, איסוף המידע והתמעטות המרחב הפרטי. אבל לא רק טכנולוגיה וממשל מעסיקים את האמנים, אלא רוח הזמן, המעוררת חרדה ואי־נוחות. אפילו מושג ״האח הגדול״ עבר בשנות האלפיים לשדה משמעות חדש, ומהתרחיש המזעזע והנבואי של אורוול התגלגל בפורמט טלוויזיוני, רומס כבוד אדם ומייצר סלבריטאות ריקה מתוכן וכסף. הרבה כסף.

כראוי לתערוכה העוסקת ביחסי אזרח ומדינה, טקסט התערוכה נשמע כמעט כמו מניפסט: ״על מנת לרסן את נטייתם הטבעית של בני האדם ולמנוע מהם לנצל לרעה את כוחם, ניסחו הדמוקרטיות המודרניות כמה עקרונות־יסוד חשובים לקידום השוויון ולצמצום אי–הצדק החברתי – ביניהם הפרדת רשויות, הכרעת הרוב (שלא על חשבון זכויות המיעוט), חופש הביטוי והעיתונות ועוד. בימים אלה דומה כי השמירה על ערכים אלה עומדת למבחן״.

מנהיגי עבר – מיוליוס קיסר ועד נפוליאון ומוסוליני – מוצגים באופן נלעג ונרקסיסטי, מגיחים מבין דפי ההיסטוריה ורוקדים ולס בין סיגרים ושמפניה ורודה. ״סולמי שולח אצבע מאשימה לא רק אל עבר המנהיגים אלא גם לעברנו – על השאננות, העיוורון, הסכנה הטמונה באמון המופרז שאנחנו נותנים במנהיגים״

פדריקו סולמי

התערוכה נולדה בתגובה למגמות עכשוויות המאתגרות את החברה האזרחית, בארץ ובעולם – מבחירתו של טראמפ לנשיאות ארצות הברית; הברקזיט והנטייה להתבדלות שרוחשת באירופה, אחרי כמה עשורים של איחוד; מלחמות אזרחים וטרור, ״עליית משטרים קיצוניים במזרח התיכון, נדידת עמים של מיליוני בני אדם הנמלטים מאלימות והרס בארצותיהם – כל אלה רק מעצימים את תחושות הפחד, חוסר הוודאות והאיום ומוסיפים ומסבכים את מורכבות הקיום הדמוקרטי״, כפי שכותבת גל עצמון.

לאמנות אין תשובות עבורנו, אך היא בהחלט משמשת זכוכית מגדלת לחלק מהתופעות והסכנות שמציבה הגלישה האיטית מדמוקרטיה ליברלית לטוטליטריות רומסנית. דגל ארה״ב בעבודת וידאו של קליף אוונס מורכב מרחפנים מזמזמים ומתנועעים על מקומם כלהקת ציפורים או ככיכר מלאה במפגינים, עד שהם מתפזרים והדגל מתפרק לגורמים לנגד עינינו. אוונס מתכתב עם עבודות הדגל הידועות של ג׳ספר ג׳ונס, בתוספת טוויסט עכשווי-טכנולוגי, המקנה לו משמעות חתרנית ואולי גם פרנואידית, שלטענתו משקפת את המצב בימינו.

סרטון אנימציה של פדריקו סולמי מציג נשף ריקודים גרוטסקי ודקדנטי, שבו לוקחים חלק כמה מהמנהיגים האהובים והשנואים ביותר בתולדות העמים. מנהיגי עבר – מיוליוס קיסר ועד נפוליאון ומוסוליני – מוצגים באופן נלעג ונרקסיסטי, מגיחים מבין דפי ההיסטוריה ורוקדים ולס בין סיגרים ושמפניה ורודה. ״סולמי שולח אצבע מאשימה לא רק אל עבר המנהיגים אלא גם לעברנו – על השאננות, העיוורון, הסכנה הטמונה באמון המופרז שאנחנו נותנים במנהיגים״.

בעבודת וידאו פרפורמנס קיצונית במיוחד, האמנית ג׳וליה קורק מציגה מאבק נואל ואף מסוכן, שבו היא פורצת גדרות משטרה ומסתערת על בית המשפט במקסיקו סיטי, כמבקשת צדק מאוחר. העבודה ״היאבקות חופשית״ נעשתה בעקבות אירוע מזעזע, שבו נחטפו ונרצחו במקסיקו 43 סטודנטים שמחו נגד רפורמות במערכת החינוך. החקירה העלתה שגורמים במשטרה ובממשלה חברו לארגוני הסמים בביצוע פשע חמור זה. אקט המחאה האמיץ והמטורף של קורק נראה כמעשה שגעון, אך עצם קיומו (והעובדה שיצאה ממנו בשלום) מעוררים השתאות.

סשה סרבר

דניאל פרסאי הישראלית, בעבודתה ״שטח זה נכבש על־ידי״, מציגה אף היא מאבק אבסורדי ומגוחך. הפעם ההתגוששות היא מילולית בלבד והיא מתנהלת בין האמנית ש״התנחלה״ במגרש נטוש בירושלים (וכל חטאה הוא כתובת קיר שמצהירה על ״כיבוש״ השטח), לבין ״כוחות הביטחון״, בדמות שוטרת העומדת מבולבלת למול שאלותיה: ״אם לי אסור לכבוש למה למדינה מותר״. הדיון המאולתר בסוגיות של זכויות אזרח וריבונות מסתיים במעצר האמנית.

מיקה ואבי מילגרום מציגים עבודה צינית ומשועשעת, הממחישה את חוסר הקשב (אך גם את חוסר האונים) של פקידים במשרדים רשמיים. מיקה מילגרום התקשרה למוסדות ציבוריים כמו הביטוח הלאומי, מס הכנסה, שגרירות ארצות הברית ורשות שדות התעופה, והקריאה פרק מספרו של דיקנס ״דוריט הקטנה״, באוזני הנציגים האקראיים שענו לה. מרביתם לא הבינו כמובן מה היא מבקשת, הם שם כדי לתת שירות (או לא). היו שניתקו מיד והיו גם כאלה שהסתקרנו או התווכחו עם המתקשרת המוזרה וניסו לרדת לסוף דעתה.

גל וינשטיין

גל וינשטיין בעבודה ״המנון״ מציב שורה של בובות פורצלן זהות על משטח דשא סינתטי. הן מחוברות זו לזו כשחקני כדורגל שולחן, אך מיישרות קו באופן שאינו מותיר מקום למשחק. אין יוצא מהשורה. ההמנון בסרטה של יעל פרנק ״עם הנסיכות שלי בלבב״ מכניס את שירת התקווה לפיהן של נסיכות דיסני. גל עצמון מצביעה על מרכיבי החלום והאוטופיה המשותפים להמנון ולסרט דיסני. גם סשה סרבר פונה לעולם הפנטזיה ומציג פסל באטמן אדיר ממדים, המייצג אולי את הכמיהה לפתרון ״דאוס אקס מכינה״ למציאות הכיאוטית, גיבור על שיבוא ויעשה סדר בבלגן.

אוטובוס הקסמים

צ׳רלס אייברי, צילום: לשכת דובר עיריית פתח תקוה

אזרחות טובה צומחת (גם) מהיכרות עם תרבות ואמנות – כך מאמינה דרורית גור אריה, האוצרת הראשית ומנהלת מוזיאון פתח תקוה. את הדרך למוזיאון תוכלו לעשות ב״אוטובוס האמנות״ – מיצג אמנות נודד של האמן הבריטי צ׳רלס אייברי, והוא פועל מתחילת החופש הגדול ומשתלב בפעילות הקיץ של המוזיאון. אייברי מזמין ילדים והורים למסע דמיוני, שנפתח בעלייה לאוטובוס ברחבי העיר ונמשך בין כתלי המוזיאון. בהמשך בכוונת המוזיאון להזמין ולהסיע באמצעותו אנשים מכל הארץ.

על רקע מחקרים המצביעים על מיעוט הזמן שהורים מבלים עם ילדיהם, אייברי הגה את הרעיון, במטרה ליצור הזדמנות לבילוי משותף של הורים וילדים ולייצר חוויה משפחתית וקהילתית. מטרה נוספת, היא להנגיש את האמנות לציבור הרחב. זוהי אמנות שמגיעה לכולם, וכולם מגיעים למוזיאון. האוטובוס מעוצב ברוח עבודתו של אייברי ״אונומטופיאה״, עטוף בדגם גיאומטרי בכחול ובנצנוצי מראות על רקע לבן. עבודותיו של אייברי מרמזות לסיפורו של צייד דמיוני המשוטט בעולם מיתולוגי, של חלומות, אינטואיציה ודמיון, שזור בחיי היומיום. 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden