בן גוריון שוב מתהפך

אחד הדברים שאני הכי אוהב לעשות כמעצב זה לעצב עטיפות לספרים. כשאני בחו״ל אני יכול לבלות שעות בחנויות ספרים ורק להסתכל על העטיפות. גם בארץ אני אוהב להכנס לחנויות ספרים, להתעדכן אילו ספרים חדשים יצאו, לראות מה כדאי לקרוא ובאותה הזדמנות להציץ בעטיפות.

אחת העטיפות שמשכו את תשומת לבי בזמן האחרון היא עטיפת ״המרפסת״, ספרו החדש של אבשלום קווה שיצא בהוצאת עם עובד בספריה לעם. את העטיפה עיצב המעצב הקבוע של הסדרה יהודה דרי; על גב העטיפה מופיע צילום שצילם פאול גודמן שבו מופיע בן גוריון בעמידת ראש על חוף הים. בתחילה לא שמתי לב שיש בו משהו מיוחד; רק במבט שני שמתי לב שהצילום הפוך.

מיד הפכתי את העטיפה שוב ושוב על מנת לבחון את הצילום המקורי וניסיתי לחשוב מדוע בוצעה המניפולציה (הפשוטה) הזו. יש בה משהו שמשנה סדרי עולם וגם כך יש בעמידת ראש משהו קנטרני, לא טבעי, במיוחד שהיא מבוצעת על ידי ראש הממשלה (נסו לדמיין את אריק שרון בעמידת ראש). היפוך התמונה רק מסבך עוד יותר את העלילה: פתאום הים והשמיים נמצאים למטה ואילו החול והחוף למעלה, וזה שעומד על ראשו נראה פתאום מגוחך.

מיותר לציין שמייד קיבלתי חשק לקרוא את הספר כדי לתהות עוד יותר על הבחירה הלא שגרתית הזו.

באותו הקשר ומזווית אחרת – כמה פעמים יצא לכם לקנות ספר רק בגלל שהעטיפה מצאה חן בעיניכם, רק בגלל שנוצר איזה קליק ביניכם לבין העטיפה. ברור שגם תקציר העלילה שמופיע על הגב משפיע על ההחלטה אם לקנות את הספר או להשאיר אותו בחנות, אבל הדבר הראשון שמשפיע עלינו באופן מיידי הוא העטיפה. כמו כל מוצר צריכה, העיניים מרפרפות על המדף, כל ספר מקבל תשומת לב של שניות ספורות, ובסופו של דבר היד נשלחת ומרימה את אותו בר המזל איתו נוצר הקליק. ממש כמו בפיק אפ בר, שבו העיניים מרפרפות עד שהן נתקלות במבט שגורם לך להתעכב עליו עוד כמה שניות.

לי באופן אישי אין עניין בספרים (כמו גם באנשים) שכבר מהמבט הראשון אני יכול לדעת מה יקרה איתם בסוף. עטיפה טובה אינה נמדדת ביכולתה למסור מידע על העלילה. חשובה יותר התחושה שהעטיפה מייצרת אצל הקורא הפוטנציאלי באמצעות בחירה מעניינת של אימג׳, יצירת מתח בין שם הספר לאותו אימג׳, ובאופן שבו כתוב שם הספר מבחינת סוג פונט, גודל, צבע. לא תמיד כל האלמנטים חשובים באותה מידה, אולם בסופו של דבר לכולם תפקיד ביצירת תחושה מפתה.

הערה אחרונה: כמה ימים לאחר שהבחנתי בספר הסתבר לי שלא הייתי היחיד שהשתעשע בהיפוך. כשעברתי במקרה במסדרונות החוג לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים ליד חדרו של משה רון, אחד מעורכי הסדרה שמלמד שם, הבחנתי בדף מודפס שתלוי על הדלת של שלוש סקיצות לעטיפה, כשבכל סקיצה הצילום מונח אחרת.

מן הסתם גם בהוצאה התלבטו בשאלה איזו גרסה עדיפה. אני שמח שדווקא הבחירה הפחות קונבנציונלית התקבלה, ומה שנשאר עכשיו זה פשוט לקרוא את הספר.