כל מה שחשוב ויפה

תרגום בגוף הסרט

איך ההחלטה של נטפליקס להפיק את ״אוקג׳ה״ - סרט עתיר תקציב, בהפקת ענק, חלקו באנגלית וחלקו בקוריאנית - תשפיע על הרגלי הצפייה של הקהל האמריקני,  שאינו רגיל בצפייה עם כתוביות? ומה מפסיד הקהל הישראלי שכבר רגיל לכתוביות?

מסע הרכישות של נטפליקס מסביב לגלובוס והשקתו של הסרט אוקג׳ה בהפקתה, הפנו אל נטפליקס את כל המבטים של תעשיית הקולנוע והטלוויזיה. מרב המאמצים התרכזו בניסיון להבין את המהלכים העסקיים והאמנותיים של הרשת, ואת השאלה כיצד מהלכים אלה ישפיעו על תעשיית הקולנוע והטלוויזיה בעתיד. מה נטפליקס רואה שאחרים טרם רואים? מה היא זוממת? התעשייה כולה הייתה שמחה לתרגום סימולטני.

ואכן, התרגום הוא רובד נוסף במהלכים האחרונים של נטפליקס שמרים גבות: הסדרות והסרטים שרכשה הרשת דוברים שפות זרות ודורשים תרגום וכתוביות בגוף הסרט/הסדרה, דבר שעומד בניגוד מוחלט להרגלי הצפייה של האמריקני הממוצע (חלק קטן יותר של התכנים מוגש גם בגרסה מדובבת, אך גם היא זרה לקהל האמריקני). נטפליקס אף הגדילו לעשות והפיקו בעצמם את ״אוקג׳ה״, סרט על ילדה שמתחברת עם חזירת על מהונדסת ועל תאגיד אמריקני ציני שמנסה להפריד ביניהם. הסרט עושה הרבה רעש גם כי אסטרטגיית ההפצה שלו לא כוללת הקרנה בבתי קולנוע, וגם כי הסיפור של הסרט אינו קונבנציונלי להפקה אמריקנית. מה שעוד מאוד לא קונבנציונלי הוא שהסרט שבויים על ידי הבמאי הקוריאני בונג ג׳ון הו, חלקו באנגלית וחלקו בקוריאנית. זהו סרט עתיר תקציב, בהפקת ענק, שבונה על כך שהקהל ייקרא כתוביות.

האמריקנים כל כך סולדים מתרגום שעד היום היה מקובל לקנות זכויות של סדרות/סרטים מצליחים ממדינות זרות, לעשות להם אדפטציה ולעשות מהם רימייק. הסרט הגרמני ״טוני ארדמן״ הוא דוגמה טובה לכך: הוא הופץ בשנה שעברה בבתי הקולנוע בארצות הברית, בשפתו המקורית (גרמנית) עם תרגום לאנגלית. הסרט קיבל פרופיל תקשורתי גבוה ואף היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר. למרות כל זאת, הזכויות לסרט נקנו בהוליווד ועכשיו עומלים שם על רימייק אמריקני בכיכובם של ג׳ק ניקולסון ושל קריסטן וויג. זאת במטרה למקסם כלכלית את הרכישה ולחשוף את הסיפור לקהלים רחבים יותר, כאלה שלא ילכו לראות סרט זר, ושקריאת כתוביות היא מטלה בשבילם.

האמריקנים, וכך גם חלק ממדינות אירופה, רגילים לצרוך את הקולנוע והטלוויזיה שלהם כפי שהוא. הטענה כלפיהם היא שהם קהל מפונק ועצלן מכדי לקרוא כתוביות, ולכן הקהל לסרטים שאינם דוברים אנגלית הוא מצומצם. בארצות אירופה כמו גרמניה, ספרד ואיטליה וגם במדינות אמריקה הלטינית וביפן, נהוג להשתמש בכפילי קול שמדבבים את כל הסרט. באופן זה הצופים אמנם מוותרים על הקול המקורי של השחקנים והכוכבים, אבל הסרט נגיש יותר לקהל שמרוויח מסך ריק מכתוביות, וחוויה וויזואלית מלאה יותר. אם לוקחים בחשבון את המורשת האסתטית ארוכת השנים של אירופה ושל יפן, בהחלט יתכן שהם מתקשים לחרב לעצם את שלמות הוויזואליה עם תרגום/כתוביות. מאחר שכיום במרבית הסרטים רוב הדיאלוגים מוקלטים ממילא באולפן ומולבשים על הסרט (ADR – Additional Dialog Recording) באותה טכניקה שבה נעשה דיבוב, הדיבוב כבר לא כל כך רחוק מהמקור כפי שהיה בעבר.

הישראלים פחות אתנוצנטריים, במובן הזה שהאוזן שלנו נחשפת לשפות רבות: אנחנו זוכים לשמוע את השחקנים המקוריים, והצפייה שלנו אותנטית יותר וקרובה יותר למקור מבחינת הסאונד. אבל מה אנחנו מפסידים? צפייה בסרט עם כתוביות מושכת את העין באופן כמעט בלתי מודע לתחתית המסך. הכתוביות נמצאות שם כמעט לאורך כל הסרט ומסתירות כחמישית מהמסך. ההיסטוריה של הכתוביות עברה הרבה גלגולים: הן היו צהובות בעבר, הוטמעו על רקע שחור אטום, אחר כך אפור־שקוף, והיום הכתב מופיע בודד, ללא בורדר, בשתי שורות על המסך. למרות נוכחותו המינימלית הוא מושך את כל העיניים אליו, מאחר שחוויית הצפייה בלווי כתוביות מוטמעת בנו מגיל צעיר כל כך.

דוגמה טובה לכך הם אתרי ההורדה הבלתי חוקיים, שבמקביל אליהם פורחים גם אתרי הורדת הכתוביות. הרגל הצפייה/קריאה הוא כל כך עמוק שאנחנו מוכנים להתאמץ בשביל להשיג אותו. המתרגמים עצמם עושים את העבודה בהתנדבות, מתוך אלטרואיזם, ״הגמ״ח של אומנויות המסך״, שחלילה לא נצטרך להתאמץ ולעקוב אחרי האנגלית. אפילו בתוכן ישראלי, בלי לשים לב העין נמשכת למטה לקרוא את הכתוביות, גם כשהן רק תמלול. כתוצאה מכך אפשר לומר שחווית הצפייה הישראלית היא לא רק חווית צפייה אלא חוויה של צפייה/קריאה.

ניקח את שוט הפתיחה של ״לה לה לנד״, שזכה בשישה פרסים בטכס האוסקר האחרון. מדובר ב״וואן־שוט״ ארוך במיוחד שכל פרט ופרט בו, כולל תזוזת המצלמה, הכוראוגרפיה של השחקנים, תנועת המכוניות וכן הלאה מתוכננים ומתוזמנים בקפידה. האם הצופה הישראלי יכול בכלל להעריך אותו מבחינה אסתטית בעודו קורא תרגום בתחתית המסך? האם הקהל הישראלי יכול להבחין שמדובר כאן בוואן־שוט אחד ארוך שלא נקטע בעריכה בזמן שדעתו מוסחת בקריאה? לא בטוח.

מבחינת יוצרי הטלוויזיה והקולנוע זה הפסד גדול. כל יוצר קולנוע או טלוויזיה מתכנן בדקדקנות כל פריים ופריים על המסך. מחשבה רבה מוקדשת לגודל הפריים, לתנועת המצלמה ולמה יופיע בפריים בכל שניה, כשבפועל חלק נכבד מחלקו התחתון מוסתר או בפוטנציאל להיות מוסתר. אם יוצרים ממדינות שבהן נהוג תרגום בכתוביות יכולים לקחת את זה בחשבון ולתכנן את הפריים מסביב למגבלה הזו, יוצרים ממדינות שבהן לא נהוג תרגום לא מעלים זאת בדעתם, בוודאי שלא בשלב ההפקה. פגיעה נוספת בחוויה מצד הצופים, היא בתזמון הכתוביות. מתוך אילוצי הפורמט, לא פעם ולא פעמיים הכתוביות מגלות לנו את סוף המשפט לפני שעוד החל: בסרטי מתח נגלה מי הרוצח כמה שניות לפני הקאסט, ובקומדיות תמיד נהיה רגע לפני הפאנץ׳. כך, הישראלים מוצאים עצמם צוחקים (או שלא) הרבה לפני הבדיחה.

מתוך כל אלה עולה המחשבה שאולי לכתוביות (ולתרגום) יש חלק הרבה יותר גדול בתרבות הצפייה שלנו, ושהן מעצבות תרבות צפייה ויצירה שיש בה הרבה יותר הקפדה על מילים מאשר על תמונה. גם היוצרים וגם הצופים עסוקים יותר במה שנאמר מאשר במה נראה על המסך, מה שמקבע תרבות צפייה ששמה פחות דגש על ויזואלית ואסתטיקה.

מה אם כך אפשר לעשות? מומלץ לנסות ולצפות בסרט ללא כתוביות, ועל ידי כך לגלות הרבה יותר ניואנסים של משחק, פרטים על המסך, תנועות מצלמה, פלטות צבעים וקומפוזיציות. כשצופים במסך עם כתוביות, שווה לנסות להעלות את המבט למעלה ולהיעזר בכתוביות רק במקומות שבאמת זקוקים להן. ולגבי נטפליקס, ימים יגידו אם הם יצליחו ״לחנך״ את הקהל האמריקני לתרבות צפייה אחרת, ועד כמה השוק הבין־לאומי נמצא על הכוונת שלהם, או שהמהלך הזה הוא רק קוריוז או הפגנת כוח.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden